מועדון הג'נטלמנים: חסלו את בגדי האבלות

"אינסטגראם, מעילי חברת בארבור, תקליטים ישנים, קצבים שיקיים, שפמים והביוגרפיה של תפוחי האדמה האהובים עליך כתובה על לוח עץ בסופרמרקט האורגני שלך", כך פותח ג'יי אוון את מאמרו על האתסטיקה החדשה באתר המפורסם, "Business of Fashion" - ומתאר איך נראית דווקא זו הישנה. "מרבית האנשים בשכונות המגניבות של ברוקלין, לונדון וברלין היו לובשים סינרים מעור אילו רק יכלו, מעשנים מקטרת ומגדלים זקן. כל בית קפה או מסעדה אורגנית נראים אותו הדבר. עץ, מתכת משומשת, צעצועים על מדפים, ולוחות עץ. בכל מקום לוחות עץ".

קפה בברוקלין, Five Leaves  (מומלץ לחובבי האסתטיקה הישנה)

הג'נטלמנים עדיין מחכים לאסתטיקה הישנה הזאת בארץ (ולא במובן הנוסטלגי של המלה), אבל אוון כבר מנסה להסביר למה רוח הזמן הרטרואית הזאת מצליחה בכל מקום אחר: ריאקציה לחוסר הוודאות הכלכלית, התשוקה למה שאנחנו מדמיינים שהיו זמנים פשוטים יותר או החיפוש אחר אותנטיות בעולם שהולך ונהיה מלאכותי.

אוון לא יחיד. בעיסוק באסתטיקה החדשה מצטרפים אליו גם בלוגים, אתרי טמבלר ושלל הרצאות, וכל אלה חושפים גישה חדשה לעולם. כזו שזונחת את הנוסטלגיה הדביקה, שהפכה, כמו כל דבר בתעשיית האופנה והעיצוב, לכוח כלכלי קפיטליסטי, בין שזה במחיריהם המאמירים של מוצרים נוסטלגיים כמו נעלי רד ווינגס, שפעם נמכרו בפרוטות בשוקי הפשפשים, ובין באלו של רהיטי הווינטג', שהפכו ליקרים יותר מרהיטים חדשים ויפים לא פחות. במקום זאת, הגישה החדשה פותחת פתח לעולם עיצובי המושפע מהטכנולוגיה החדשה, מעולם הפיקסלים שמסנוור את העיניים, ובכלל - מכניסתו של הדיגיטלי לעולם הפיסיקלי.

הג'נטלמנים מסכימים ש"המלך מת, יחי המלך החדש" היא קריאה מרטיטה. הם אוהבים גם תיאוריות שוברות שגרה ומחכים לקולקטיבים חדשים שבכל דור ודור קמים עלינו לבלבלנו. האחרון מביניהם הוא קבוצה של הילדים החדשים שהתאגדה בבלוג הנקרא DIS magazine וש"ניו יורק טיימס" כבר הכתיר כחיבור מפתיע בין המגזין הנודע "Confused & Dazes" לאתר הקראפטס etsy. הבלוג הוא מגזין שיתופי של שבעה ניו יורקים צעירים, שהם תמהיל צפוי של אמנים, מעצבים, סטייליסטים, כותבים וזמר אופרה אחד. בפרויקט האנרגטי המסקרן הזה הם בוחנים את ההקשרים העכשוויים בין אופנה, אמנות, תרבות ומסחריות, ויותר מכל מנסים לפצח את השילוב המסתורי שבין האדם לטכנולוגיה שבה הוא חי.

כמו מגזין "Vice" בזמנו, המניפסט של DIS מבקש לפרק את האידיאולוגיות השולטות בשוק, לשבור את ההרגלים הקיימים ולמעשה לבנות שיח חדש, ללא היררכיה, ללא דיסציפלינות וללא מערכת ערכים אסתטית אחת.

