היה זה הארנב עם שעון הזמן שחלף לאחרונה אל מול פני הג'נטלמנים והשאיר אותם מבולבלים עם כמה עניינים לא פתורים. מצד אחד, כאחראי על הזמן הוא הזכיר את הג׳נטלמן הקלאסי, זה שדיוק עומד בראש מעיניו, מגיע לפגישות בזמן, חמש דקות קודם ליתר דיוק, והכל אצלו פונקט. סדר היום שלו מצביע לא רק על עמידה בלוחות זמנים של עצמו אלא כיבוד זמנם של אחרים. מצד שני, הג׳נטלמן הדנדי העכשווי, בוא נודה באמת, הוא כולו דחיינות ומלחמה בזמן. הוא מגיע באיחור, מנסה לעגל את שעוני הזמן ולא מספיק כלום. הפתגם ״זמנו בידו״ הוא רק תיאור מתיפיף לחוסר התאמתו העקרונית לזמנו המהיר (מהיר מדי) של העולם.
לג'נטלמנים זכרונות ילדות עמוסות שעונים. הם עוד זוכרים שעונים שצריך למתוח, קול תקתוק שעוני אורלוגין ישנים, ותחושה שהם שייכים לדור שלם שהלך עם שעון היד. כשהיו ילדים, גם אם מעולם לא פירקו (ואם בטעות אז בטח לא הרכיבו) שעון, היתה זו תקופה שבהגיעם לגיל מצוות, ילדים קיבלו שעונים בכדי לעבור לזמן המבוגרים. הג'נטלמנים זוכרים קאסיו וסווטש, מחוגים זרחניים, רצועות שקופות וזמן ש(כאילו) לא עמד מלכת.
כל זה הלך ונמוג עם כניסתו של העידן הסלולרי. דווקא שעוני הדיגיטל של הטלפונים הסלולריים החזירו את שעוני היד המקוריים כאקססוריז הסמויים מעין (מאלה האהובים על טור זה), שמפגישים מחדש בין אסתטיקה ופונקציונליות ומחזירים את הזוהר הרטרוסקסואלי לשורש כף היד (או שמא זו האמה?). שעון היד חוזר היום להיות אביזר עם סגנון ואמירה אישית. בדיוק כפי שפעם היו שעוני הכיס אביזר אופנתי לוהט, שעבר אבולוציה והפך לשעון עם רצועה, שהפך לפלסטיק מסין, שעבר ועובר דיגיטיזציה מלאה.
לא מפליא שבאמריקה, מדינה צעירה יחסית, הפכו השעונים הצבאיים הגסים מעט אך פשוטי המראה לטרנד לוהט, משאירים את רולקס, פנראיי וברייטלינג לזקנים של העולם הישן. אבל לא רק. גם היום השעון הוא לא רק קישוט אלא סמל סטטוס יוקרתי שמנכ"לים וילדי הייטק, ראשי ממשלות ונובורישים לעת מצוא נכנסים בסודו וסוחבים משקל עודף על אמתם וחפתם.
לו להשיב ניתן, כמו שאומר השיר, את מחוגי הזמן, היו הג'נטלמנים לובשים וסט מטוויד (עם כובע תואם) מוציאים באיטיות רבת רושם את שעון הכיס, בודקים את השעה ואת פורטרט אהבתם, וממהרים כמו הכובען המטורף, להגיע בזמן לפגישה הבאה.
חזרתו של השעון היא דוגמא מצוינת לשינויים העוברים על עולם הצרכנות כשאנשי השיווק מגלים מחדש את מנהרת הזמן, מנופפים בדגלי הנצח ומולידים חדשות לבקרים את הקונספט השיווקי המבריק הנקרא ״מסורת״. מדובר במשחק אוקסימורוני משעשע החורט על דגלו את ההיסטוריה בשעה שמדובר באובייקט שאמור להראות את דווקא את השעה של עכשיו. אייקוני סטייל נצחיים חוזרים במודעות לשעונים (סטיב מקווין מופיע בכמה מודעות לשני מותגי שעונים גדולים, וגברים בשיער שיבה כמו ג'ורג' קלוני משרים תחושת אחריות ובגרות לחלק מהמותגים האחרים).
אלו ימים הכופים סנטימנטים על כל מותג אופנה בן עשרים שנה שכבר מפתח לעצמו סיפור מורשת ("הריטג' נשמע טוב") וכל בית אופנה בן מאתיים מפשפש בארכיונים כדי לדלות משם קצת תחושה של וינטג׳ וזכרונות מעולם ישן וטוב.
