רק על הקווים

הגברת לבית פראדה הציגה השבוע במילאנו את חזונה לאביב-קיץ 2013. בתכנית: פסים שהולכים לאורך הגוף במקומות שונים, והגרסונייר מסתכל רק על קווים, רק על הקווים.

ולמי שמעוניין לצלול אל תוך הקולקציה כולה מוזמן לעשר דקות פראדה-טיים:

הפטריאך (לובש פראדה)

לסיום, כשחגה השיירה את סיבוב ניצחון שלה על השטיח האדום והאניגמטי, מתחת לשישה שנדלירים, כל אחד מהם מואר בשלוש מאות מנורות נאון, זה כבר הרגיש כמו תהלוכת הפטריאכים, כזו שיכולה לצעוד רק בחלל של פראדה.
את המסלול הובילו, ברצינות מחושבת, כוכבי הוליווד כגרי אולדמן, וויליאם דיפו, טים רות' ואדריאן ברודי, האחרון יחידי במעיל אדום (בין שחורים) בעל רכיסה כפולה, צווארון כתיפה שחור ודש פרוותי.  

מיוצ'ה כרגיל מובילה את הטון במגרשה הביתי, עם מיצג כוח דרמטי ומודרני, מוקפד ורהוט. דגש נוסף בלוק המעילים הארוכים ניתן לטיפוח הכיסים, בסיכות מעוטרות, בפרחים, במדליות שונות או במשקפי שמש שחורים. ועדיין, עם כל הרעש סביב הכוכבים מהוליווד והעיצוב המבריק של החלל, הבגדים נשארו העיקר.

ואם יש לכם 12:12 דקות פנויות,

למה לא לצלול לעולמה של מיוצ'ה פראדה:

תחילת סוף העונה

איב סאן לורן
‎צילום‫:‬ דייוויד סימס‫.‬ דוגמן‫:‬ בטיסט רדוף

אחרי הפוסט הקודם, שקרא ל א-סיכום של שנת 2011, מה יותר טבעי מאשר להביט אל מעבר לחורף, לקמפיינים הקרובים של אביב-קיץ 2012, לראות את הדימויים של העונה הבאה.

לואי ויטון
‎צילום‫:‬ אליסדר מ‫ק'‬ללן‫.‬ דוגמן‫:‬ וורנר שרייר
*

פראדה
‎צילום‫:‬ דייוויד סימס‫.‬ דוגמן‫:‬ מייקל פיט
*

ז'יבנשי‬
‎צילום‫:‬ מארט ‫& ‬ מרקוס‫.‬ דוגמנים‫:‬ כריס מור וסיימון נובילי לצד ג‫'‬יזל בונדשן
*

דיור הום
‎צילום‫:‬ אלסנדרו דל בוני‫.‬ דוגמנים‫:‬ ויקטור נילנדר וכריס ביק
* 

ג‫'‬יל סנדר
‎צילום‫:‬ ווילי וונדרפר‫.‬ דוגמנים‫:‬ קלמאן שאברנו,‬ אידן אנדרוז
*

גוצ‫'‬י
‎צילום‫:‬ מרט ‫& מרקוס‫.‬ דוגמן‫:‬ גרג נוראט

פנטזיה על נושא רומנטי

ה-Fantasy Lookbook העונתי של פראדה גרם לגרסוניירים להתחיל לגזור ז'ורנלים ישנים ולקוות שיצאו מהם בגדים שהם גם נוסטלגיים וגם עכשווים, כמו שהשטן יודעת לעשות. טקסטורות גרפיות, צבעים דהויים והשראות פיפטיזיות מצליחות להשתלב יפה עם מיקס דקורטיבי של מזרח אירופה,  חללים ארכיטקטוניים עתידניים וווילות יוקרה מפעם.

עוד מהלוק בוק כאן: 

 Living in a Magazine, גרסת המיוצ'ה.

גן העדן האבוד

הגרסונייר היה הראשון שתהה על הגוונים האפלים בעונת הצבעים הבוהקים וקרא לפוסט שכתב על שבוע אופנת הגברים במילאנו, "עור בקצה המנהרה". הגברת סוזי מנקס חיזקה את הטיעון במאמרה "הצד האפל של הקיץ", ועכשיו ממשיכה את הדיון שכנתה של מנקס במדור האופנה של ה"ניו יורק טיימס", הגברת קתי הורין.

