ראש דיו

אדם דוגאס

הגרסונייר שמח להציג בבלוג את רוברט קנוקה, אחד האמנים האהובים עליו בימים אלו, שמלבד הכשרון העצום שניחן בכל קו וכתם בציוריו הוא גם משמש כמתעד, הלא רשמי אבל מאד מודע, של עולם התרבות העכשווית.

קנוקה, שנולד בהאנובר, גרמניה, מבלה את זמנו במשולש הקריאטיב של ברלין, פריז, ניו יורק, מציג בגלריות חשובות ברחבי העולם ומוצג בכל המגזינים (והבלוגים…) הנחשבים. נושאי עבודתו והטכניקה כמעט ולא משתנים. קנוקה ממשיך מסורת ארוכת שנים של ציור פורטרטים כשהוא משתמש בעיקר בדיו, עט כדורי ואפילו בטוש מרקר שחור כאחרון אמני הרחוב. גודל הדף הוא תמיד קבוע אך אם הפורטרטים מתפשטים הוא פשוט מדביק כמה דפים ביחד (כמו במקרה של וולטר ואן ביירנדונק וריק אוונס, אז הדביק 32 דפים ליצירה אחת).

גאריק גוט

יצירתיות ותהילה, כמו אצל אנדי וורהול, הינם תחום המחקר המרכזי בסדרת הפורטרטים הזו של קנוקה, כשהטכניקה הייחודית (שוב כמו זו של וורהול) מתמודדת בהצלחה ולעיתים אף מאפילה על האייקונים הגדולים שבציור. גוף העבודות המרשים שיצר קנוקה בסדרה זו עשיר בדמויות של יוצרים שונים שהבעותיהן מרוחות בדיו על פני הניר הלבן.
שלושת הפורטרטים הראשונים שצייר קנוקה היו של הצייר ליאון גולוב, המעצבת אנדריאה פוטמן והצלם ז'אן בפטיסט מונדינו ומאז הוא מתעד ללא הרף את האמנים, אנשי הרוח והקריאטיב המובילים של זמננו.

ניקולה פורמיקטי

ברט איסטון אליס

ברוס לה ברוס

מתיו סטון

טרנס קו

בנוסף לציור מקיים קנוקה דיאלוג ממושך ופורה עם עולם המוזיקה. הוא עבד בעבר עם פישרספונר, גוסיפ ודה קילס ולאחרונה אף ביים את הוידיאו הקופצני הזה לספנסר פרודקט, אחד מנסיכי תעשיית המוזיקה הבריטית.

Spencer Product - Nightology from Coco Machete Records on Vimeo.

לגרסונייר מספר קנוקה שהפורטרטים הבאים עליהם הוא עובד הם של דבי הארי, סלאבה מוגוטין, בריאן קני, גילברט וג'ורג' ועוד כמה אחרים. מי שרוצה להנות מעוד פרצופים מוכרים של אנשי תרבות מובילים, מוגשים בטביעת ידו המדויקת והמיוחדת של קנוקה, יכול לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק שלו, הגלריה במייספייס או לרכוש את הספר/די.וי.די היפה שהוציא לאור לפני שנה.
* ותודה לרוברט על התמונות היפות (והגדולות) ששלח, מי שרוצה את הפרטים הקטנים מוזמן לחזור ולהקליק. Thank you Robert...

מופע הארנבות של טרנס קו

‎המיצב החדש של האמן החביב על הגרסוניירים טרנס קו הושק בסוף השבוע האחרון במחוז ברדיג'האמפטון שבניו-יורק תחת השם: Children of the Corn (על שם סיפור שפרסם סטיבן קינג במגזין פנטהאוז ב-1977, שהפך לסרט וסדרת טלויזיה).

קו, בחסותו של ידידו הצעיר, הדרלינג של עולם האמנות‫ העכשווית, ויטו שנאבל‫‬ (הבן של ג‫'‬וליאן הפיג‫'‬מיסט), בנה מספר עמודי טוטם בלב שדה תירס על כל אחד מהם דמותו הלבנה וזעקה שקטה בפיה.

