מועדון הג'נטלמנים - על המוזה הגברית

למרות (או בגלל) שהמוזות המיתולוגיות היו בכלל נשים, התצוגות האחרונות לקראת קיץ 2012, שהתקיימו החודש במילאנו ובפאריס, היו פסיפס מרתק של מקורות השראה חדשים ממין זכר. סקוט סטרנברג, מייסד הלייבל band of outsiders, יצר בהשראת ז'אן פול בלמונדו קולקציה שסטתה מהקו האמריקאי הקלאסי של המותג והסיטה אותו למחוזות אירופיים ומעניינים יותר. ניקולה פורמיקטי עירבב מוזות גבריות כמו פליני ופאזוליני עם השראות מעולם הפיסול היווני; תום בראון סימן את הסייף כמוזת ספורט אופנתית טוטאלית בלייבל "מונקלר גמא בלו"; ופראדה שירטטה את מגרש הגולף כזירת השעשועים החדשה של הגבר שלה.

Kim's spirit

קים ג'ונס, מעצב הגברים החדש של לואי ויטון, הציג בפאריס בשבוע שעבר את קולקציית הביכורים שלו בבית היוקרה הצרפתי. ברוח הבית נסבה הקולקציה סביב נושא המסעות, כשההשראה המיידית של ג'ונס היתה הסופר, הצלם ואיש המסעות פיטר בירד, שהפך עם השנים לאיקונת סטייל. בירד שייך למשפחת מוזות אופנתיות שמקומה בהיסטוריה מובטח, בעיקר בגלל העובדה שסבו, פייר לוריארד, היה טייקון טבק שהמציא את הטוקסידו המודרני בסוף המאה ה-19 וקרא לבגד האלגנטי שאותו לבש על שם האחוזה הכפרית שלו בקרבת העיר ניו יורק.

אפשר לחשוב על לא מעט גברים, נערים כקשישים, ששימשו ועדיין משמשים השראה ליוצרים בתרבות הפופולרית. הלמוט ברגר, למשל, היה שחקן אוסטרי צעיר ואנונימי עד שפגש את הבמאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי לראשונה ב-1964. מערכת היחסים בין השניים ידעה עליות ומורדות אבל כללה כמה שיאים אמנותיים, ומשמשת דוגמה מרתקת ליחסים המורכבים בין האמן למוזה הגברית שלו.

ויסקונטי & ברגר

ויסקונטי יצר רבים מסרטיו סביב דמותו של ברגר שאותו העריץ, והוא ליהק אותו בכמה מסרטיו החשובים כמו "הארורים" ואחרים. הקסם של ברגר לא היה בלעדי לוויסקונטי והוא נסך גם על הלמוט ניוטון שביקש לצלם אותו בעירום, תצלום שנהפך איקוני בעיקר כי זו היתה תמונת העירום הגברית היחידה שצילם ניוטון.

Helmut by Helmut

לפעמים המוזה יכולה להתכסות בכנפי היצירה, ובפעמים אחרות היא יכולה להתכסות בכנפי השוגרדדי שלה, כמו במקרה של הדוגמן הצעיר בפטיסט ג'יאבקוני, שנבחר לשמש השראה אמנותית לקרל לגפרלד לפני כמה שנים.

"הוא הגרסה הגברית של ג'יזל", אמר לגרפלד, "מושלם כשהוא עם בגדים ומהמם כשהוא בלעדיהם". כיום ג'יאבקוני קרוב ללגרפלד, ונחשב לדמות הבולטת בפמלייה של המעצב. "יום אחד", סיפר פעם הדוגמן, "הלכתי ללגרפלד ושאלתי אותו: 'למה אני? מה אתה רואה בי? למה אתה עובד רק אתי?'. הוא ענה לי שהוא רואה בי משהו שהוא לא רואה באף אחד אחר. משהו בדרך שבה אני מחזיק את עצמי. קרל אמר לי: אני רואה בך גם גבר וגם אשה באותו הזמן".