Flexible Pixels - מתוך הטאמבלר של ה-New Aesthetics

בכלל, ההכרזות על סופן של תקופות, אופנות מתחלפות ועידנים חדשים, יחד עם הדיבורים על אסתטיקה חדשה, הזכירו לג'נטלמנים את אחד הטקסטים המעניינים שבהם נתקלו לאחרונה - "המניפסט הפוטוריסטי לבגדי גברים" של ג'אקומו באלה מ-1913. באלה, אמן איטלקי פוטוריסטי מתחילת המאה ה-20, ניסה, ברוח המחשבה האוטופית של כל הזרם הזה, לשלב בין אמנות לשאר תחומי החיים (מה שאחר כך כונה ושומש עד דק בשם "לייפסטייל") - וניסח את תביעתו לשינוי באופנת הגברים שהיתה נהוגה אז, תביעה שנראית אקטואלית גם מאה שנה אחרי שהושמעה.

"אנחנו חייבים לחסל את כל הבגדים הישנים", הוא כותב שם, "את כל מה שצמוד מדי, חסר צבע, מת, דקדנטי, משעמם ולא היגייני". בין השאר הוא מציין ממה כדאי להתרחק: קדרות, צבעים ניטרליים וטקסטורות שמורכבות מקווים, משבצות ונקודות (השילוב האולטימטיבי ששלט באתסטיקה הישנה, זו של בגדי העבודה, חולצות הפלנל ושאר הבגדים של הרנסנס באופנת הגברים של השנים האחרונות). "בואו נפסיק עם המנהג המשפיל והצבוע של לבישת בגדי אבלות", הוא ממשיך, "הרי הבגדים שלנו מעוצבים רק כדי לשקף את מצב הרוח הקודר והמדכדך של אלה שהם פאסה" (כך במקור).

חליפה של באלה

הגדולה של באלה התגלתה בהמצאות שלו ובהצעות העיצוביות שלו לאופנה גברית חדשה. "אנחנו חייבים להמציא בגדים פוטוריסטיים... בגדים שמחים... השתמשו בחומרים שיש בהם צבעים גבריים חזקים, האדום שבאדומים, הסגול שבסגולים, הירוק שבירוקים, צהובים חזקים, כתום... אנחנו רוצים בגדים פוטוריסטיים שיהיו נוחים ופרקטיים, דינמיים, אגרסיביים, מזעזעים, אלימים, מעיפים, שמחים, מאירים ומחשמלים".

לא מפליא שמבקר האמנות הולנד קוטר הזכיר את באלה בביקורת שלו ב"ניו יורק טיימס" על שבוע אופנת הגברים בסתיו האחרון. יותר ויותר נדמה שמעצבים הולכים בעקבותיו, בין שזה בפשטות השימושית שביקש להשיג ובין בצבעים, בזניחת הצורות המסורתיות ובהומור שהולך וחודר לאופנת הגברים בכלל.

חליפה של באלה

הפוטוריסטים אמנם ביקשו ליצור אנטי אופנה. הם רצו לשבור את המעגל הבורגני שמחליף בגדים כל שישה חודשים (באחת החליפות שלו, למשל, עיצב באלה חלקים שניתן להזיז, וכך הלובש יכול לשנות את העיצוב כרצונו ולהימנע מקנייתה של חליפה חדשה) - משהו שהאתסטיקה החדשה אפילו לא מעלה בדעתה לבקש. אבל מעצבים כמו ראף סימונס וטרנד הצבעים הזוהרים שלו; ריקרדו טישי שלקח את פרחי גן העדן ויצר מהם הדפסים בוהקים על קולקציה שלמה; זוקלי שעושה פלאים טכנולוגיים עם בדים חכמים בקלווין קליין; גארת פיו והחומרים האגרסיביים שהוא משתמש בהם או ריק אוונס והמראות האלימים והמזעזעים ששולטים בתצוגות שלו - כולם יוצרים אופנה חדשה, כמעט פוטוריסטית, כזו שדוחקת את אופנת הגברים הקלאסית ומאתגרת את הלובשים אותה בכל דרך אפשרית.

