מועדון הג'נטלמנים - סטייל איטלקי

הקיץ שמתחיל לתת את אותותיו, שכבות הבגדים שמתחילות להצטמצם וחוסר הסבלנות להקדיש זמן רב לנושא הלבוש מותירים את הג'נטלמנים עם מעט מאוד מקורות השראה וגיבורי תרבות שיעזרו להם להתמודד עם הקשה שבעונות.

לא אחת דובר כאן על הג'נטלמן הבריטי, הדנדי, דמות מופלאה ומעוררת השראה, שהמראה והסגנון שלה קשורים למזג אוויר שונה מעט מזה שבאזורנו. גם השיק הצרפתי - שקשור בטבורו לאומה המתייחסת לתרבות כאל נכס לאומי ולשיקיות אלגנטית כאל דרך חיים - מתאים יותר לגני לוקסמבורג או לסנט אונורה ופחות לרחוב אלנבי המהביל לעת ערב. יש כמובן את ניו יורק, האחות הגדולה שבמערב והמקום האולטימטיבי לדנדי האורבני המובהק, אבל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות רחוקה עד מאוד מהאפשרויות המקומיות המצומצמות, ולכן על הפרובינציה לחפש השראה בקרבתה הגיאוגרפית.

סטפנו טונקי, עורך w מגזין

הג'נטלמנים מפנים את מבטם למקום רחוק-קרוב אחר, לקהילת גברים אלגנטית שחולקת את אותו הים, מדינה בעלת היסטוריה ג'נטלמנית (חצופה וכובשת) ולבוש מחוייט המושרש אצלה בד-נ-א, מקום שלא לחינם נקרא "ארץ המגף". בעקבות הרנסאנס הגברי המדובר בשנים האחרונות זוכה הדנדי האיטלקי לתחייה מחודשת, ולא מעט אנשי תרבות ואופנה, עיתונאים, צלמים ובלוגרים מנסים לרדת לשורש הנונשלט האלגנטי, האצילי אך מצ'ואיסטי, שיש לגבר האיטלקי להציע.

תמונה מאת: הסרטוריאליסט

בטור שפרסם באחרונה סקוט שומן, הצלם שעומד מאחורי הבלוג הפופולרי "הסרטוריאליסט", במגזין "ג'י-קיו" הבריטי, הסביר את הסיבה לחיבתו לסטייל איטלקי: "רבות דובר באחרונה על 'סגנון איטלקי'... החולצות הלא-מכופתרות, הנעלים הלא שרוכות והעניבות על סוודרים.... אבל כשמתבוננים ברשימה הזו, הדברים נראים כמעט כמו גימיק. זה לא מה שסטייל איטלקי הוא באמת... אנשים יכולים לקרוא לזה 'סגנון ללא מאמץ' או פשוט לטעון ש'האיטלקים האלה פשוט נולדים עם זה'.

תמונה מאת: הסרטוריאליסט

האמת היא הפוכה: אין שום דבר חסר מאמץ בסטייל או במראה האיטלקי. מה שניכרת היא ההשקעה של האיטלקים בקניית הבגדים, בהתאמתם לגזרתם אצל החייט ובלבישתם מדי בוקר. אבל מהרגע שבו הם לובשים את הבגד, הם לא חושבים עליו עד לרגע שבו הם צריכים להתפשט". לסיכום, הציע הצלם המפורסם, צריך להשקיע "חצי שעה נוספת בזמן קניית הבגדים, עוד חצי שעה אצל החייט שיעשה אותם מושלמים וחצי שעה אחרונה בבוקר בעת לבישתם".

תמונות מאת: הסרטוריאליסט

לפני שנכיר כמה ג'נטלמנים איטלקיים עכשווים (וברלוסקוני לא יהיה אחד מהם), כדאי להכיר את אחד הספרים שעיצבו אולי יותר מכל את דמותו של הג'נטלמן האיטלקי: "איש החצר" ("The Book of the Courtier").

סניורה קסטיליונה*

(*שמתם לב שהוא לובש משהו שמזכיר את הדש של דריס?)