סיפור מוזה אחר מעלה נינוח אפל יותר מנער הזהב של הקייזר. ניקולה פורמיקטי (חבר של חברה טובה), הכוכב העכשווי של תעשיית האופנה - סטייליסט הבית של ליידי גאגא, עורך המגזין "ווג הום יפאן" והמנהל הקריאיטיבי של בית מוגלר - גילה בפייסבוק את תמונותיו של ריק גנסט. שמו היה "זומבי בוי" ותמונותיו חשפו גוף שלם עמוס כתובות קעקע, שהבולטת שבהן היא דמויות שלד על פניו.

פורמיקטי הבין שהמוזה מחכה לו בצד השני של הרשת, טס למונטריאול, שילם את חובותיו של גנסט בסך 20 אלף דולר ושינה את מסלול חייו של זומבי בוי אל עבר הנצח והתהילה. כיום גנסט מוביל את מסעות הפרסום של מוגלר, פרצופו מעטר את כל המגזינים החשובים. האם בקרוב יהיה לו קו תכשיטים משלו?

קלמאן שאברנו, דוגמן צרפתי בן 21, הוא מוזה אחרת, חוצה מותגים ומעצבים. הוא נראה בכל מקום בשנה האחרונה, השתתף במסעות פרסום גדולים ונחשקים, פתח וסגר תצוגות חשובות ונדמה שהצליח ללכוד במבטו החד לא רק את רוח התקופה אלא גם את מושאה: אימאג' של עלם-גבר, נסיך קרח נקי ומוקפד, פאנקיסט ומורד, דמות א-מינית וסמל סקס לוהט, מעין זליג יפה תואר.

2011 סימנה את הפיכתו של שאברנו למודל גברי אולטימטיבי עם בחירתו כדוגמן הבית של שלל מותגים שונים, ביניהם הליין +J של ז'יל סנדר ליוניקלו, פראדה, סלבטורה פרגאמו וגם H&M.

אבל המוזה העכשווית האולטימטיבית, שחוצה מחנות של מין, מגדר וגיל, היא השחקנית, הדוגמנית ואיקונת הסטייל טילדה סווינטון. סווינטון היא לא סתם השחקנית האריסטוקרטית היפה מכולן: יש לה גם שני תוארי דוקטור, והביוגרפיה האמנותית שלה נעה בין תיאטרון, אמנות וקולנוע, עם בחירות אמיצות של תפקידים וסרטים. דמותה האנדרוגינית מהווה מוזה קלאסית כבר כמה עשורים, החל בעבודתה לצד הבמאי דרק ג'רמן בשנות ה-80 וכלה בקולקציה שיצרו בהשראתה המעצבים ההולנדים ויקטור ורולף ב-2003, שנקראה "One Woman Show" והוצגה על ידי דוגמניות שדמו להפליא לסווינטון.

who's that boy

ב-1992 גילמה סווינטון את אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה של הקולנוע - גיבורת הסרט "אורלנדו" של סאלי פוטר, שבמשך 400 שנות חייה משנה את מינה וייעודה. בשנה שעברה נבחרה השחקנית להוביל את מסעות הפרסום של מותג הסריגים היוקרתי פרינגל אוף סקוטלנד (היא מציגה את קולקציות הנשים והגברים כאחד), ולאחרונה נפל בקסמה המעצב הבלגי המבטיח היידר אקרמן.

* * *

בשבוע שעבר מת השחקן פיטר פאלק, שגילם בין השאר את הבלש המשטרתי קולומבו ושימש מוזה לבמאי ג'ון קסאווטס, שליהק אותו לכמה מסרטיו הגדולים כמו "אשה תחת השפעה" ו"בעלים". הג'נטלמנים מבקשים להיפרד מפאלק, שדמותו היתה אולי רחוקה מעולם האופנה (אף שמעילו המקומט מתקופת קולומבו יכול להיות אייקון אופנתי לא פחות מהקעקועים של זומבי בוי), אבל קרובה לגברים מסוגם, שהומור, חוכמה וטוב לב, יחד עם התחושה התמידית של אנטי-גיבור שמלווה אותם, משמשים להם השראה לפני שהם קמים בבוקר וחושבים מה ללבוש.

ראש דיו

אדם דוגאס

הגרסונייר שמח להציג בבלוג את רוברט קנוקה, אחד האמנים האהובים עליו בימים אלו, שמלבד הכשרון העצום שניחן בכל קו וכתם בציוריו הוא גם משמש כמתעד, הלא רשמי אבל מאד מודע, של עולם התרבות העכשווית.

