גברים בפסאז'

"גברים הם הנשים החדשות", קרא אימרן אמד, עורך אתר חדשות האופנה "Business of Fashion" בכתבה שסקרה את מגמות הקיץ הבא בשבועות האופנה של מילאנו, לונדון ופאריס. המגמות שעליהן הצביע, ושאפשר להרגיש כבר הקיץ, מסתכמות בשלושה מאפיינים: צבעים והדפסים חזקים, שובה של החייטות וההשפעה הגדולה של האינטרנט - בעיקר בלוגי אופנת הרחוב - על הרגלי הצריכה והסטייל של גברים בעולם.

נדמה שמאז רעידת האדמה שחוללה תצוגת האופנה של סימונס לז'יל סנדר לפני שנתיים, גברים הפסיקו לפחד מצבעים. בתצוגה פסעו גברים בחליפות, חולצות ומכנסיים בצבעים פלואורסנטיים תחת מעטה ברקים בוהקים.

פוסט למזכרת

 עם בגדים בעלי צבעים עזים - ממכנסי צ'ינו במבחר מרהיב דרך חליפות בוורוד זרחני ועד חולצות בגונים חזקים - הארון הגברי מעולם לא נראה עליז יותר. לאלה נוספו השנה הדפסים בולטים, דוגמאות אתניות, שטיפות איקאט, פייזלי היפי או כתמי צבע שאי אפשר להתעלם מהם; ערבוביה צבעונית וצורנית שלפני חמש שנים היתה גורמת לגברים לסחרחורת ובעתה.

לא עוד. בעיקר אם מביאים בחשבון את השפעתם של האינטרנט ובלוגי אופנת הרחוב. בספטמבר יחגוג סקוט שומאן שבע שנים להקמת הבלוג "הסרטוריאליסט". קשה להפריז בחשיבותו של הבלוג, לפחות בשנותיו הראשונות. הוא נתן את האות לפתיחתם של בלוגי אופנת רחוב מכל העולם, ובעיקר להפניית הזרקור לאנשים עם סטייל אישי - כולל גברים, שנעדרו מהשיח האופנתי עד אז.

לא מופרך לדמיין שהבלוג של שומאן, כמו בלוגים פופולריים אחרים (ביניהם אוסף התמונות המוצלח-תמיד של ג'ק אנד ז'יל באתר "GQ" האמריקאי) תרמו לעניין המחודש באופנת הגברים. יותר מאשר לדפדף בעיתוני אופנה, גברים יונקים השראה מבלוגים כאלה, עם אנשים אמיתיים ורחובות מוכרים - הרחק מחדרי הסטודיו של צלמי אופנה ומשרדיהם של עורכי מגזינים מלוקקים.

בספונטניות

 המגמה האחרונה שעליה כתב אמד קשורה בחייטות ובחזרתו של פריט המפתח שלה, החליפות. אולי היה זה דון דרייפר וההיסטריה העולמית בכל הקשור לחליפות המדויקות של כוכבי "מד מן", ואולי זה קשור בנוסטלגיה השוטפת את התרבות האופנתית בכלל ובגעגועים לפריטים קלאסיים בפרט - אבל אין ספק שהחליפה עשתה בשנים האחרונות קאמבק מרשים שאינו שמור רק לפשניסטות עירוניות או לחתנים קרתנים, אלא גם לגברים ממוצעים שכבר לא פוחדים מלצאת עם ז'קט לרחוב. 

חלון ראווה, ציריך, יולי 2012

 "לקוחות מבינים שגזרה צרה אינה בהכרח צמודה", מצטט אמד את בעליו של שואו-רום ניו-יורקי. "החנויות שמקדמות את הרעיון הזה שנים, מתחילות לקצור את הפירות".

בל לא רק את החליפות מגלים הגברים מחדש. כמו נשים, גם גברים מגלים (או חוזרים לגלות) את חללי האסקפיזם, מקדשי האופנה הנקראים חנויות.

עם פסקול נכון, עיצוב מינימלי, מלאכת אוצרות פשוטה וטובה של בגדים ובתקופה זו של השנה יש להוסיף: מיזוג נאות - סיבוב בחנות מוצלחת יכול בהחלט לגרום להתרוממות רוח, גם אם לא קונים דבר.