וביום האחרון: לאנוון

בחופשתה שבין תצוגות הגברים לתצוגות ההוט קוטור יושבת לה הורין בכפר קטן בבורגנדי ומנסה להבין לאן לעזאזל נעלם לו הכיף באופנת הגברים (תזכורות: דריס ואן נוטן, דיור הום, איב סאן לורן). "העובדה שבתצוגות הגברים השנה נעדרה ההנאה היא סימפטום של מערכת שהפכה לכל כך מלחיצה", היא כותבת שם, "החיסרון שלה נוכח בכל הקולקציות, למרות שמה שצרכנים באמת רוצים מאופנה הוא משהו כייפי ללבוש".

ככה זה התחיל - סקוט סטרנברג ל"בנד אוף אאוטסיידרס"
פותח את יריד פיטי אימג’ן אומו בפירנצה:

אף שהגרסוניירים חלוקים עם גברת הורין המכובדת וטוענים שגברים רוצים עוד כמה דברים מהבגדים שלהם, הם מסכימים עם הטענה הכללית אבל חושבים שקולקציה כמו שטישי עשה לז'יבנשי (ובעיקר הדפסי ציפור גן העדן ברבים מהפריטים) או פראדה לגברים שלה - הן עדיין כייף אחד גדול.

מתוך הקולקציה של פראדה (מקור: GQ)

מתוך הקולקציה של ז'יבנשי (מקור: GQ)

מודל 2011

מי אתה, קלמאן שאברנו? הדוגמן הצרפתי בן ה-21 נראה בכל מקום בשנה האחרונה, השתתף בקמפיינים גדולים ונחשקים, פתח וסגר תצוגות חשובות ונדמה שהצליח ללכוד במבטו החד לא רק את רוח התקופה אלא גם את מושאה: אימג' של עלם-גבר, נסיך קרח נקי ומוקפד, פנקיסט ומורד, דמות א-מינית וסמל סקס לוהט. זליג יפה תואר.

הוא נולד ב-1989 ואת הופעת הבכורה שלו עשה על המסלול בתצוגה של דיור-הום כשהוא בן 16. שנה אחר כך הוא כבר נבחר להיות הפנים של ז'יל סנדר, ומאז הוא משתתף באופן קבוע בתצוגות של סנדר, פראדה, לאנוין, ראף סימונס, הוגו בוס, איב סן לורן, ז'יוונשי ורוברטו קוואלי (שבחר בו כפרנזטור ושכר את סטיבן מייזל לצלם אותו).

2011 סימנה את הפיכתו של שאברנו למודל גברי אולטימטיבי עם בחירתו כדוגמן הבית של שלל מותגים שונים זה מזה, ביניהם הליין J+ של ז'יל סנדר ליוניקלו, פראדה, סלבטורה פרגאמה וגם H&M. לא ברור אם העובדה שהוא כה מבוקש אומרת עליו משהו, על המותגים או עלינו, אבל אין ספק שזו השנה שלו.

בכל מקרה, הוידאו האחרון לליין המשקפיים של YSL (של הצלם המצויין קארים סאדלי עם מוזיקה מתוך הסרט האהוב "כרס של ארכיטקט"), הוא רצף פריימים לא רעים שדרכם אפשר להרהר בכוחו של מר שאברנו וברב ממדיות הגברית שניבטת ממנו.

מועדון הג'נטלמנים - סיפורים מהקופסה

הפעם במועדון מבקשים הג'נטלמנים להעז לפתוח תיבת פנדורה ולדון במערכת היחסים הסבוכה והמסתורית של הגבר עם הקופסה. אם בבקבוק התחבא שד, נותר רק לדמיין מה מסתתר באותו ריבוע תלת ממדי, הקופסה (שמקורה בכלל במלה הלטינית "capsa", שממנה מגיעה גם הקפסולה). כי כמו פנדורה שקיבלה מתנה ולא עמדה בפיתוי, כך גם הג'נטלמנים, אם יקבלו תיבה מהרמס, ינסו לפתוח אותה מיד.

השאלה אם גברים באמת אוהבים קופסאות (או לפחות אוהבים לשים דברים בקופסאות) מרכזית לדיון. במחשבה לאחור, לצד קופסאות הנעליים עם תולעי המשי, רוב חפצי הילדות של הג'נטלמנים היו מפוזרים (או נכון יותר, מרוחים) ברחבי החדר ולא מונחים בקופסאות. כשגדלו, הבינו הג'נטלמנים שהחיים יכולים להיות קלים יותר אם מחלקים אותם לקבוצות ומניחים בקופסאות.