השניים, יחד עם ידיד נוסף, הגרסונייר השבועי לשעבר וואריס אהלווליה, הזמינו 200 איש הכוללים את החברים ממנהטן והנופשים מההמפטונ‫'‬ז לפתיחה וארוחת ערב קייצית.

עוד תמונות אפשר לראות בווג או בבלוג

מועדון הג'נטלמנים - חתונה לבנה

זהו, גם הגרסוניירים נכנעו ולא יכלו שלא לכתוב גם הם על אחת התופעות היותר שכיחות במחוזותינו - החתונה. "מועדון הג'נטלמנים" - גרסת דירת הרווקים שלובשת לבן:

הג'נטלמנים לא מוזמנים להרבה חתונות, תודה לאל, אבל הם לא יכולים לא לתת את דעתם על אחד מסוגי האירועים הכי נפוצים – והכי נפיצים סגנונית – המתרחשים בחודשים אלו. באחד מסיוריהם האחרונים בחנות לבגדי גברים בדרום עירם שמעו הג'נטלמנים ממנהל החנות שהוא מכר באותו יום שישי לא פחות מ-250 חליפות! אמנם זה היה בל"ג בעומר, אבל תרועת החצוצרות המבשרת את בוא עונת החתונות הספיקה כבר להחריש את אוזניהם.

הרי החליפות הללו‫,‬ שלא נותר אלא לקוות כי הן במידת החתנים ולא החותנות, תילבשנה קרוב לוודאי פעם אחת בלבד בחייו של כל חתן‫.‬ הג'נטלמנים כבר כתבו בצער על החליפה היחידה בארון‫ של הגבר הישראלי הממוצע, שלרוב נקנית אך ורק לצורך החתונה‫ ובדרך כלל נבחרת על ידי הכלה העתידית, אמא או החברה הטובה‫.‬ אבל גם אם הג‫'‬נטלמנים לא התחתנו אף פעם‫,‬ וכבר לא מקבלים, כאמור, הרבה הזמנות, עדיין מסקרן אותם לבחון את הטקס שיכול להיות הרומנטי בחיינו, שמחייב קוד לבוש קפדני, אפילו אם הוא פחות נוקשה מהקוד הרשמי בארצות שמעבר לים.

טום פורד בדרך לחתונה של חברים

שם הרי מדובר בסאגה מסובכת. הקוד הוא תלוי קירבה, תפקיד בחתונה, מיקום וזמן האירוע, ובעיקר מעמד. ה"Black Tie" (אימת כל מתחתן ומוזמניו, שצריכים לקנות טוקסידו מהודר) או אפילו הקז'ואל (שהגדרתו מטושטשת כמו חתן אחרי כמה דרינקים) הם קודי לבוש מסובכים ולא רלבנטיים.

חתונה בוורמונט. חברים של a cup of jo

ילדים בחתונה של בלוגרים שכנים

בהשוואה לאלה, חתונות ישראליות הן טאבולה ראסה שהיה אפשר לבנות עליה לוק נכון, עם פריטים מוצלחים שישמשו לאורך שנים – אלמלא המציאות המבעיתה שנגלתה לג'נטלמנים מביקורים מעטים בחתונות של אחרים: מצד אחד, חתנים בטי-שירט שמפחדים להיות "אלגנטיים יותר מדי" וגורמים למוזמנים להרגיש שנקלעו למסיבה בתיכון מקומי. מצד שני, החתנים בתחפושת, אלה שבוחרים להופיע בחליפה גדולה למידותיהם‫,‬ או כזו עם טוויסט לא נחוץ, צווארונים מחודדים שיכולים להוציא לאורחים עין, מכנסיים מבדי פוליאסטר או דקרון, שסובלים מקוצר נשימה, או נעליים שהיה עדיף לו נשארו, כמו אלה של סינדרלה, על מדרגות אולם הנשפים. יש גם כאלה שמתאימים את גון העניבה לצבע שמלת הכלה‫, כאלה שמתאימים‬ את המראה הכללי לזה של רב המלצרים, ולא נשכח את בעלי החליפות בגוני הפסטל‫.‬

הג'נטלמנים מרגישים כה מנותקים מהמוסד המדובר, עד שסירבו להאמין לסיפור הבא: חתנים מקומיים, שמיד בתום טקס החופה מתקשים לשאת את עול החליפה והחולצה המכופתרת‬, עוברים ל"אזרחי" ונשארים רק בטי-שירט, שעליה מודפס (הג'נטלמנים מצטטים‫‬): "זו בשמלה הלבנה היא אשתי". אולי הגיעה העת להלביש את הכלה בטי-שירט דומה, שעליה יהיה כתוב: "זה שלא לא יודע להתלבש הוא בעלי".