קנוקה, שנולד בהאנובר, גרמניה, מבלה את זמנו במשולש הקריאטיב של ברלין, פריז, ניו יורק, מציג בגלריות חשובות ברחבי העולם ומוצג בכל המגזינים (והבלוגים…) הנחשבים. נושאי עבודתו והטכניקה כמעט ולא משתנים. קנוקה ממשיך מסורת ארוכת שנים של ציור פורטרטים כשהוא משתמש בעיקר בדיו, עט כדורי ואפילו בטוש מרקר שחור כאחרון אמני הרחוב. גודל הדף הוא תמיד קבוע אך אם הפורטרטים מתפשטים הוא פשוט מדביק כמה דפים ביחד (כמו במקרה של וולטר ואן ביירנדונק וריק אוונס, אז הדביק 32 דפים ליצירה אחת).

גאריק גוט

יצירתיות ותהילה, כמו אצל אנדי וורהול, הינם תחום המחקר המרכזי בסדרת הפורטרטים הזו של קנוקה, כשהטכניקה הייחודית (שוב כמו זו של וורהול) מתמודדת בהצלחה ולעיתים אף מאפילה על האייקונים הגדולים שבציור. גוף העבודות המרשים שיצר קנוקה בסדרה זו עשיר בדמויות של יוצרים שונים שהבעותיהן מרוחות בדיו על פני הניר הלבן.
שלושת הפורטרטים הראשונים שצייר קנוקה היו של הצייר ליאון גולוב, המעצבת אנדריאה פוטמן והצלם ז'אן בפטיסט מונדינו ומאז הוא מתעד ללא הרף את האמנים, אנשי הרוח והקריאטיב המובילים של זמננו.

ניקולה פורמיקטי

ברט איסטון אליס

ברוס לה ברוס

מתיו סטון

טרנס קו

בנוסף לציור מקיים קנוקה דיאלוג ממושך ופורה עם עולם המוזיקה. הוא עבד בעבר עם פישרספונר, גוסיפ ודה קילס ולאחרונה אף ביים את הוידיאו הקופצני הזה לספנסר פרודקט, אחד מנסיכי תעשיית המוזיקה הבריטית.

Spencer Product - Nightology from Coco Machete Records on Vimeo.

לגרסונייר מספר קנוקה שהפורטרטים הבאים עליהם הוא עובד הם של דבי הארי, סלאבה מוגוטין, בריאן קני, גילברט וג'ורג' ועוד כמה אחרים. מי שרוצה להנות מעוד פרצופים מוכרים של אנשי תרבות מובילים, מוגשים בטביעת ידו המדויקת והמיוחדת של קנוקה, יכול לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק שלו, הגלריה במייספייס או לרכוש את הספר/די.וי.די היפה שהוציא לאור לפני שנה.
* ותודה לרוברט על התמונות היפות (והגדולות) ששלח, מי שרוצה את הפרטים הקטנים מוזמן לחזור ולהקליק. Thank you Robert...

מכאן שידורינו

לא מעט סרטונים מעניינים נצפו לאחרונה ברשת (לטובת מי שלא חבר של הבלוג בפייסבוק). הגרסוניירים שמחים להזמין להצגה יומית קצרה ביום שבת אפרורי (ויפה) שכזה. צפייה מהנה:

Monsieur Lacenaire בקולקצית ביכורים. הגרסונייר כבר יודע מה ילבש בחורף הבא...

אנדרו הולדן, סטייליסט הקטלוג האחרון של נורדסטורם, מציג את קולקציית הגברים החדשה, על פי נושאים שאמורים להיות מוכרים להפליא לכל קוראי הגרסונייר.

Written and directed by Danae Diaz and Patricia Luna

להקת הגרסוניירים: Music by Brandt Brauer Frick

נחתום דווקא עם תמונה מההפקה האחרונה של ניקולא פורמיקטי לווג-הום יפן, בכיכוב המוזה הייחודית שלו ריק גנסט (הידוע גם כ"זומבי בוי") בבגדים, כמובן, של מוגלר.

