ד"ר דנים ומיסטר צ'ינו

מי בעד חיסול הדנים

זה היה רק עניין של זמן עד שקרב הענקים בין מכנסי הג'ינס למכנסי הצ'ינו יעלה לדיון ציבורי נוקב ויצור שני מחנות סגנון שונים. הגרסוניירים בעצמם חלוקים בדעותיהם (ולא רק לצורך קיום הדיון חשוב הזה), האחד מאמין ביכולתו הנצחית של הג'ינס לשלב בין נוחות וסטייל, השני עייף מבד הדנים המחוספס ותמיד מוצא בצ'ינו ישועה אלגנטית יומיומית. 
אז בינתיים יש את מיסטר פורטר שהעלה וידיאו בחירות חינני, שצולם בשבועות האופנה האחרונים, עם ניצחון מובהק ל... תראו בעצמכם. 

בעד מי אתם? הזירה פתוחה בפייסבוק הגרסוניירי.

הצבע האמריקאי

תמיד מרתק להבין מהיכן מגיעים גלי הטרנדים הנוכחיים, שכמו עולם האופנה, נעים במחזוריות היסטורית כמעט אינסופית. נסטור ברולה, מהנציגים האהובים של הגרסונייר אי שם בארה"ב (שזה עתה עבר לניו-אורלינס) שולח תמונות שתועדו על ידי משרד המלחמה האמריקאי/מחלקת בטחון המושבים (ומי שזוכר את הדיווח הקודם של ברולה לא יתפלא). התמונות, שצולמו בסוף שנות השלושים, מראות את ההשפעה של תקופת השפל הגדול והן מהתמונות ראשונות של אמריקה בצבע.

עוד תמונות אפשר למצוא כאן, ובינתיים תהנו לחפש את הדברים המוכרים: החולצות המשובצות, בגדי עבודה (מישהו מזהה נעלי רד ווינג?) וצבעו הכחול והיפה של הג'ינס.

מומלץ להקליק טו אינלרג'

מועדון הג'נטלמנים - דמות האב כסטייל אייקון

עם תחילתה של שנה חדשה, "מועדון הג'נטלמנים" מבקש להעניק את הכבוד הראוי לאבות המייסדים באשר הם. מראה האבות הגאים הלוקחים את ילדיהם לכיתה א', שבהם נתקלו הג'נטלמנים השבוע, הצטרף לידיעות על יציאתו לחופשת לידה של דייוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה (הראשון במעמדו שנהנה מחוק חופשת הלידה לאבות שנחקק שם לאחרונה), והזכיר להם שהגיע הזמן לתהות - "who's your daddy?".

נטייתנו הטבעית כבני עשרה היתה להיות נבוכים מהסגנון של האבות שלנו, כי תקופת ההתבגרות היא תמיד ניסיון נואש להיות כל מה שהם לא. אבות תמיד נראים שייכים לתקופה אחרת, אנשים עם סגנון משלהם, שלא נכנעים לטרנדים חולפים ולא מבינים מה בוער לנו בגיל 16 לשנות את סגנון השיער כל שבוע. אבות הם מתכון למבוכה קבועה ("למה הוא שם את הסוודר ככה על הכתפיים?" או "מי הולך ככה לחתונה?"), שחולפת רק בשנות הבגרות האישית והסגנונית.

כל זה מחזיר את הג'נטלמנים לארון הבגדים האבהי, כדי לבדוק כמה קוליים היו אבותינו לפני שנולדנו. גם אם נתכחש לזה, במבט לאחור רואים הג'נטלמנים את הניצנים של מי שהם היו, כי הרי התפוח לא נופל רחוק מהעץ, ומאז שנות הבגרות נראים פתאום האבות כסלע איתן ובטוח, שעליו תמיד אפשר להתרפק, לפעמים גם סגנונית.