חתונה של חברים של טום פורד

הג'נטלמנים‫,‬ גם אם הם לא מאמינים בחתונות‫,‬ יודעים שאת לבוש החתונה שלהם הם מעדיפים אלגנטי ונינוח. יום החתונה, כך הם מאמינים, הוא דווקא יום שבו מותר להיות גנדרן, וזו אחת ההזדמנויות היחידות בחיים לעשות את הדברים שאף פעם לא מעיזים לעשות (ולקבל החזר כספי על בזבזנות חסרת גבולות, יש לקוות).
אבל אם כבר הולכים על חליפה, הכלל צריך להיות דומה לזה של תחפושת טובה בפורים: התלבושת חייבת להיות קרובה לאישיותו של הלובש אותה ובדיאלוג עם מי שהוא באמת. לכל אלה שצריכים עוד כמה הנחיות (כאן אמא לא יכולה לעזור) אפשר להמליץ על האופציה הקלאסית: מכנסיים וז'קט תואם בצבעים נייטרליים, שיהיו במידה קרובה למידותיו של הלובש אותם ושיהיו חפים מקשקושים והתחכמויות. את הטאץ' האישי אפשר להוסיף בפריטים שהג'נטלמנים אוהבים לאהוב, האקססוריז הסמויים מן העין: עניבת פרפר או עניבה צרה, מטפחת בכיס, פרח בדש ונעליים מגניבות (אך לא יותר מדי).

בשעה שכולם בדרכם לאיזשהו אירוע, יושבים הג'נטלמנים בקפה השכונתי שלהם ורואים נהגים בחליפות לבנות נוסעים בג'יפים שכורים בדרך לצילומי קיטש בשדרה או בנמל בשקיעה, ולצדם קבליסטים בלבן, שמברכים את השבת לשלום. מכל גינוני הטקסים הללו הם מחבבים בעיקר את הצבע הלבן, שמדי קיץ עושה קאמבק עונתי שנראה תמיד רלבנטי – בריביירה הצרפתית, בחופי ההמפטונז או בבן יהודה שטראסה.
‏‎במסורת היהודית הלבן מקושר כמובן לאידיאל הטוהר, מכיוון שאינו דורש לעצמו כלום. לעומתו האגו של האדם, שדורש לעצמו את הכל, מסומל בשחור‫,‬ גם הוא צבע אהוב על הג'נטלמן, שמתנחם בעובדה שכולם מסכימים שזה צבע מרזה ומזכיר שבימים אלו מוצגת תערוכה מרגשת על אופנה בשחור באנטוורפן.

מיסייה דלון, אורח כבוד בחתונה

אבל כדי לא לסטות מהנושא מפנים הג'נטלמנים את תשומת הלב למקורות המושג "חתונה לבנה", מטבע לשון שנולד בימי המלכה ויקטוריה, שבטקס נישואיה לנסיך אלברט לבשה לבן והפכה מודל לחיקוי בחוגי האצולה. אגב, הנסיך לבש באותו אירוע את החליפה הצבאית שלו, וכמוהו עשה גם הנסיך רנייה כשהתחתן עם גרייס קלי ב-1956. כולם מדברים עד היום על השמלה של גרייס, אבל אף אחד לא מזכיר את העובדה שהנסיך רנייה עיצב בעצמו את מדי החתן בסגנון נפוליאוני.