התרוממות רוח וסכנותיה לצדה, כפי שכתב ירמי פינקוס בספרו "בזעיר אנפין" (עם עובד, 2012) "אין לכם מלבוש שרכישתו אינה מלווה בכאב לב... בו ברגע תוקף אותנו עצב הפרדה מן הבגד הישן, הקשור בעבותות לעצם קיומנו".

חללי התרפקות

בשנים האחרונות - במין תנופה מודרניסטית מופלאה בין קניונים לפסאז'ים, בוטיקים ומתחמי יוקרה - התרחב עולם חנויות הבגדים. בערים גדולות בעולם, ולא רק הווירטואלי, החלו להבין את כוחו הכלכלי של הגבר הצרכן.

 KNIZE, וינה. עיצוב: אדולף לוס

 ניו יורק עדיין מציעה את המגוון הרחב והמרתק ביותר, בינות בוטיקי יוקרה לביגוד בסיסי במחירים הגיוניים ואיכות סבירה לבתי כלבו ומותגים אירופאיים נחשקים. רק נזכיר מותגים כמו אקנה, אי-פי-סי, קיצונה וחנות לאנוון שעומדת להיפתח בשדרות מדיסון 807.

החנות החדשה של המותג הפאריסאי המסורתי לא רק תביא ניחוחות אירופאיים לאי הפלדה, אלא גם חייטות עילית מרחוב פובורג סנט הונורה. החנות, 300 מ"ר של פריטי גברים איכותיים, תכלול מחלקת חייטות אישית. אנשי לאנוון מתכוונים להטיס את חייטי העל שלהם לניו יורק מדי חודש - שירות שקיים כיום רק בפאריס.

האמריקנה מספקת לא מעט חללי התרפקות גם בלי הדודים מאירופה. אודין, ג'יי ספייד, אטלייה, ג'יי קרו, ברוקס ברדרס וכמובן פרימן ספורטס קלאב - כולן חנויות שחרתו על דגלן את תרבות אופנת הגבר. הן מביאות עמן קלאסיקות מחוספסות של פעם, מקדשי סטייל לגברים כמו המרלבורו מן ודון דרייפר ג'וניור.

אופנינג סרמוני, לונדון

לצד החנויות העצמאיות, גם בבתי כלבו נצחיים גילו את חדוות הקנייה וכוחו של הגבר החדש. בתי כלבו כמו "לה בון מרשה" בפאריס ו"ליברטי" בלונדון מספקים חוויה אסתטית מודרניסטית להפליא. אחד מהניו-יורקים שבהם אפילו ניפק אייקון סטייל משפיע: ניק ווסטר, האיש וההסוואה.

קשה לאמוד את השפעתו של ווסטר, הקניין הראשי של ברגדורף גודמן. לא רק הבחירות המקצועיות שלו, אלא גם אלו שהוא עושה בכל בוקר בארון הבגדים, מושכות אליו קהל מעריצים עצום.

לה קלארר

אבל לא רק רק בתי כלבו וחנויות מותגים יוקרתיים. בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בפתיחת חנויות קונצפט שמוכרות בגדי גברים. הג'נטלמנים עוד זוכרים את ההתרגשות שאחזה בהם כשנכנסו לראשונה למתחם הגברים של "לה קלארר" הצרפתית, את הגאונות המינימליסטית של "אפרטמנט" בברלין ואת הריח המדויק בחנות של המעצב הבלגי דריס ון נוטן על גדות הסיינה בפאריס. 

החנות של דריס

גם הסיבוב הבלתי נגמר שלהם בשכונת שורדיץ' הלונדונית - אזור שיכול להיחשב ככלבו גברים אחד גדול, פתוח לשמים דולפים - היה מופת חו"לי מרטיט. ברחוב צדדי בשכונה המזרחית הזאת מסתתרת לה (אולי) חנות הגברים הטובה בעולם, "הוסטם" (Hostem). 

בתיאור של חוויית הקנייה מסכים למעשה ירמי פינקוס עם החזון העתידני של אמד, שטוען בלהט שהגיע הזמן למשהו חדש: אולי הגענו למיצוי הצבעים הזוהרים ולחליפות הצמודות? את האיש הנשקף במראת החנות מתאר פינקוס כ""שגריר של ממלכה שאליה אנו מובלים בעל כורחינו - לא אנו נשקפים בחיזיון, אלא מי שאנחנו עשויים להיות. פנינו אל הבאות, אל הדגם שיהלום יפה את התהפוכות שחלו בגיל, במעמד: גזרה רכה יותר, גוון מתון".