ראף סימונס

ז'יבנשי

הג'נטלמנים, שנעים בין האהבה למסורת ולבגדים הישנים (מישהו כבר קרא להם "רטרוסקסואלים") ובין הסקרנות והציפייה למשהו חדש ומעיף, טכנופוביים בדיוק באותה מידה שהם חשים צורך להשיג את הגאדג'ט הכי חדש, ובסופו של דבר הם כבר לא בטוחים מה הם רוצים ללבוש. כרגיל אפשר להציע את השילוב בין זה ובין זה (גם אם ג'אקומו באלה מתהפך בקברו למשמע הדברים האלה), אבל דווקא בימים מתוחים אלו הם חושבים שצריך לקחת עמדה. למחוק את כל מה שהיה כתוב על הלוח, ולהתחיל - כמו שביקש באלה - מחדש.

מועדון הג'נטלמנים - על ההנדי והדנדי

ידוע שצרות באות בצרורות, כמו רצף של דברים שמתקלקלים: מהנורה בחדר שנשרפה לפני שבועיים (ומאז אין שם אור), דרך המסמר שנפל (שבגללו התמונה שהיתה תלויה עליו עומדת בפינה מאובקת), הפנצ'ר שתיקן בשבת מכונאי במחיר מופקע, קירות המסדרון המתקלפים (שכדאי היה לצבוע עוד ב-2008), הכפתור שנעלם וכלה בנעל היקרה שסולייתה זקוקה לתיקון הכרחי. הג'נטלמנים מנסים לעמוד בפני המשברים הפרוזאיים של החיים, השריפות היומיומיות שאותן יש לכבות כל שעתיים, והם אובדי עצות.

המודל הגברי הישן, זה של ה"הנדי-מן", נצרב בתודעתם כתיק ג'יימס בונד מזמנים עברו. עבודות פיסיות נשמרו לנוכחות החובה בשיעורי המלאכה (הי מאפרה מעץ!), וכשאבא של אחד מהם ביקש עזרה בלקדוח חורים בקיר, הג'נטלמן בדיוק יצא לסרט בסינמטק. במבט לאחור, הם תמיד העדיפו את הדנדי על ההנדי, וביכרו את השימוש בעיניים על השימוש בידיים.

ריאן גוזלינג ב"דרייב"

אבל המודל של ההנדי-מן, מהפרקים המפוארים בדברי ימי הגבריות הרטרוסקסואלית, הפך מאז למצרך נדיר שעליו הם רק חושבים, וכל מה שהג'נטלמנים יכולים לעשות עם שלל האתגרים שניצבים מולם הוא לכתוב סטטוס בפייסבוק, לדרוש "ידיים שיודעות", להתחפש לבוב הבנאי או להעריץ את ריאן גוסלינג ב"דרייב" ואת המיומנויות המכונאיות שלו.

הג'נטלמנים תוהים איך פעם גברים ידעו ועשו הכל. חוטבי העצים ושואבי המים, הסנדלרים והחייטים - רבים מהם ידעו לתפור כפתור שנפרם, לבדוק שמן במנוע ולדוג את ארוחת הערב. רבים מהם ידעו ללבוש ז'קט, לרקוד טנגו ולטגן ביצה. אבל נדמה שהיום, עם כל מסכי המגע, הטאבלטים, האייפונים והמקלדות, המודל הגברי הצטמצם, ומגוון המיומנויות שהיו לו מסתכם בעיקר בזריזות של אצבעות הידיים.

ווטאנאבה לאביב קיץ 2012

האם אופנת הגברים משקפת את המשבר הנוכחי? בין אם מדובר בעליית הגיק-שיק, בהיפסטרים לוגמי הקפה האורגני או בגברים של ליגת הקיסוס - נדמה שגברים רבים מתגאים בציד של זוג נעליים שוות או חולצה מודפסת מהקולקציה האחרונה של ז'יוונשי, אבל לא יודעים מה עושים כשנופל כפתור או כשנקרעים המכנסיים.