התרבות העכשווית מלאה בגעגועים לדמויות אב ולחיפוש אחרי מקורות השראה נושנים באופנה ובסגנון חיים. אחרי שנות ה-90, שהתאפיינו בסגידה לנעורים על כל הבלבול והאניגמטיות המשתמעים מהם, מוצאים מותגי אופנה את מבוקשם במחוזות אבהיים, בוגרים ובטוחים. תצוגות האופנה של השנים האחרונות, המגזינים וחנויות הבגדים הניחו בצד את הלוק הפרוע, פורק העול, והחלו לבנות מודלים גבריים קלאסיים, שאליהם תמיד אפשר לחזור בבטחה.

המשבר הכלכלי, הבטחוני והאקולוגי, וכמובן משבר המנהיגות העולמי (והמקומי), הדגישו את החוסר בדמויות אב, שהיו כה מרכזיות בתקופות קודמות. חנויות הווינטג' והאובססיה סביב בגדי עבודה ובגדים קלאסיים הן רק חלק מתוצאות המשבר. באמצעות צילומי הרחוב, שמפנים את תשומת הלב לדמויות מבוגרות, אחראיות וגאות בפשטותן, נחשפת בפנינו דמות האב כאיקונת סטייל. מכל עבר צפים דון דרייפרים לצד כורי פחם, ציידים ובוגרי אוניברסיטאות מהחוף המזרחי, סנדקים ואנשי עסקים ממילאנו, מרצדים כתצלומי פולורואיד או כתמונות בשחור-לבן מאפליקציית ה"היפסטמטיק" שבאייפון, מתוך געגועים לאבות מיתולוגיים.

דוגמה נוספת מהעת האחרונה היא "ג'ינס אבא". רבות כבר דובר על מכנסי הג'ינס הכהים והעבים, שנהפכו למאסט אופנתי ודחקו את המכנסיים המשופשפים לתחתית הארון, אך לאחרונה, לצד ה"בויפרנד ג'ינס" ו"ג'ינס אמא", החלו גם המכנסיים המשופשפים לעשות קאמבק ולהופיע כמעט בכל בלוג של תצלומי רחוב עם לוק ה"וושד" המשומש. רואים אותם למשל בבלוג "הסרטוריאליסט", בדרך כלל בליווי חולצה לבנה, ז'קט כחלחל קיצי ועניבה. בניגוד למכנסי הג'ינס העבים והכהים שסיחררו היפסטרים בני 25, מכנסי "ג'ינס אבא" משווים מראה קלאסי ולא מתאמץ: הם משופשפים מרוב שימוש חוזר וכביסות, הם נושמים יותר מהג'ינס העבה והבתולי של בד הסלווג' היוקרתי והם בעיקר נוחים - אולי התכונה המועדפת של הלבוש האבהי באשר הוא.

נוחות היא מוטיב מרכזי בתנועת האבות החדשה. בדומה לתנועות "המזון האטי", ו"האופנה האיטית", הולכת ומתגבשת לה תנועת "הורות אטית". במקום "הורי הליקופטר" שמתרוצצים על סף ההיסטריה סביב ילדיהם, מבקשים ההורים האיטיים ליצור חלל עצמאי שבו הילד יוכל לפעול במקביל לעולמם שלהם, ולטפל בילדיהם לצד הקדשת זמן לעצמם. זו הזדמנות היסטורית לקרבה מחודשת בין אבות לבנים, זמן איכות שבו אפשר ללמד את הילדים, בין השאר, גם דבר או שניים על ניסיון חיים, מסורת וסטייל.

ואי אפשר שלא להזכיר את האתר החביב והפופולרי "1,001 כללים לבן שטרם נולד לי", שמנסח בפשטות את הכללים שצעירים היום היו רוצים ללמד את בניהם הדמיוניים. לא צריך להיות אבות כדי לנסות לפצח את מערכת היחסים הסבוכה ביותר (ואולי גם הפשוטה) שבין אב לבנו, ומספיק להציץ במה שמעלה בעל הבלוג, ווקר למונד, מדי יום: אסופת פתגמים, הצעות ולקחים, שאותם הוא מבקש להעביר לבנו כדי ללמד אותו להיות הג'נטלמן המושלם, כמו למשל "שים לב מה נמצא בינך ובין הארץ. קנה סדינים טובים, צמיגים טובים ונעליים טובות". "כללים", אומר למונד בראיונות, "סבלו מיחסי ציבור גרועים. הם בסך הכל מעבירים ניסיון של שנים.