ולמי שמעז: עוד תמונות מהגליון

מועדון הג'נטלמנים - סיפורים מהקופסה

הפעם במועדון מבקשים הג'נטלמנים להעז לפתוח תיבת פנדורה ולדון במערכת היחסים הסבוכה והמסתורית של הגבר עם הקופסה. אם בבקבוק התחבא שד, נותר רק לדמיין מה מסתתר באותו ריבוע תלת ממדי, הקופסה (שמקורה בכלל במלה הלטינית "capsa", שממנה מגיעה גם הקפסולה). כי כמו פנדורה שקיבלה מתנה ולא עמדה בפיתוי, כך גם הג'נטלמנים, אם יקבלו תיבה מהרמס, ינסו לפתוח אותה מיד.

השאלה אם גברים באמת אוהבים קופסאות (או לפחות אוהבים לשים דברים בקופסאות) מרכזית לדיון. במחשבה לאחור, לצד קופסאות הנעליים עם תולעי המשי, רוב חפצי הילדות של הג'נטלמנים היו מפוזרים (או נכון יותר, מרוחים) ברחבי החדר ולא מונחים בקופסאות. כשגדלו, הבינו הג'נטלמנים שהחיים יכולים להיות קלים יותר אם מחלקים אותם לקבוצות ומניחים בקופסאות.


קודם כל קופסאות של נעליים - אולי הקופסאות החשובות בחייהם, שם כמובן שומרים הג'נטלמנים את הנעליים הטובות כשבתוכן אימום לשמירה על הנעל, עטופות בשקיות בד ומונחות בתוך קופסתן המקורית. בקופסאות כאלה הם גם שומרים תמונות, גלויות, סרטי צילום ומזכרות ממסעות (וקופסאות מסע שכוללות כרטיסי רכבת מצהיבים, גלויות ממוזיאונים ומפיות עם מספרים דהויים מברים בערים זרות), ושאר חפצים נוסטלגיים של עולם (וזמן) אחר. ישנן כמובן גם קופסאות העץ של מנקי הנעליים, וקופסאות המגירות הנפתחות שמלאות בחוטים, מחטים וכפתורים מעולם הגלנטריה שהמועדון ביקר בו פעם. לאניני הטעם יש כמובן גם אוסף קופסאות עץ של יין או ויסקי משובח, קופסאות מיוחדות לטבק (ושאר צורכי עישון) והאהובות ביותר: קופסאות שוקולד.

כשהג'נטלמנים מרימים את הראש מהדף הם מבינים שגם הם, כמו הפריטים שמרכיבים את חייהם, גרים בתוך קופסה (כפי שתיאר קורבוזייה את "מכונות המגורים" שתיכנן). הם מביטים לשמים ורואים קופסאות מעופפות, וחולמים כבר להגיע לשדה תעופה, לחפש שוב את חדרי העישון בטרמינלים רחוקים ואולי יום אחד אפילו לישון בתאי השינה שבלאונג' היוקרתי.

ואם כבר להמריא, אז כדאי לנחות בשטוקהולם, שם נפתחה לאחרונה תערוכה במוזיאון נורדיסקה בשם "לנתח את הדנדי". התערוכה מנסה לעשות סדר בהגדרות של הדנדי המודרני באמצעות פירוקו והכנסתו לתאים: בתוך קופסאות מוצגים לראווה חלקי גוף ופרטי ביגוד שמסמנים את הדנדי המודרני, שעל פי אוצרי התערוכה, מורכב משלם שגדול מסך חלקיו.

הג'נטלמנים, שמתחילים לחוש קצת עייפות מהחקירה הבלתי פוסקת של דמות הדנדי המודרני, שמו לב דווקא לנושא אחר, גברי לא פחות, שקשור בקופסאות ובאופן שבו הן תופסות מקום, או מארגנות את המרחב הגברי. התצוגה האחרונה של פראדה במילאנו למשל, הצעידה דוגמנים בז'קטים וחליפות קופסתיות יחד עם מזוודות בצורת קופסה, מעין הומאז' לגברים של פעם (סוכני מכירות, אולי?). כל אלה, אגב, עודנו בעזרת פלטת הצבעים והחייטות המעולה של בית האופנה הוותיק. אפילו סוזי מנקס, מבקרת ה"ניו יורק טיימס" העירה ש"אם היה קו מתפתל בתצוגה, הוא לא נראה לעין". על הטרנד בישר גם ניקולא פורמיקטי בתצוגה של תיירי מוגלר, שחשפה דוגמנים בבגדים פוטוריסטיים וקופסתיים לא פחות.