נקודת מפגש 2

עוד זה משתף וזה בא: הגרסונייר שמח להציג עוד חיבור סינרגטי מוצלח, הפעם בין האחיות מאליבי לבית רודרטה לבין קארול והומברט מ"אופנינג סרמוני" . מדובר בקולקציה ראשונה לגברים שנובעת אמנם מהרחובות השוקקים של התפוח הגדול - אך מזכירה יותר מכל חלום סקנדינבי חורפי ורחוק.

אחיות התהילה

קייט ולורה מאליבי, האחיות שמאחורי המותג רודרטה הן כוכבות על: הן קיבלו שלל פרסים מתעשיית האופנה, זכו בתהילת עולם עם עיצובן המרהיב לתלבושות בסרט "ברבור שחור" ואפילו עיצבו את בגדי הספורטאים האמריקאיים לאולימפיאדה - אבל סוף סוף הן מתארחות בגרסונייר.
כל זאת בזכות המוח היצירתי של קארול והומברט מ"אופנינג סרמוני" שהזמינו מהאחיות קולקציית קפסולה מיוחדת לגברים. התוצאות (המשונות) לפניכן. הגרסונייר לא רוצה למהר ולשפוט לפי התמונות השרופות בצבעים שונים והיה רק מבקש קפיצה קטנה (מה לא עושים עבור הקוראים) לאחת מחנויות "אופנינג סרמוני" בניו יורק, לוס אנג'לס או טוקיו. סופ"ש נעים:

שמברה - גרסת המכנס

אחד הפוסטים הפופולריים בגרסונייר לאחרונה היה על בד השמברה הקייצי, פוסט על בד דהוי שנפתח בג'ייק ג'ילנהול ונגמר בדייויד בואי (ובעקבות התגובות על הפוסט - הגרסונייר עדיין מחכה לטלפון תודה מסניף גאפ המקומי).

ולמי שחשקה נפשו בחליפה מלאה, הגרסונייר שמח להציג את מכנסי השמברה של המעצבת הניו-יורקית דנה לי (אפשר להשיג באופנינג סרמוני ובכלל כדאי להציץ בקולקציית השמברה המרשימה של לי).

אביר הצווארון העגול

הגרסונייר תמיד חשב שהבגדים של פטריק ארוול הם שילוב מקסים בין סטייל איימישי חמור סבר לבין אירופאיות אמנותית ומודרניסטית. האתר שהוא השיק השבוע הוא בדיוק הבייבי של מיקס כזה. דמויות מינימליסטיות עומדות על רקע לבן, לבושות בקולקציה האחרונה של המעצב ומשדרות באלגנטיות שהן יכולות להיות שלך בלחיצת עכבר.

פטריק ארוול

המעצב - שמועמד השנה בפעם השניה בקטגורית מעצב הגברים של מועצת מעצבי האופנה של אמריקה - בחר להעמיד דמויות שונות על רקע לבן (זה אותו דוגמן, אגב), שמסדרות את הבגדים שלהם כאילו היו מול מראה. הקולקציה שהוא מציג כוללת חולצות יפהפיות עם הצווארון המעוגל (צווארון קלאב) שהפך להיות כמעט סימן ההיכר שלו, מכנסיים מבדים איכותיים ובגזרות נקיות, ז'קטים בפרופורציות מדוייקות ונעליים הורסות.

מקולקצית סתיו/חורף 2010

בראיון לבלוג של הניו יורק טיימס הוא אומר, "חשבתי מהי הדרך המודרנית ביותר להציג את הלייבל שלך לקהל שלך. הדרך המסורתית היא לפתוח חנות יפה ברחוב בפריז. זה עשוי לעבוד בשאנל, אבל אין לזה שום היגיון כשמדובר בלייבל צעיר". הגרסונייר לא בטוח שארוול צודק, הרי אין תחליף לחנות יפה ברחוב, ובכל זאת הניסוי האינטרנטי הזה עושה עליו דווקא רושם טוב. זה לא אומר שכשאתם בפעם הבאה באופנינג סרמוני תדלגו על הבגדים של הלייבל, הם בהחלט שווים מישוש. אבל עכשיו, עם השקתו של האתר המוצלח, אולי באמת אין דרך מודרנית יותר מלשוטט בין שלל הבגדים שעיצב ולהודות שיש בהם משהו אקס טריטוריאלי שעובד בחנות הוירטואלית. או במלים אחרות, הצווארון העגול מעולם לא היה קרוב יותר אליכם.