בספר, שפירסם במאה ה-16 בלדסרה קסטיליונה, מתוארות המעלות המוסריות והחומריות של הגבר האידיאלי. בדומה לג'נטלמן הבריטי, הוא אמור לאחוז בלא מעט גינונים גבריים, לשמור על קור רוח, נימוסים והתנהגות נאותה. הוא צריך להיות אמיץ לב כלוחם ובעל גדלות רוח של משורר-אמן.
בספר גם טבע קסטיליונה את המונח "sprezzatura", אותו הגדיר כתכונה החשובה ביותר של איש החצר: באמצעות הספרצטורה הוא אמור להיות מודע לחלוטין לעצמו, לחוקי הסביבה ולרושם שהוא מייצר. עליו לשמור על ארשת פנים רגועה גם כשהוא מבצע משימה מורכבת, ולהתאמץ בלי להראות סימני עמלנות.
הספרצטורה עברה עם השנים גלגולים שונים, וכיום - בלי המטען המוסרי והערכי - היא אחד מסימני ההיכר המובהקים לסטייל איטלקי: מעין "רשלנות מחושבת", כמו שמתרגם את המונח מילון אוקספורד, שמתבטאת בכפתורי חולצה לא רכוסים, ז'קט שצווארונו מקופל למעלה או הליכה בנעליים לא שרוכות.

תמונה מאת: הסרטוריאליסט

בכל מקרה, לא מדובר בגימיק, אלא בהשקעה מתוכננת בסגנון אגבי - עמדה סגנונית שמתאפשרת רק עם דיוק והקשבה לפרטים הקטנים. כי כמו שאמר שומן, אם מקדישים מספיק זמן לקניה הנכונה של הבגדים, אם מתאימים אותם היטב לגוף ואם בטוחים במראה השלם לפני שיוצאים מהבית - רק אז אפשר ליצור ספרצטורה אמיתית.

סניורה די מונטזמבלו

אז הנה דוגמה ראשונה לספרצטורה מוצלחת: הכירו את סניורה לוקה קורדרו די מונטזמבלו שעומד בראש פרארי. מונטזמבלו נודע בחוגי האופנה כמתלבש מופתי, שממשיך מסורת איטלקית עם נטיה לקלאסיות איכותית. הוא מופיע לרוב בציבור כשהוא לבוש בחליפות כהות בעלות רכיסה כפולה, עניבות בגוון כהה של אפור או כחול שמונחות על חולצות בהירות וכמובן מטפחות כיס צבעוניות השוברות את הפורמליות הסגנונית.

סניורה אניילי וסימן ההיכר: רצועת שעון מעל השרוול

אם מונטזמבלו הוא שיא האיפוק, ג'אני אניילי, אבי תאגיד פיאט שנפטר לפני כמה שנים, ייזכר לנצח בזכות סגנונו העשיר, הבטוח והראוותני. אניילי הוריש לנכדיו את חברת המכוניות הגדולה, על כל מותגי המשנה שלה, ואת הססגוניות המשפחתית המתפרצת. ג'ון אלקן, הנכד הבכור, זכה אמנם בניהול החברה, אבל אחיו הצעיר, לאפו אלקן, נהפך בשנים האחרונות לאחד מאייקוני הסטייל של הג'נטלמן המודרני.

לאפו אלקן וחברה, בצבעים תואמים

הנסיך האיטלקי נולד בניו יורק, גדל בברזיל, התחנך באנגליה ובצרפת וחזר לפני כמה שנים לניו יורק, שם הוא משמש כסמנכ"ל בכיר לשיווק בפיאט. מדי שנה הוא זוכה בתואר המתלבש הטוב ביותר (ככה זה כשאתה שייך למשפחת אצולה ודודתך היא דיאן פון פירסטנבג), והוא רווק מתהולל ומבוקש ששמו מוזכר לא מעט במדורי הרכילות (בשערוריות סקס, סמים ומכוניות יוקרה). בכל זאת, יש משהו מחויך ומרהיב בסגנונו העכשווי, שיכול להתבטא יום אחד בחליפת תכלת עם רכיסה כפולה ונעלי ספורט ולמחרת במכנסי פסים מחוייטים, בלייזר כחול נייבי, גרביים אדומים ונעליים חומות.

או על המיטה בחליפה לבנה

אז כן, גברים איטלקים הם ראוותנים, והם בטח חושבים שהטור הזה נכתב עליהם. אבל מאחורי המצ'ואיזם והאגו הם ידאגו לפתוח לכל מי שנמצא מאחוריהם את הדלת בחיוך שרמנטי, ללבוש את חליפות הפראדה באגביות מחושבת, לשתות את הקמפרי-סודה עם מידה מדויקת של קליפת תפוז ולהתחבק בפגישתם לעת ערב, כשהם תמיד נראים מאוהבים אחד בשני, ולפעמים גם בעצמם.