אבל הקופסתיות של החליפות שהצעידה הגברת פראדה היא רק המשך למשחקי הקופסה שמנהל עולם האופנה עם הגברים מאז ומעולם: חליפות הכוח הקלאסיות המרובעות של שנות ה-30, חליפות פסי הסיכה שאומצו על ידי המאפיה או אנשי הממון, ואפילו סגנון הלבוש של הראפרים, שאותו אפשר לפרש גם כהתנגדות לסילואטות הרכות והצמודות לגוף שכיכבו בשנות ה-90 על גברים במערב. היה זה שוב מרג'יאלה שהחל בשנות ה-90 להפוך סדרי עולם ואופנה, כשביטל את הצורך בפולחן אישיות או בלוגו (והשאיר רק פס לבן ומספר לזיהוי) ומכר פריטים רבים בקופסה לבנה ערומה מקשקושים.

מצד שני, סדנאות השיווק וספרי המנהלים מבקשים תמיד לצאת מהקופסה, לנסות לחשוב על דברים מחוץ למגירות הרגילות ומעבר לדפוסי המחשבה המיידיים - מעין ירושה של דור שראה בילדים המרובעים (שהיום נקראים "חנונים") סימן לקיבעון, נטייה לארגון נוקשה ואובססיה בעייתית לסדר.

ניסיון לשוב אל הקופסאות, באופן קצת יותר מרתק ופחות מקובע, נרשם לאחרונה בחנות הקונצפט המפורסמת "קולט" בפאריס, שם אצר תומס ארבר, אחד מעיתונאי המסעות המפורסמים בעולם, תערוכה שביקשה לשחזר את חדר הפלאות הוותיק עמוס הארונות והמגירות.

במהלך חג המולד האחרון הוא קיבץ לחנות קובעי טעם, מעצבים ואמנים מכל העולם, שהציגו אובייקטים שונים במהדורות מוגבלות שהונחו בקופסאות. אחד המוצגים המוצלחים במיוחד שייך למעצב-במאי הניו-יורקי אלכסנדר אולך, שבחר לרכז את האקססוריז החשובים לגבר במסגרת עץ לבנה עם מדורים מיוחדים לעניבת הפרפר, שלייקס, עניבה, מטפחת ופנקס.
הג'נטלמנים יבקשו תמיד לשוב ל"קבינט המוזרויות" (Cabinet of Curiosities) מתחילת עידן הבורגנות האירופי, חלל ביתי שהיה עמוס במגירות, ארגזים וקופסאות שהכילו חפצי אמנות לצד אובייקטים מהטבע, חיות מפוחלצות לצד תכשיטים ושלל חפצים משונים אחרים.

ארון הפלאים הזה, שאופיין בערבובייה שהסיפור בה לא תמיד מובן (ובחתירה תחת המגירות הרגילות), היה מופת של תצוגה ויזואלית, נראטיב אישי נטול הגדרות מובהקות והצעה לארגון מחדש, שנע בין הקופסה ליציאה ממנה - בדיוק כפי שהג'נטלמנים מקווים לחיות את חייהם.

הקורמורנים של עולם האופנה

עשרים שנה אחרי מלחמת המפרץ ותמונות הקורמורנים המסכנים מכוסי הנפט מזכירות לגרסונייר את הדימויים שצצים בימים האחרונים מבית האופנה תיירי מוגלר תחת ניהולו הקריאטיבי החדש של הוונדרקינד: ניקולא פורמיקטי.
מחר, יום רביעי, (שעה 19:00) תחשף הקולקצייה החדשה של מוגלר, ביום הראשון של שבוע אופנת הגברים בפריס ואם לשפוט לפי ההיסטוריה הקצרה והמבריקה של פורמיקטי מובטח לנו מבט רענן על אופנה, סטייל וכמובן: ליידי גאגא אחת על הפסנתר.