במסגרת החיפוש אחר אבות חדשים, כדאי לבדוק את הסרט החדש של סופיה קופולה, חביבת המועדון, שיודעת דבר או שניים על דמות האב המיתולוגי, האב המייסד והאב שילדיהם חיים בצילו. בפסטיבל ונציה הקרוב תציג קופולה את סרטה החדש "Somewhere", שבו משחק סטיבן דורף כוכב הוליוודי צעיר שנאלץ להתמודד עם ביקור לא צפוי ומתמשך של בתו הצעירה. וכשבמאית מוערכת ונערת צייטגייסט כקופולה בוחרת להתמקד דווקא באב צעיר במשבר, נראה שהיא הבחינה - כהרגלה - בתופעה נרחבת.

אבל עם כל הגעגוע (והריספקט) לדמות האב, כמו שקורה לפעמים בגנטיקה, גם סטייל יכול לדלג דור, ולפעמים המודל האמיתי הוא סבא.

אבא של אבא תמיד ניחן באלגנטיות ובנימוס אלמנטרי, שאליהם אפשר להתגעגע. ממנו אפשר ללמוד על בגדים בגזרה הנכונה, איך לבחור חליפה, שאורכם של מכנסיים קצרים יהיו שלוש אצבעות מעל הברך ואת הכלל הנצחי: "כשיש ספק - ענוב עניבה".

פאפה ג'ינס

הדיבור של השנים האחרונות על מכנסי הג'ינס הכהים, בד הדנים היפני וכל הסלווג' שנלווה לו, עושה עוול אופנתי לאותו זוג מכנסיים שקניתם לפני שנים וכיבסתם עשרות פעמים. כן, מכנסי הג'ינס הבהירים, עם מראה ה"washed" והלוק המשומש, עושים קמבק בלוגספרי וקמים לתחייה עם השם המוצלח "ג'ינס אבא" (dad jeans). רואים אותם בסרטוריאליסט ובמקומות אחרים, על גברים שלובשים אותם עם חולצה לבנה, ז'קט כחלחל קייצי ועניבה, והם משרים מראה לא מתאמץ, שמתאים בול לתקופה הזו של השנה. אחרי הכל, הגרסונייר מודה שאפילו הוא מהסס אם כדאי להיכנס למכנסי ה-A.P.C שהוא כל כך אוהב באמצע אוגוסט (בהתחשב בעובדה שלא עברו שנתיים מאז רכישתם, ולכן אי אפשר עדיין לכבס אותם), לא רק בגלל כובד הבד, אלא גם בגלל חוסר התאמה כללי לפלטת הצבעים של העונה.

תמונה למעלה מה"סרטוריאליסט". התמונות למטה של טומי טון לג'י.קיו

כדאי לציין שלמרות שאפשר לקנות זוג כזה גם בחנות, מכנסי הג'ינס הבהירים המושלמים הם אלה שכל אחד עושה לעצמו (זוכרים את הכלל המוצלח: "break your own jeans"? - הוא עכשיו מקבל גם תוקף אסתטי).
כל מה שנותר הוא לשלוף אותם מתחתית הארון, ללבוש עם דאבל-ברסטד מכותנה ולהדס איתם עד לקפה הקר הבא.

אגב, אחרי "mom jeans" וה"boyfriend jeans" - כינויים למכנסיים שבנות לובשות - יש לבנים סוף סוף ג'ינס משלהם. ולהשראה הזו יש אפילו אבא.

מועדון הג'נטלמנים - הטור ה-20

לחגים יש קוד לבוש משלהם, והג'נטלמנים מנסים לאתגר אותו לקראת המפגש עם החגים הלאומיים שצבועים כחול לבן וחאקי. בחזיונם רואים הג'נטלמנים את החלוצים לבושים בגדי דנים ואת דוד בן גוריון במכנסי ג'ינס משופשפים וחולצה בהירה מאותו בד תחובה במכנסיו ברישול מוקפד, במראה האופנתי שצץ לאחרונה מחדש וידוע בכינויו "טוקסידו בנוסח טקסס".