מצד שני, נדמה שעולם האופנה הגברית מנסה בשנים האחרונות להחזיר עטרה ליושנה ולרמוז שיש גם גבר אחר: השימוש בבדים מאסיביים, כמו טוויד או ג'ינס גולמי, טרנד בגדי העבודה, האוברולים שנראים בכל מקום ואולי אפילו התכשיטים הדומיננטיים שמדגישים את פרקי הידיים, האצבעות, ואת העובדה שלכל אלה יש תפקיד בעולם, גם מעבר לחיוג המקוצר בטלפון הנייד

סניקרס של מרג'יאלה

אולי הגיע הזמן לקרוא לגברים, או לפחות לאלה מהם שסבורים שפעילות פיסית היא משהו שצריך לשלם עליו דמי מנוי לחדר כושר, להשתמש בידיים שלהם קצת יותר, ולהתחיל לגעת. למשל - בבגדים שהם לובשים. מכונות הכביסה (והייבוש) של היום, עם הצגים האלקטרוניים ושלל תכניות העיסוי לבגדים, יכולות להיות משימה טקסטילית מאתגרת, אבל יש שכר ריחני בצדה. כמו החיזיון המושלם של חולצה לבנה ומוכתמת, שיוצאת מהמכונה נקייה וחדשה.

הגיהוץ, במיוחד זה של החולצה המכופתרת הקלאסית, הינו תורה בפני עצמה, אבל חיפוש אינטרנטי מהיר יעלה שלל סרטוני יוטיוב שיעזרו לגבר הנבוך לדעת על איזה קו בחולצה כדאי לו להוציא את הקיטור. ואם לא גיהוץ, אפשר לפחות ללמוד את אומנות הקיפול הנכון - המתכון לשמירת חייהם של הבגדים - עם הפרדה ברורה בין סוודרים עבים לחולצות טי דקות ובין מדף מכנסי הקיץ לחליפות ומעילים הזקוקים לקולבים איתנים.

צחצוח נעלי עור היא עוד אחת מהמיומנויות הג'נטלמניות הנעלמות, בעיקר במדינה שבה גברים עדיין מנסים לשכוח את כל מה שהם למדו בצבא, כולל יכולת הצחצוח ושדרוג הנעל הדהויה. הם עוד קצת זוכרים תהליך מדוקדק שכלל סדר פעולות מחייב, מהניקיון הראשוני של פני הנעל בבד, דרך משיחתה בצבע הנכון, צחצוחה ועד הברקתה הסופית. אבל גם אם הם זוכרים את כל התורה, בינתיים שוב צנח לו חרישית הכפתור ונעלם, ומיד אחריו התגלה החור שנפער במתפרי המכנס, וחוץ מהם המסמר עדייו מתנדנד, הנורה כל הזמן נשרפת ועוד בעיות שמחכות לצוץ בכל רגע, מיד עם פתרונן הזמני של שאר הבעיות.

גלן אובריין, בעל הטור "The Style Guy" במגזין האמריקאי "GQ", כתב בספרו האחרון, "How To Be a Man", שפעם גברים ידעו לעשות הכול. "בזמנים של הומרוס", הוא כותב, "גבר יחידי יכול היה לדעת את כל מה שהאנושות ידעה אז...". בניגוד לזמנים ההם, הוא ממשיך בהקדמה למדריך שלו, "גברים היום יודעים חלק קטן מסך כל הידע שיש... אין אנשי רנסנס, כי אין רנסנס. או שזה בדיוק ההיפך?".

מה שמחזיר את הג'נטלמנים לאותו עניין: אולי הגיע הזמן לדעת להשתמש בעוד חלקים של הידע האנושי - חוץ מאיך להתאים ז'קט למכנסיים, לדעת מי זכה באוסקר על התלבושות השנה או את הפרטים האחרונים על חילופי התפקידים המסעירים בבית איב סן לורן בשבועיים האחרונים. הכוונה היא למגוון פעילויות בסיסיות שהופכות גברים לאנשים יצרניים, כשהעיקרון הוא החיבור המופלא בין חומר לרוח, שאותו הדחיקו הג'נטלמנים עד לא מזמן.

העייפות הגדולה מעולם הצרכנות האובססיבית ותעשיית האופנה הנשלטת על ידי רשתות הענק היא גם אחד המניעים העיקריים של מגמת הקראפטיביזם, אותו חיבור מרתק, חדש-ישן, בין אופנה לפוליטיקה, בין קרפאט לאקטיביזם, הקורא לשינוי הסדר הקיים באמצעות שתי ידיים ימניות, היודעות יצרנות נבונה מהי.