אחים לסרט

עוד יום – עוד סרטון. הרשת מלאה בסרטי אופנה והנה שני מטעמים לרגע:
ספייק ג'ונז מגיע ל"אופנינג סרמוני", במסגרת שידורי המהפכה של וייסTV, ומקבל הסבר מקארול והומברט, בעלי המקום, על איך שיחה הזויה בין שני חברים, שמבקשים לעזוב את העבודה, נגמרת בארבע (עוד מעט חמש) חנויות קאלט. הקולקצייה של קלואי סביני, שיתוף הפעולה עם וונג קאר וואי ולמה בכלל קוראים להם אופנינג סרמוני – הסרטון מומלץ לכל מי שחלם אי פעם לפתוח חנות בעיר ומחפש את ההשראה הנכונה. והגרסונייר מכיר כמה כאלה.

(האימבדד לא עובד. תקפצו לכאן)

נקפוץ לרגע לעולמם המחנאי של האחים בורקמן. הגרסונייר כבר עדכן על טיולם במזרח, ועכשיו הם מציגים את קולקציית אביב-קיץ, בסרטון אנימציה ספייק ג'ונזי להפליא הנקרא "הימליאן היי".

קארי מורט

כבר לפני כמה ימים נתקל הגרסונייר בפריטים חדשים מהקולקציה המשותפת של ליווי'ס ואופנינג סרמוני, אבל הפוסט הזה חיכה כנראה עד שמיסטר מורט, הבלוגר מהאי השכן, שבדרך כלל מתעד במצלמתו ניצוצות חבויים של סטייל ברחובות ניו-יורק, יחרוג ממנהגו ויצטלם בעצמו. ("אני לא עובד ביום השאבעס", כותב מורט, "אז נתתי את המצלמה שלו לחבר").
בקולקציה המשותפת, שבמסגרת הלוקאל-פטריוטיות היא כולה מייד-אין-דה-יו-אס, תוכלו למצוא חולצות, מכנסיים וז'קטים עשויים מבד הקורדרוי החורפי והנעים, בצבעי פופ-פסטל כמו ורוד, קארי (!?), כחול מאובק, לבנדר ואחרים.

היה די קר לצאת מהבית, כותב מורט, אז הכל צולם תוך כשעה, עם פרופס מינימליים, שהצטמצם לדובים הנאמנים, שהיו, ולא במקרה, בצבעים הנכונים.

לקראת סיום נזכר לפתע הגרסונייר בפגישה קודמת עם מיסטר מורט וגם בחליפת הקרודרוי שתלויה אצלו בארון, כבר יותר מדי זמן. מממ. מעניין מה היה אומר על זה ווס אנדרסון.

אביב אולימפי

"אופנינג סרמוני", חנות אהובה כאן בדירת הרווקים, פירסמה השבוע כמה אימג'ים מקולקציית האביב שלהם ל-2010 וגרמה לגרסונייר להתעופף לעולם שרק התעורר משנת החורף שלו, אפילו שבעירו הצנועה לא ירד עדיין גשם ראוי לשמו. הקולקציה של הלייבל שטופה בצבעיים דהויים ובפסים חיוורים, עם מבחר מגוון של נעליים (יש!), מכנסיים עם הקיפולים המתבקשים (כמו שראינו לאחרונה) ושילובים מפתיעים של גרביים וסנדלים, או נעליים ללא גרביים.

עוד אימג'ים אפשר לראות בפשוניסטו. בינתיים הגרסונייר סימן כבר ג'ינס אחד וכמה זוגות נעליים, אבל הכי מחכה לגשם שרק יבוא.