הסרז'ונייר

אין עוד הרבה פריטי אופנה שמזוהים כל כך עם השאיפה לחירות ועם המאבק לעצמאות ולזהות אישית, וגם אין עוד הרבה בדים שהצליחו להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים (וכביסות), ועתידם עוד לפניהם. נכון, "מועדון הג'נטלמנים" חרת על דגלו את השאיפה לאלגנטיות עכשווית, אבל אולי הגיע הזמן שהוא יודה ביתרונות המגוונים של מכנסי חמשת הכיסים, שיכולים להתאים למסיבות בבית השגריר, להליכה למסעדות פועלים וליציאה לבר אפל או לסרט רומנטי.

עורכי פנטסטיק-מן משתפים פעולה עם אקנה
The Gentlemans’ Jeans

הג'נטלמנים, שמנסים כל חייהם לפצח את סוד קסמו של הג'ינס הנכון, עומדים חסרי אונים ומתקשים להסביר. אולי זו הגזרה? אמנם מכנסי ג'ינס רחבים חסרי צורה הם זוועה אסתטית, אבל המגמה (המבורכת באופן כללי) של גזרות הדוקות יותר דורשת בחינה מדוקדקת מול המראה, התאמה לממדים הפיזיים של הלובש (לא גדול מדי, לא צר מדי) ותמיד מחייבת התאמה קפדנית של נעליים וחולצה. לכן הכלל הראשון שאפשר לחלץ הוא: התאם את גזרת הג'ינס לגוף, ובכל מקרה, שמור על צללית קרובה למידותיך. הכלל השני קשור לפשטות של הגזרה והבד, מתוך הבנה שבכל הקשור לג'ינס, המינימליזם עדיין שולט: בלי קישוטים, בלי כיסים מיותרים ובלי התחכמויות. עכשיו אפשר לדבר על ז'אנרים שונים, מהפרימיום ג'ינס העכשווי ועד ה-501 הקלאסי. לכל אחד יש הבד הכחול שלו, הסיפור האישי של כל זוג מכנסיים שרכש ואהב ושלל צלקות התפרים שבו.


הג'ינס, שנראה לנו מושרש עמוק בלב התרבות האמריקאית, נולד בכלל בג'נובה שבאיטליה במאה ה-16 ומשם התגלגל לעיר נים שבצרפת (מכאן שם הבד שממנו הוא מיוצר, "דה נים"). הוא הופיע באמריקה רק לקראת סוף המאה ה-19, במהלך שנות הבהלה לזהב, כאשר יקה חביב בשם לוי שטראוס מכר מכנסי עבודה לתעשיית הכרייה, ושם מצא את הזהב האמיתי בדמותם של מכנסי עבודה עמידים ונוחים. אחרי אי אלה כביסות הכרחיות עשה גם הג'ינס, כמו כולנו, הסבה לישיבה בבתי קפה ורכינה מול מחשב לקראת עדכון הסטטוס: בגד העבודה חזר, ובכחול.


בשנים האחרונות הגיעה אובססיית הג'ינס לשיאים חדשים, הפרימיום הפך לבייסיק שנפרם לתת-סוגים, ומונחים כמו "selvage denim" צצים ועולים, מקפלים תחת אמרתם היקרה שמות של חברות קטנות ואיכותיות ויצרני דנים יפניים שעדיין לא מוכרים ממש לאף אחד בעולם. ברשת עלה לפני כמה שבועות פרויקט חדש בשם "the denim debate", שצולל לעולם הכחול הזה והופך את הדיבור על ג'ינס לתיעוד מתמשך. ב"דיון הדנים" נדרשו יותר מ-25 אנשים (בלוגרים, כותבים, מוזיקאים, מוכרים, אומנים ואמנים) ללבוש ג'ינס מכמה חברות של פרימיום ג'ינס (בולדווין, נום דה גאר, גילדד אייג' ואחרים) ולתאר בגוף ראשון את חוויית הלבישה, היישון, השטיפה והתחושה שמעורר הבד הנחשק הזה במשך שנה. "האנשים האלה יגשרו על הפער בין הלייבל לצרכן ויחקרו את הדנים מקרוב, כדי לעזור לכולם", כותב מנהל הפרויקט בבלוג שלו, שמומלץ לכל מי שריח ג'ינס טרי עושה לו את זה כמעט כמו ריח של ג'ינס ישן ומיושן.