להסתכל על אומנות הסריגה כאקט חתרני נשמע אמנם טיפה מופרך, אבל החיבור בין הארון הגברי המודרני לתרבות עשה-זאת-בעצמך מצריך מבחינת הג'נטלמנים מהפכה מחשבתית מאתגרת. היכולת לייצר את השינוי (ואת המוצר) במו ידיו אולי גם תחזיר משהו מקסמו של הגבר החדש-ישן שמבין את מגבלות כוחו של מיסטר פיקס, או לפחות תעזור לו סוף סוף להחליף את הנורה ההיא, שכל הזמן מתקלקלת

מועדון הג'נטלמנים - נשף מסכות

הרצף האינסופי של שבועות האופנה, שהחל בינואר בתצוגות הגברים במילאנו והסתיים השבוע בתצוגות הנשים בפאריס, התערבב השנה באופן מקרי בקדחת פורים המקומית, החג היהודי היחיד שבו כמעט כולם מדברים על בגדים ומסכימים על השינוי שהם יכולים לחולל.

לאנוין, קמפיין קמפיין סתיו-חורף 2009

הג'נטלמנים, שלא ניתן לחשוד בהם בחוסר אהדה לבגדים והתלבשות, עדיין מאוד סקפקטיים לגבי החג העליז והאופנתי הזה, כי אם בכל מקרה כולם מתחפשים מדי יום - מדוע צריך יום אחד ומיוחד בשביל לחגוג את זה? על כך ומה זה עושה לאדם שמאחורי המסיכה יורחב עוד בהמשך.

פרנק סינטרה ומיה פארו בנשף המסכות המיתולוגי של טרומן קפוטה ב-1966

אבל בינתיים, כל הדיבורים האלה גרמו לג'נטלמנים להרהר באחד המושגים הלטיניים שהם הכי אוהבים, "Costume" - מושג רב-משמעות שעדיין לא נמצאה לו מקבילה עברית מובהקת. תרגום אחד של המילה יהיה "תלבושת", בין אם היא קשורה לדת או לאום, למקצוע או להגדרה אישית של מי שלובש אותה. תרגום אחר של אותה מלה מכושפת יהיה "תחפושת", בגד שיש לו כוח מאגי, טרנספורמטיבי, אובייקט שמעניק למי שמשתמש בו את היכולת לעבור שינוי או להפוך למישהו אחר. שני המקרים - בגדים בכלל ותחפושות בפרט (גם אם יש הבדל ביניהם) - נשענים על העובדה שאובייקט ביגודי בעצם מגשים לאנשים את החלומות הכי אפלים שלהם ונותן דרור למאוויהם הקדומים והעמוקים ביותר.

אלכנסדר מקווין בקילט סקוטי

תלבושת לאומית הוא תחום מרתק הקשור בלאום או פולקלור: מחצאית הקילט הסקוטית דרך הסארי ההודי והחולצה הרקומה הרומנית ועד הקימונו היפני. לא מפליא שבישראל המתפוררת הבגד הלאומי נזנח מזמן והוא נשאר כתחפושת לפורים (אם כי זה הזמן להחזיר מוטיבים שלו, מהחאקי ועד החולצה הכחולה, לקאנון האופנתי המקומי).

לצד הלבוש הלאומי, יש לבוש מיוחד לחגים או לטקסים, לדתות ולקהילות שונות. מסוודרי חג המולד דרך החולצה הלבנה של ראש השנה, מפסח עד איסטר, מליל כל הקדושים ועד מרדי גרא והחגים הגותיים האפלים שקשורים בהם ערפדים, מתים וחוגגי אבלות. יש גם בגדים, כמו אצלנו בפורים, שנועדו לחגוג את הטרנספורמציה האקלימית שהעונה מספקת - עם סדרה שלמה של קרנבלים ברחבי העולם, שבאופן לא מקרי מסמלים את סוף שלטון החורף.