הרדיפה אחר מורשת הפכה לאובססיה של מותגים שאוהבים לעלות את עצמם באוב - זה מתחיל במותגי רחוב וספורט כמו פרד פרי ואדידס ועובר לבתי האופנה הוותיקים כבלמן, סלין, לאנוון ואיב סאן לורן שיצאו בשנה האחרונה עם קולקציה הנקראת "ווינטג' חדש".
הסרטון החדש של טרוסארדי החוגג 100 שנות מורשת
״לעשות את העתיד טוב יותר על ידי פיתוח אלמנטים מהעבר״ ציטט הקייזר קרל לגרפלד את המשורר גתה, כשנשאל על מושג המסורת לסוזי מנקס מה"ניו יורק טיימס״, בוועידה מיוחדת שהתכנסה בלונדון לעסוק בטרנד הלוהט של מותגי היוקרה ובקדחת שמתחוללת בחלונות הגבוהים של בעלי המניות שם. (וסיפור נסיון ההשתלטות של LVMH על הרמס הוא דוגמא אחת מובהקת).
מאבקים שכאלה אינם חדשים, וההיסטוריה מלמדת אותנו שלמורשת יש משפחה לא קטנה וקרובים מילוליים העונים לשם ירושה ותורשה ומה שביניהם. בבואם לבדוק אילו מקצועות עוברות בירושה מצאו הג'נטלמנים עורכי דין, שענים, ספרים, רופאים, שחקנים, אמנים, אבל מעצבי אופנה? לא בטוח. עולם האופנה מכיל טיפוסים אקסצנטריים כגברת שאנל, מיסייה סאן לורן, הקייזר לגרפלד - אותם ענקי עיצוב שנראה כי לעולם לא יהיה להם יורש. מצד שני, לא מעט בתי אופנה מכשירים את הדורות הבאים לקחת את הפיקוד - אם לא הקריאטיבי לפחות הניהולי. את העסק, לפחות, אפשר לקבל בירושה אבל לא בהכרח את הכשרון. אבות ענדו עניבה וחפתי בנים יחלידו: הבן של ראלף לורן, האחיינת של ארמני, הבת של סוניה ריקל, האחיות פנדי וגם אחותו של ג'יאני ורסצ'ה - כולם ממשפחה טובה רק לא בהכרח עם הידיים ברוכות הכישרון של קודמיהם.
הג'נטלמנים בכלל חושבים שאומני האופנה האמיתיים הם החייטים, והם נזכרים מיד באחד המעצבים האהובים - דריס ון נוטן, יליד אנטוורפן.
ון נוטן גדל במשפחה של אופנה, סבו היה חייט ולאביו היתה חנות בגדי גברים ששם, הוא מספר, בילה את רוב ילדותו. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בבגדים המרגשים שמייצר ון נוטן, ספוגים באהבה והערכה לבד כמו לגזרה, אלא גם בחנות הדגל שלו בעיר הולדתו שנראית כמו מקדש מודרני של חייטות ותפירה.
עוד משפחת אצולה מודרנית, מהמרתקות בזמננו, היא משפחת רויטפלד. קרין, אם המשפחה תישאר מהחודש הבא ללא עבודה (אחרי פרישה מעריכת "ווג" פאריס בעשור האחרון), הבת ג'וליה נכנסה לתחום כמעצבת ודוגמנית, ואילו ולדימיר הבן מתגלה כג'נטלמן רנסאנסי.
עם סנדק כמו הצלם מריו טסטינו, אם שעורכת את אחד מהמגזינים המשפיעים בעולם ואב שהוא יזם אופנה ותיק (שחוזר עכשיו לתעשייה) - ולדימיר רסטואה רויטפלד הוא אחת הדמויות הצעירות והמסקרנות שהזמן יעשה עמן את שלו.
אבל עד שוולדימיר יגדל, הג'נטלמנים ימשיכו לנסות לעצור את הזמן, כמו אותו ארנב שישב במסיבת התה שהשעה בה תמיד שש. וכשישאלו אותם: ״מה השעה?״ הם יזכרו באותה תשובה נצחית שקיבלו בילדותם, אותה הם עדיין משננים כל פעם שהם מסתכלים בשעון: ״שתהיה בן אדם״.
רשומות