כאן המקום לנסח עוד חוק שקשור לג'ינס ושנשמע טוב יותר באנגלית: הרגילו את הג'ינס שלכם לעצמכם (break in your own jeans). נדמה שאין חשוב יותר מאותו תהליך שבו מכנסיים מהחנות הופכים להיות שלך עצמך: האופן שבו הם עוטפים את הגוף, הצללית, הצורה שהם לובשים על האגן והרגליים, היישון הפרטי שהם עוברים, איך שהם נראים אחרי שבוע, חודש או שנה ואחרי כביסה (אם אתם מהאסכולה המכבסת).

ג'יינס דין

בהזדמנות זו ביקשו הג'נטלמנים לקיים דיון משל עצמם והזמינו מומחים למועדון כדי לפצח את סוד שימורו ותחזוקו של הג'ינס. אמנם החברה האהובה A.P.C ומעריציה בעולם (כולל ג'נטלמן אחד) טוענים שאין יפה יותר מלא לכבס ג'ינס עד כמה שאפשר (שנתיים, מודה הג'נטלמן, היו השיא של כל הזמנים), אבל המומחים ממליצים, לפחות לאלו שחושבים שרצוי לכבס ג'ינס מפעם לפעם, על הפעולות הבאות: תמיד לכבס הפוך, בטמפרטורה נמוכה (עדיפות למכונה עם אופציה לבדים רגישים), עם נוזל לבדים עדינים, ללא מרכך ולהוסיף שלוש כפות של חומץ שיעזרו להגנה על הצבע במכנסי הג'ינס הכהים (שחור, דיו, כחול כהה או אפור כהה). חשוב גם לזכור את שלושת הלאווים של הפוסט-כביסה: לא להשאיר ג'ינס במכונה, חלילה לא במייבש, ולא לייבש באור שמש ישיר. אבל אולי העצה הטובה ביותר היא זו שנתן המעצב של בולדווין כשנשאל איך הכי כדאי לשמור על מכנסי ג'ינס: Live in them.

גברי לאנוון פוגשים את נערי אקנה

לסיום, הג'נטלמנים נתלים כהרגלם באילנות גבוהים ומזכירים את מה שאמר איב סאן לורן על הג'ינס: "הם הכי מרהיבים, הכי שימושיים, הכי רגועים ונונשלנטיים. יש בהם צניעות, סקס אפיל ופשטות – כל מה שאני מקווה למצוא בבגדים שלי". זה גם כמעט כל מה שהג'נטלמנים מקווים למצוא בחייהם.

חיים בג'ינס

הגרסוניירים ממעטים לכבס את הג'ינס שלהם. אוהבי דנים אמיתיים יודעים שאין תחליף ליישון ג'ינס על הגוף, לאופן שבו הבד נשבר ומתעצב לו סביב האגן והרגליים ולחיים שהוא סופג, גם אם הם אפופי ניקוטין, קפאין ופיח אוטובוסים. לג'ינס של APC, למשל, מצורפת חוברת הסברים לשטיפה נכונה של הג'ינס, כשהעצה הראשונה היא להשתדל ולא לכבס אותו עד כמה שאפשר. גרסה אחרת משלבת הקפאה עמוקה, ויש כאלה שימליצו על ניקוי יבש אחת לכמה חודשים.