קודם כל קופסאות של נעליים - אולי הקופסאות החשובות בחייהם, שם כמובן שומרים הג'נטלמנים את הנעליים הטובות כשבתוכן אימום לשמירה על הנעל, עטופות בשקיות בד ומונחות בתוך קופסתן המקורית. בקופסאות כאלה הם גם שומרים תמונות, גלויות, סרטי צילום ומזכרות ממסעות (וקופסאות מסע שכוללות כרטיסי רכבת מצהיבים, גלויות ממוזיאונים ומפיות עם מספרים דהויים מברים בערים זרות), ושאר חפצים נוסטלגיים של עולם (וזמן) אחר. ישנן כמובן גם קופסאות העץ של מנקי הנעליים, וקופסאות המגירות הנפתחות שמלאות בחוטים, מחטים וכפתורים מעולם הגלנטריה שהמועדון ביקר בו פעם. לאניני הטעם יש כמובן גם אוסף קופסאות עץ של יין או ויסקי משובח, קופסאות מיוחדות לטבק (ושאר צורכי עישון) והאהובות ביותר: קופסאות שוקולד.

כשהג'נטלמנים מרימים את הראש מהדף הם מבינים שגם הם, כמו הפריטים שמרכיבים את חייהם, גרים בתוך קופסה (כפי שתיאר קורבוזייה את "מכונות המגורים" שתיכנן). הם מביטים לשמים ורואים קופסאות מעופפות, וחולמים כבר להגיע לשדה תעופה, לחפש שוב את חדרי העישון בטרמינלים רחוקים ואולי יום אחד אפילו לישון בתאי השינה שבלאונג' היוקרתי.

ואם כבר להמריא, אז כדאי לנחות בשטוקהולם, שם נפתחה לאחרונה תערוכה במוזיאון נורדיסקה בשם "לנתח את הדנדי". התערוכה מנסה לעשות סדר בהגדרות של הדנדי המודרני באמצעות פירוקו והכנסתו לתאים: בתוך קופסאות מוצגים לראווה חלקי גוף ופרטי ביגוד שמסמנים את הדנדי המודרני, שעל פי אוצרי התערוכה, מורכב משלם שגדול מסך חלקיו.

הג'נטלמנים, שמתחילים לחוש קצת עייפות מהחקירה הבלתי פוסקת של דמות הדנדי המודרני, שמו לב דווקא לנושא אחר, גברי לא פחות, שקשור בקופסאות ובאופן שבו הן תופסות מקום, או מארגנות את המרחב הגברי. התצוגה האחרונה של פראדה במילאנו למשל, הצעידה דוגמנים בז'קטים וחליפות קופסתיות יחד עם מזוודות בצורת קופסה, מעין הומאז' לגברים של פעם (סוכני מכירות, אולי?). כל אלה, אגב, עודנו בעזרת פלטת הצבעים והחייטות המעולה של בית האופנה הוותיק. אפילו סוזי מנקס, מבקרת ה"ניו יורק טיימס" העירה ש"אם היה קו מתפתל בתצוגה, הוא לא נראה לעין". על הטרנד בישר גם ניקולא פורמיקטי בתצוגה של תיירי מוגלר, שחשפה דוגמנים בבגדים פוטוריסטיים וקופסתיים לא פחות.

אבל הקופסתיות של החליפות שהצעידה הגברת פראדה היא רק המשך למשחקי הקופסה שמנהל עולם האופנה עם הגברים מאז ומעולם: חליפות הכוח הקלאסיות המרובעות של שנות ה-30, חליפות פסי הסיכה שאומצו על ידי המאפיה או אנשי הממון, ואפילו סגנון הלבוש של הראפרים, שאותו אפשר לפרש גם כהתנגדות לסילואטות הרכות והצמודות לגוף שכיכבו בשנות ה-90 על גברים במערב. היה זה שוב מרג'יאלה שהחל בשנות ה-90 להפוך סדרי עולם ואופנה, כשביטל את הצורך בפולחן אישיות או בלוגו (והשאיר רק פס לבן ומספר לזיהוי) ומכר פריטים רבים בקופסה לבנה ערומה מקשקושים.

מצד שני, סדנאות השיווק וספרי המנהלים מבקשים תמיד לצאת מהקופסה, לנסות לחשוב על דברים מחוץ למגירות הרגילות ומעבר לדפוסי המחשבה המיידיים - מעין ירושה של דור שראה בילדים המרובעים (שהיום נקראים "חנונים") סימן לקיבעון, נטייה לארגון נוקשה ואובססיה בעייתית לסדר.