מזל שהיתה גם מסיבה אחר כך

‏‎‏‎כדי לא לקלקל את שמחת החג נתעלם מהעובדה שכשבילי איידול שר על חתונה לבנה, הוא דיבר על התמכרות להרואין. לא נרחיב גם על המושג הצרפתי המקביל, שמציין חתונה לצורכי נוחות, ולא על חתונת לבנדר, שנועדה להסתיר את ההומוסקסואליות של אחד מבני הזוג המתחתן (מצ'ייקובסקי עד רוק האדסון).
כדי לא להתיישר לגמרי עם המקהלה שמהללת את המוסד הכושל הזה (לפחות סטטיסטית), ומצד שני לא להתעלם מחגיגיותו של הטקס (הג'נטלמנים מודים שבכמה כאלה גם הם הזילו דמעה), הם ישרטטו אירוע ג'נטלמני, שבו החתן ילבש מדי מרג'יאלה לבנים‫,‬ יענוב עניבת דיור שחורה ודקה‫,‬ יתחוב לכיס הז'קט מטפחת לבנה רקומה‫,‬ יחבוש כובע פנמה‫,‬ יענוד טבעת נישואין פשוטה מזהב או מכסף, ינעל אולסטאר מסוידות לבן ‫(‬בעיצוב האמן טרנס קוֹו, שביום חתונתו עם בחיר לבו לבש שמלת כלה לבנה) ואולי גם יגרוב גרבי קשמיר‫,‬ כדי לא לחטוף רגליים קרות‫‬.

טרנס קו בלבן וטרנס קו בבגדי כלה עם בחיר ליבו

לבן ברגליים

מאות אמנים ומעצבים הטביעו במהלך השנים את חותמם על נעלי הקונברס-צ'אק טיילור-אולסטאר המפורסמים. אבל היה זה לאחרונה האמן טרנס קו (שהגרסונייר דיווח לכם על חתונתו הלבנה) שהוזמן לעצב מחדש את הנעל וכאילו המציא אותה מחדש. קו הפשיט את הנעל מכל צבעיה וסממני המותג, יישר את העיקול שבקרסול, העלים את התפרים העדינים וחשף את הדי.אנ.איי העיצובי של הנעל המיתולוגית.

במסיבת השקה בקופר-יוניון בניו-יורק ישבו הדוגמנים הצעירים לבושים (כמעט ורק) בקונברס של קו וציירו קווים דמיוניים על קנבס לבן. המינימליזם הוא אנדרסטייטמנט. ההכנסות למלחמה באיידס באפריקה.

* * *
שתי תוספות מאוחרות לסיום:
טרנס קו, נצפה לאחרונה מרצה על אמנות ב- National Arts Club בניו-יורק. הדיווח מספר על 45 דקות של הרצאת בשפת ג'יבריש על אמנות שהפנטה את הקהל למרות שלא הבין מילה אחת.

רפאל מוסיף, ובצדק, שאין יותר מתאים לציין את החג' המוסלמי המתרחש בימים אלו עם דרס-קוד נוקשה, שיכול להתאים לקונברס הלבנים של קו. חגשמח.

לבן ורטוב

אמנות ועיצוב החליפה

"לבוש הוא צורה אינטימית של ארכיטקטורה" אמר אנטוני גורמלי, אולי הפסל האהוב על הגרסונייר, שיצר יחד עם גרהם פידלר (המעצב הראשי של Aquascutum) את חליפת הברונזה שמופיע פה למטה, בפרויקט מיוחד של מגזין אסקוויר הבריטי הנקרא: "Singular Suit".

עורך המגזין המגזין ג'רמי לנגמיד פנה ל-18 מעצבי אופנה מובילים, ונתן להם את החופש לבחור אמן, ולעבוד עימו על חליפה ייחודית, חד פעמית, שתאתגר את הקונספט הסטנדרטי של חליפת גברים, כפי שאנחנו מכירים אותו היום. התוצאה היא תערוכה, המחברת בצורה מוצלחת ביותר בין אמנות לאופנה, ומוצגת בסומרסט האוס היוקרתי בלונדון, שעל גדות נהר התמז. הסומרסט האוס הוא גם המשכן החדש של שבוע האופנה הבריטי ולמי שלא מגיע בקרוב לבירה כל הפריטים בתערוכה כבר מרוחים בגליון ספטמבר של מגזין אסקוויר, שיוצא ממש בימים אלו.