בשנים האחרונות הגיעה אובססית הג'ינס לשיאים חדשים, לא רק של ג'ינס הפרימיום והמחירים השערורייתיים של הז'אנר הזה, אלא גם של עדות מעריצים שנשבעות בג'ינסים מחברות קטנות ואיכותיות ובבדי דנים יפניים שאין לאף אחד אחר בעולם. לאלו מכם שרוצים לצלול עוד לעולם הכחול הזה, נברא ה"דנים דיבייט".
ה"דנים דיבייט" הוא פרוייקט חדש שיזם ריאן פלט, מומחה למיתוג ושייווק. פלט אסף מעל 25 אנשים (בלוגרים, כותבים, מוזיקאים, מוכרים, אומנים ואמנים) כדי שישתפו את העולם בחווית לבישת ג'ינס מכמה חברות של פרימיום ג'ינס, ביניהן בולדווין, נום דה גאר, גילדייד אייג' ואחרים, כשהמטרה היא גם להציג חברות שונות של ג'ינסים מליינים קטנים וגם לתאר בגוף ראשון את הדמויות שלובשות את הבגד מהבד הנחשק הזה. "האנשים האלה יגשרו על הפער בין הלייבל לצרכן ויתנו מבט מפוקח בדנים, כדי לעזור לכולם", כותב פלט. לכל אחד נמהאנשים שאסף פלט ניתנו זוג מכנסי ג'ינס ועליו יהיה, בהמהלך הפרוייקט, לתעד את לבישתו של הג'ינס ואת הפיכתו לפריט אישי בארון.

האתר כולל הפניות לחברות המשתתפות ולאנשים שאמורים ללבוש את הג'ינס ולספר על החוויה, וכן קישורים לבלוג, לפליקר עם תמונות, ובעיקר הזדמנות לחלום על עוד זוגות מכנסיים לכל מי שריח ג'ינס טרי עושה לו את זה כמעט כמו ריח של ג'ינס ישן ומיושן.

ולסיום, העצה הטובה ביותר שנתן המעצב של בולדווין לשאלה איך הכי כדאי לשמור על ג'ינס: Live in them.

ג'ינס דביק

לפעמים כל מה שצריך עולם האופנה (וכולנו בעצם) זו פרספקטיבה חדשה ומקורית כדי לשנות כמה קונספציות שתקועות לנו עמוק בראש. קחו לדוגמא את בד הדנים הקלאסי, שעבר במרוצת השנים אינספור מודיפיקציות ושינויים אבל טכניקת עשייתו נשארה קבועה במשך יותר מ-130 שנה. רק לאחרונה החליט זוג מעצבים הולנדים לנטוש את מכונת התפירה בצד – ולחבר את תבניות הג'ינס בדבק. להתראות בלו-ג'ינס – הלו גלו-ג'ינס.
הגלוג'ינס של זוג המעצבים G+N, מיוצר כרגע באופן ידני בלבד, בשני צבעי דבק שונים, וניתן להשיגו במהדורות מוגבלות בהולנד או בחנות החדשה של דרוך-דיזיין בניו-יורק (76 Greene Street).

טוקסידו נוסח טקסס

מתקפת הדנים העולמית לא מפסיקה. אחרי דור ה"פרימיום ג'ינס", מתקפת הנגד בדמות הג'ינסים הזולים (מישהו אמר "צ'יפ מונדיי" ולא קיבל?), קומת הג'ינסים החדשה בקסטרו וליין הג'ינסים החדש והמעניין שלהם והישארותם של ג'ינסים קלאסיים אחרים בקנון (ליווי'ס, א.פ.ס, אקנה למשל) - מגיע גם תורו של "טוקסידו טקסס" (הידוע גם בכינוי "טוקסידו קנדי"), טוקסידו נוסח המערב: חליפת ג'ינס - חולצה ומכנסיים מדנים, ז'קט ג'ינס ובדרך כלל גם מגפי בוקרים.

למה כן: סרג' הנצחי

הגרסוניירים, שיש להם רתיעה קלה מכל מה שמריח כמו המערב הפרוע, מוצאים את הטרנד מסוכן מאוד. ללבוש דנים מכף רגל ועד ראש יכול להיות בעייתי (ראו ג'סטין טימברלייק למטה), למרות שאם קוראים לך סרג' גנסבורג ואתה מצוות למראה גם נעלי רפטו לבנות - חליפת הג'ינס מקבלת מראה סקסי ומסוקס, שהגרסוניירים (המממ, אולי רק אחד מהם) יאמצו בשמחה.