גדולים גם ביפן

"אופנינג סרמוני", החנות הניו-יורקית המופלאה שכבר כתבנו עליה כאן, פותחת סניף בטוקיו, ומשיקה סרטון בכיכובו של ג'ייסון שוורצמן ובבימויו של מאט וולף (שעשה את הסרט הדוקומנטרי המומלץ "ווילד קומביניישן"). הגרסוניירים לא יכולים להיות כרגע בטוקיו או ניו יורק, אבל הם מצטרפים לברכות ומצרפים את הסרטון החדש כבונוס:

איך אמנים מתלבשים

מגזין האמנות/תרבות "אן+1" מפרסם החודש מאמר קטן ומשעשע שכותרתו "איך אמנים חייבים להתלבש" מאת רוג'ר וויט. המחבר מונה כמה כללים שלפיהם כדאי להתלבש:

1. אמנים צריכים להיות מובחנים מאנשים אחרים בעולם האמנות (דילרים, מבקרים, אוצרים).

2. אמנים צריכים לשים לב לא להיראות כמו אמנים.

כאן, לפי וויט, טמון ההיגיון באופנת אמנים. מערכת היחסים בין האמנות שאמנים עושים לבגדים שהם לובשים פועלת באופן דיאלקטי. הסתירות בין זה לזה יוצרות אחדות קונספטואלית גבוהה יותר.

כותב וויט: "מערכת הלבוש של אמן צריכה לפתוח מגוון אפשרויות פרשנות". בטוויסט יפהפיה ואירוני הוא מונה את הדרכים הפרשניות שבהן בחירות לבוש של אמן - כמו העבודות שלו - פועלות: האטיטיוד והכוונות שהן מגלות, היחס שלהן להיסטוריה והיחס שלהן לצורות דומיננטיות בשדה (מאשרות אותן, חותרות תחתיהן וכדומה).טרנס קו
אין ספק שוויט חיבר מניפסט אירוני (שלא ברור על מי הוא צוחק יותר: על אמנים או על הלבוש שלהם), אבל מעניין מה הוא היה חושב על טרנס קו, אחד האמנים המובילים בסצנה הניו יורקית, שקולקציה שלו לאופנינג סרמוני נחתה השבוע על המדפים. מדובר בקולקציה הממשיכה את התערוכה שלו "The Whole Family" בגלריה פרז פרוג'קט בלוס אנג'לס, בה הציג אובייקטים לבנים על רקע לבן.בקולקציה הקטנה שהוא עיצב מופיעה טישירט עם דיוקן הפוך, כשבמרכזה מצח עם חור ירייה, ותמורת 70 דולר,כל גרסונייר יכול לעטות עליו את המציאה.
ואם כבר בקו עסקינן, כדאי גם להגיד לו מזל טוב. האיש והאגדה התחתן אתמול עם גריק גוט, בן זוגו מזה יותר מעשור, באיסט המפונטז, כשהוא לובש שמלה לבנה ארוכה. ואם לזה וויט התכוון, אז יש כאן דיאלקטיקה מופלאה.

החתונה של קו וגוט - זה לבן על לבן

באריכות על השורטס

על העובדה ששורטס, אותם מכנסים קצרים (שאסור בתכלית האיסור להתבלבל בינם לבין מכנסי קפרי, המכונים גם שבע שמיניות במחוזותינו) הנגמרים די רחוק מעל הברך, חזרו - אין צורך להרחיב. בכל מקום בעולם הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהמלתחה הקייצית הגברית, וגם כאן הגרסוניירים הבחינו בלא מעט מקומות שמציעים את הסחורה המבוקשת: ממזון רוז' ועד רוני בר וזארה, מחנויות הוינטג' של איזור בוגרשוב ועד אמריקן אפרל.

שתי התמונות (למעלה) מתוך קטלוג הקיץ של מזון רוז'