חליפה בעיצובם של אנטוני גרומלי וגרהם פידלר

בין שיתופי הפעולה המרתקים ניתן למצוא את ג'ורג'יו ארמני, שחבר לבמאי התיאטרון רוברט ווילסון. השניים יצרו חליפה ירקרקה, עשויה ממין קטיפה טחובה, מכוסה בעלעלי עור עטופים בברונזה. יאמי.
חליפת הכותרת, כך נראה, הולכת להיות של המעצב רון ארד שנבחר על ידי הדואו דולצ'ה-גבאנה (סוף סוף הם מבקרים פה בבלוג) ליצור חליפה המגינה על המרחב האישי על פי בחירת הלובש. על החליפה הורכבו סנסורים המזהים ומתריעים לגבי נוכחות אנושית קרובה, קרובה מדי. הסנסורים גם יכולים לעבוד הפוך ולהתריע על בדידות פוטנציאלית כשבני האדם מתרחקים. מקסים. קוראינו בלונדון מוזמנים ללבוש ולדווח.
עוד חיבורים מעניינים: פרידה ג'יאניני (המעצבת של גוצ'י) בחרה במארק רונסון; פול סמית' במעצב ריצ'רד וודס; הנרי הולנד באמן כתובות הקעקע סקוט קמפבל (שחורך את מארק ג'ייקובס) והנה עוד כמה דוגמאות עם תמונות:

קים ג'ונס עם האמן טרנס קו

מעצב החליפות פטריק גראנט עם האמן ג'רמי דלר

מעצב החליפות ריצר'ד ג'יימס וספנסר טוניק (אמן ההמונים הערומים)

וקבלו את ג'רמי לנגמיד, עורך מגזין אסקוויר באירוע הפתיחה

כשמאחוריו חליפה שעצבה דונטלה וורסצ'ה עם אדריכל האור ג'יימס קלאר

איך אמנים מתלבשים

מגזין האמנות/תרבות "אן+1" מפרסם החודש מאמר קטן ומשעשע שכותרתו "איך אמנים חייבים להתלבש" מאת רוג'ר וויט. המחבר מונה כמה כללים שלפיהם כדאי להתלבש:

1. אמנים צריכים להיות מובחנים מאנשים אחרים בעולם האמנות (דילרים, מבקרים, אוצרים).

2. אמנים צריכים לשים לב לא להיראות כמו אמנים.

כאן, לפי וויט, טמון ההיגיון באופנת אמנים. מערכת היחסים בין האמנות שאמנים עושים לבגדים שהם לובשים פועלת באופן דיאלקטי. הסתירות בין זה לזה יוצרות אחדות קונספטואלית גבוהה יותר.

כותב וויט: "מערכת הלבוש של אמן צריכה לפתוח מגוון אפשרויות פרשנות". בטוויסט יפהפיה ואירוני הוא מונה את הדרכים הפרשניות שבהן בחירות לבוש של אמן - כמו העבודות שלו - פועלות: האטיטיוד והכוונות שהן מגלות, היחס שלהן להיסטוריה והיחס שלהן לצורות דומיננטיות בשדה (מאשרות אותן, חותרות תחתיהן וכדומה).טרנס קו
אין ספק שוויט חיבר מניפסט אירוני (שלא ברור על מי הוא צוחק יותר: על אמנים או על הלבוש שלהם), אבל מעניין מה הוא היה חושב על טרנס קו, אחד האמנים המובילים בסצנה הניו יורקית, שקולקציה שלו לאופנינג סרמוני נחתה השבוע על המדפים. מדובר בקולקציה הממשיכה את התערוכה שלו "The Whole Family" בגלריה פרז פרוג'קט בלוס אנג'לס, בה הציג אובייקטים לבנים על רקע לבן.בקולקציה הקטנה שהוא עיצב מופיעה טישירט עם דיוקן הפוך, כשבמרכזה מצח עם חור ירייה, ותמורת 70 דולר,כל גרסונייר יכול לעטות עליו את המציאה.
ואם כבר בקו עסקינן, כדאי גם להגיד לו מזל טוב. האיש והאגדה התחתן אתמול עם גריק גוט, בן זוגו מזה יותר מעשור, באיסט המפונטז, כשהוא לובש שמלה לבנה ארוכה. ואם לזה וויט התכוון, אז יש כאן דיאלקטיקה מופלאה.

החתונה של קו וגוט - זה לבן על לבן