למה לא: ג'סטין ובריטני בתקופות קשות

שירים בג'ינס

תאגיד ברנאדט הוא תאגיד פיקטיבי הכולל שלושה אנשים, שמאז 1994 שולחים זרועות למקומות שונים ומשונים, עושים שיתופי פעולה הזויים, בעלי לייבל אופנה לא ברור, סרט אנטי גלובליצזיה, מגזין בשם "מייד אין יו.אס.אי" (כשם סרטו של גודאר), ועכשיו יש להם תערוכה, פרי שיתוף פעולה עם צלם האופנה דיוויד וסיליביץ' בגלריה גרין נפתלי שבניו יורק. התערוכה כוללת 130 דפי שיר ומבחר תמונות שחור לבן שנעשו לבקשתם על פי צילומי הקמפיין של ויסיליביץ' לליווי'ס. התוצאה, לפי טקסט התערוכה, "דוגמנים מושכים בסביבה ריקה המפרסמים את עצמם ואת החיים בג'ינס". הגרסוניירים, שלא היו בתערוכה, שואלים האם באמת, כמו שטוענת הגלריה "השיר כאובייקט אומנותי מציע מערכת יחסים ריאליסטית לסטטוס המסחרי שלו" ואם אכן התערוכה "עסוקה פחות בלהציע הקלה לא-מטריאליסטית לתרבות הצריכה ויותר עסוקה בללמוד איך לעמוד ברווח שבין הסחורה לשיק".

אבל גם אם הקשקשת האמנותית למעלה לא עושה לכם את זה, דיווחים מהעולם עושים רושם ששירה וג'ינס הם הטרנד החדש. בקמפיין ויראלי של ליווי'ס מופצים שני סרטים: האחד מבוסס על קולו של וולט ויטמן (!) ובו ציטוטים משירו המפורסם "עלי עשב".
ובשני ציטוטים נוספים מהשיר בקולו של השחקן וויל גיר מ-1957.

החופר

דווקא בשבוע כזה של תצוגות חדשות ובגדים שזה עתה נתפרו וראו אור, אאוטסייד מגזין מפרסם כתבה על בריט איטון, אחד ממלקטי בגדי הווינטאג' הטובים בעולם. בשביל איטון, "וינטאז'" פירושו בגדים ופרטי לבוש מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ועיקר ההתמחות שלו הוא בגדי עבודה מג'ינס אמריקאיים. כשהשוק מוצף בפרטי אופנה מכל התקופות והשנים, פרטי לבוש כמו שאיטון מחפש מגיעים לסכומים שערורייתיים של אלפי דולרים, כמו ג'ינס בן יותר ממאה שנים שנמצא בעיירת כורים בנבאדה, שנמכר בeBay בסכום של $46,532 ל... חברת ליוויי'ס.
שווה לקרוא את הכתבה המסקרת שבוע ימים בו נסע הכתב עם איטון ברחבי המיד-ווסט, ומעניין עוד יותר להתחקות אחר עקבותיהם של בגדים שעברו שימוש במאה שנים האחרונות ועדיין יש להם קונים גם היום. ויותר מזה, כמה מרענן שלפרטי לבוש יש היסטוריה ארוכה וספוגת זיעה, ליזול ופחם, כשהעולם אחוז אובססיה לבגדי מעצבים חדשים או לבגדים שמקום הייצור וההיסטוריה שהם כמעט אף פעם לא רלבנטים.
אם ראלף לורן וליוויי'ס מתעניינים, הגרסוניירים נשבעים לעשות סוף סוף את המסע מחוף לחוף שהם נשבעו פעם לעשות , ולחפש גם בגדי וינטאג' אמיתיים שיממנו את כל שאר התשוקות שלהם, הישנות מפעם והחדשות ממילאנו, שמתחילים להגיע בטפטופים השבוע.