האיטלקי

זה יותר משנתיים יושבים הגרסוניירים וכותבים על העולם החדש והמופלא של אופנת הגברים‫,‬ עם תחושה לא בלתי מבוססת‫,‬ שהזמנים אכן משתנים‫, יותר ויותר גברים ‬חוזרים אל מסורת אופנתית‫,‬ חלקם אף יוצאים ממנה לדרך חדשה‫.‬
עם ההבנה שעולם התרבות של הגבר המודרני הוא כבר נושא קונצנזואלי ה‫ראוי להרחבה, לבדיקה וכן, אולי גם לקצת כבוד, מנסים הוגי התערוכה "גברים באיטליה", שתוצג במילאנו ב-15 בינואר (עם פתיחת שבוע האופנה הגברי) לפצח את מה שהם מכנים ‫"‬האלגנטיות של הגבר המודרני".

קבוצה נבחרת ומרשימה של עשרים זוגות קריאטיב (צלם/סטייליסט או במקרה של אנה דלו רוסו: צלם/אייקון סטייל) תנסה דרך הפקות אופנה מיוחדות, חלקן בסטילס, חלקן בוידיאו, להתיר את חותמה על זהות הגבר האיטלקי החדש. בינתיים יש כבר אתר שמעניק הצצה עמוסת סטייל איטלקי משובח אל מאחורי הקלעים של הפקת הענק הזו וסרטון היכרות עם הנוגעים בדבר:

‎

הגרסונייר ישאיר אתכם עם עוד כמה תמונות טיזר, המשוחררות בכל יום לרשת וגורמות לו לבדוק כרטיסים למילאנו, ועם המחשבה מתי כבר תהיה תערוכה שכזו גם אצלנו. Ciao Belli.

הגרסונייר השבועי: קרלו מולינו

איך נציג את קרלו מולינו, הגרסונייר השבועי שלנו? הוא היה ממציא, ארכיטקט, מעצב רהיטים, מעצב תפאורות, צלם אופנה, נהג מרוצים, טייס ומורה סקי. אולי הכי כדאי להתחיל מהסוף, מה-27 לאוגוסט, 1973, יום פטירתו.

מולינו שחי את חייו באינטנסיביות מטורפת, תמיד התעניין בתורת הנסתר והעריץ את הארכיטקטים הקדמוניים של הפירמידות המצריות. ב-1960 הוא רכש וילה מהמאה ה-18 בשם "מנוחת הלוחם", הממוקמת על גדות נהר הפו שבטורינו, והקדיש כל טיפת זמן פנוי לדקורציה של ממלכת המוות שלו.

בין האובייקטים הרבים שנמצאו אחרי מותו בבית, שהפך היום למוזיאון, נמצא אוסף ענק של כ-1500 צילומי פולארויד, שצולמו במשך 15 שנה (ואוגדו לא מזמן לספר משובח). בתמונות מוצגות נשים, רובן זונות צעירות שאסף לביתו, וצילם אותן, יחד עם עשרות הרהיטים הפזורים בדירתו, כשהוא משלב בין שתי האהבות הגדולות של חייו: נשים ורהיטים.
מולינו לא רק צילם את התמונות, הוא גם עיצב את הבגדים ואת הסט, השתמש באור בצורה מרתקת, וידע למקם אביזרים בתמונות שיהיו חלק מהקומפוזיציות, והשפיע כך לא מעט צלמי אופנה מודרנים.

נשים נשים בגרסונייר

מולינו נולד בטורינו ב-1903 ועבד עם סיום לימודי הארכיטקטורה, במשרד של אביו. מהר מאד התבלט ביצירותיו ויצא לקרירה עצמאית, שהפכה אותו לאחד האמנים האיטלקיים הבולטים של המאה ה-20. במקום לעבור למילאנו כמו כל בני זמנו (ג'יו פונטי, פרנקו אלביני, האחים קסטיליוני ) בחר מולינו להתבודד בטורינו ולהתעסק בנושאים שאהב: סקס, סקי, טייס, מרוצי מכוניות ותורת הנסתר.

העבודות הארכיטקטוניות שלו, עיצובי הרהיטים והמכוניות שלו היו ייחודיים וניסיוניים וחלקם מעולם לא עלה על פסי יצור תעשייתיים. לפני כשנתיים נמכר בבית המכירות הפומביות כריסטי'ז שולחן של מולינו (בתמונה למטה) בכ- 4 מיליון דולר, מהסכומים הגבוהים ששולמו אי פעם לאובייקט ריהוטי מהמאה ה-20.

אבל מולינו, איש רנסאנס שכמוהו, מעולם לא הרגיש שייך לחברה הגבוהה שביקשה את ההילה שבקרבתו. הוא התחבר באופן עמוק לאנשי שוליים, והתמכרות שלו לסמים ולסקס היתה דומה רק לאובססיביות האמנותית שלו, שנמשכה עד יומו האחרון.

לעוד עבודות מעולמו של מולינו