אגב, משעשע להיזכר שהמכנסיים הקצרים היו חלק אינטגרלי מהמלתחה הקייצית בכל מקום שהיה בו קיץ אמיתי: מ"מכנסי החלוצים" המיתולוגיים של אלבום התמונות הציוני ועד סטודנטים באוניברסיטת ייל בשנות השישים של המאה הקודמת. בין אם לבשו אותם לעבודה בשדה או לטיול קצר על החוף בלונג איילנד, העובדה שהם שוב בכותרות לא הופכת את השורטס לחידוש עיצובי מהפכני. בטח לא לבשורה אופנתית מרעישה.גרסונייר אחד מתוודה וטוען שמכנסיים קצרים הם פריט סקסי וגברי, ולהרגיש איתם נוח ובטוח הופך את כל העניין ל-power suit (אלוהים, איך מתרגמים את זה לעברית?) משודרג, כזה שלפחות אפשר לנשום בו. קחו למשל את קמפיין הקיץ שצילם (כרגיל) יורגן טלר למארק ג'ייקובס. הבחור לא עושה כזה עניין גדול מהמכנסיים הקצרים (ובטח לא מהרגליים השעירות), והוא קול, בנונשלנט ממזרי. כל זה כדי לקצר ולספר על כתבה בניו יורק טיימס הבוחנת בביקורתיות את הטרנד המחודש ואת התמחור המופרז של מכנסיים קצרים, בעיקר כאלו של מעצבים. שורטס של תום בראון ב-1,495 דולר, זוג של ניל בארט ב-615 דולר, וטווח מחירים שמתחיל בסביבות 200 דולר בחנויות הכלבו היוקרתיות ובחנויות הנחשבות.

ניל בארט

מייקל באסטיאן

אפשר לצחוק מהעובדה שחלק מהפריטים תומחרו גבוה יותר מאחיהם הארוכים יותר (למה? "כי בקצרים יש 'פנסים כפולים' ובארוכים אין בכלל"), אבל הגרסונייר מודה שהוא מסכים עם אומברטו לאון (מבעליה של אחת החנויות השוות והנחשבות בניו יורק "אופנינג סרמוני") : "If the average shorts wearer has whatever shorts from any of those mass-brand places and he’s O.K. wearing his dumpy shorts, then I think that’s O.K., too"

טקס הפתיחה

קרול לים והומברטו ליאון

Ponystep, האתר החדש של ריצ'ארד מורטימר (מי שהיה אחראי למסיבות המטורפות של ימי ראשון ב-Boombox הלונדוני), העלה ראיון מרתק עם אחת מדמויות המפתח בסצנת האופנה בניו יורק, הומברטו ליאון, מבעלי החנות פורצת הדרך Opening Ceremony. החנות, שהשנה נפתח לה סניף גם בלוס אנג'לס ושאוו רום בניו יורק, מנסה להגדיר מחדש את המרחב הצרכני, והיא משמשת מרכז חי ובועט לאוהבי אופנה, מעצבים וחובבי קניות המבקשים להתעדכן ולראות מה חדש בעולם. ליאון מדבר באריכות על סוד קסמה של החנות, שלא נעוץ רק בבחירת המעצבים ובמבחר שיש שם, אלא בחווית הקניה עצמה, שיותר מכל מזכירה לו חווית קניות בחנויות יד שניה שנותנות לו השראה: "אתה נכנס לשם... מוצא משהו שאין לאף אחד אחר... עורם עוד ועוד בגדים... זו ההשראה...העניין של הכיף בקניות עצמן".
למי שביקר בחנות ברחוב הווארד בפאתי הסוהו בניו יורק, מחכה חוויה לא פשוטה: חלל עצום (קומת כניסה גדולה, קומה שניה ומרתף) המאכלס מאות פריטים בערבוביה ללא קו מנחה נראה לעין, ומחירים שחנויות יד שניה לא יעזו לציין גם בעוד 500 שנה... אבל המבחר מרשים למדי, והתחושה שאפשר (ורצוי) לנסות כל דבר, אכן עובדת. החנות מחזיקה מעצבים מוכרים יותר ופחות, וכל שנה הם שמים פוקוס על ארץ אחרת, ומביאים מעצבים ובגדים מהמדינה הנבחרת (ישראל. הללו? אניוון?). בנוסף, החנות מחזיקה קו משלה לגברים ונשים, והשנה גם החלה ליצור קו משותף עם קלואה סביני, אייקון אופנה בזכות עצמה.
הגרסונייר מודה שליאון הצליח להפיל גם אותו. אחרי הכל, הניסיון להגדיר מחדש את פרקטיקת הקנייה, ועל הדרך להפוך אותה לפעילות מהנה ומאתגרת, קנה אותו. על המחיר הוא יתווכח כבר בפעם אחרת.
כתובת החנות: 35Howard St., New York, NY