ניסיון לשוב אל הקופסאות, באופן קצת יותר מרתק ופחות מקובע, נרשם לאחרונה בחנות הקונצפט המפורסמת "קולט" בפאריס, שם אצר תומס ארבר, אחד מעיתונאי המסעות המפורסמים בעולם, תערוכה שביקשה לשחזר את חדר הפלאות הוותיק עמוס הארונות והמגירות.

במהלך חג המולד האחרון הוא קיבץ לחנות קובעי טעם, מעצבים ואמנים מכל העולם, שהציגו אובייקטים שונים במהדורות מוגבלות שהונחו בקופסאות. אחד המוצגים המוצלחים במיוחד שייך למעצב-במאי הניו-יורקי אלכסנדר אולך, שבחר לרכז את האקססוריז החשובים לגבר במסגרת עץ לבנה עם מדורים מיוחדים לעניבת הפרפר, שלייקס, עניבה, מטפחת ופנקס.
הג'נטלמנים יבקשו תמיד לשוב ל"קבינט המוזרויות" (Cabinet of Curiosities) מתחילת עידן הבורגנות האירופי, חלל ביתי שהיה עמוס במגירות, ארגזים וקופסאות שהכילו חפצי אמנות לצד אובייקטים מהטבע, חיות מפוחלצות לצד תכשיטים ושלל חפצים משונים אחרים.

ארון הפלאים הזה, שאופיין בערבובייה שהסיפור בה לא תמיד מובן (ובחתירה תחת המגירות הרגילות), היה מופת של תצוגה ויזואלית, נראטיב אישי נטול הגדרות מובהקות והצעה לארגון מחדש, שנע בין הקופסה ליציאה ממנה - בדיוק כפי שהג'נטלמנים מקווים לחיות את חייהם.

הפנים של האביב

עוד לא תמה עונת הסיילים וכבר החלו לצוץ הקמפיינים. אביב-קיץ 2011 יוצא לדרך. הנה כמה מהדימויים המרכזיים שילוו אותנו בחודשים הקרובים. הגרסונייר נאחז בחורף שכאילו נשמט מבעד לכפפותיו אבל מתנחם באפשרות לאביב אלגנטי.

לאנוון

הרמס

ג'יל סנדר

פראדה

דיור הום

פר(א)דה אישית

אלה היו נעלי פראדה הראשונות של הגרסונייר. הן בכלל היו של פראדה ספורט ואי אפשר היה לסווג אותן מתחת לשום קטגוריה מוכרת. מוקסינים? loafers? נעלי נהיגה או בית? היתה להן מן סוליה אפורה אווירודינמית וגפה מעור כחול, ובמקום שרוכים הן נסגרו בעזרת גומי ואבזם מיוחד, ששיווה לנעל המסורתית טייק פוטוריסטי ועשוי-היטב באותה פשטות משוכללת שרק חברה כמו פראדה יכולה היתה לעצב.

סוף שנות התשעים. בפינת הרחובות פרינס וברודווי עמד עדיין מוזאון גוגנהיים סוהו, לפני שפינה מקום למקדש הצעקני של פראדה ורם קולהאס שעומד שם עד היום. החנות של פראדה ספורט בסוהו (ברחוב ווסטר) נפתחה בדיוק על חורבות החנות האהובה של קום דה-גרסון (שעברה לצ'לסי), והחלל הכפול של החנות הלופטית לבש לבן בוהק, עם הבזקים של פסים אדומים של הלוגו (שהיו גם לאורך הסוליות של הנעליים) וצבעי כסף בכל מקום. הנעליים, שמחירן ירד מחמש מאות דולר למשהו קצת יותר אפשרי, גילמו את העידן הנוצץ החדש, שניה לפני שהסוהו הפך להיות לאס וגאס של חנויות יוקרה ושל רשתות הביגוד המהיר, והן היו נוחות וקלילות, והיו מכונות כאן בטח "גרסונייריות".

נעלו אותן אתמול בפעם האחרונה, לא לפני שהגרסונייר נזכר בכל המדרכות שעברו תחת הסוליות שלהן, בהליכות הארוכות, בדילוגים, בשלוליות שהרטיבו אותן ובכל זוגות הנעליים האחרות שתפסו את מקומן.