גרת' פו - אביב 2010

הג'נטלמנים תוהים האם המתח הזה, בין בגדים כתלבושת ובין בגדים כתחפושת, עומד בעצם בבסיס האופנה בכלל, ברצון לעטות משהו על הגוף ולעבור בעזרתו איזה שינוי שישפיע על המראה, על האימג' ועל הלובש עצמו. הרי אנחנו מתלבשים ועוטים על עצמנו כל יום תחפושת שונה בהתאם למקומות שאליהם אנחנו הולכים, לפעילות ולאנשים שכרוכים בהם. במלים אחרות, כולם מתחפשים כל שנה, או לפחות משתמשים בבגדים כאלה ואחרים כדי להשתנות ולעבור טרנספורמציה באמצעותם. פורים - לפחות במובן הזה - הוא הקצנה סרטוריאלית של אותו עניין.

אבל פורים הופך לא פעם לפח הזבל של (ההיסטוריה של) האופנה, יום שבו כולם נזכרים בבגדים שהם מחזיקים בחלק האחורי של הארון, בגדים שהם לא לובשים כי הם מ(ת)ביישים להוציאם מחוץ לגבולות הבית, חפצים שבמקום להוכיח את מצוינותם במהלך כל השנה הופכים למרכז תשומת הלב ליום אחד ונזרקים כלאחר יד ומסכה. חברה של הג'נטלמנים, בעלת חנות וינטג' שסגרה את חנותה לא מכבר, הודתה שזהו החג המאוס עליה ביותר רק בשל העובדה שהיא נאלצה במשך שנים, בשבוע שלפני החג הזה, לענות מאות פעמים על שאלות כמו אם יש לה מכנסי פדלפון או חולצות מפלסטיק בנוסח הסבנטיז - אותו עשור בעייתי שחלק מבגדיו מסמלים את כל הטעויות של אופנה מוגזמת, סינתטית ומגוחכת.

תום בראון

בתעשיית האופנה נדמה שהמעצבים חוגגים כל עונה מחדש את פורים: שודדי הים של גליאנו, החסידים של גוטייה, הנסיכים האפלים של ריק אוונס או אנשי המערב והאינדיאנים של פטריק ארוול. דומה שדמויות איקוניות שילדים אוהבים להתחפש אליהן משמשות מקורות השראה לגברים שהם גדלים להיות. לא מפליא שכולם רוצים מעילים צבאיים, חליפות חלל או משקפי טייסים. כולם רוצים לחזור לתחפושות של פעם, ולהעניק לבגדים שלהם קצת מהקסם הילדותי שהיה להם ושאבד במרוצת השנים.

צבא המסכות של ריק או.

עורך מגזין הסטייל של אופנת הגברים ב"ניו יורק טיימס" אמר השבוע כמה דברים מעניינים על סטייל והתלבשות, וכשהג'נטלמנים קראו אותו, הם מיד חשבו גם על התחפושת הבאה שלהם. "נצח, כשהוא קשור בסטייל", כתב סאלי סינגר, "הוא ערך שטועים בו כל הזמן. אתה לא רוצה באמת בגדים שיישארו לנצח... אתה רוצה להתלבש בפריטים שהם רלבנטיים לאופן שבו אתה חי כיום. זה הטריק הקשה - להיות עם היד על הטרנד בלי להיות טרנדי".

חמקמותה של ההתלבשות היא בדיוק ברווח הזה שבין ההתלבשות להתחפשות, בין להיות מעודכן בלי להתאמץ מדי ובין ההתלבשות הקלאסית, הא-זמנית, לזו ששייכת לרגע. הרי השורש של המילה "תחפושת" קשור בלחפש, מה ששולח את כל תהליך ההתחפשות בעקבות זהות הלובש, חיפוש אחרי התחפושת הנכונה, ובכלל - פעילות שקשורה בתהליך החיפושי, שבדרך כלל מעניין יותר מהמציאות עצמה.

לכן תחפושות טובות הן לא רק כאלה שהושקעו בהן שעות, אלא גם מחשבה, בעיקר כזו שמקשרת את התחפושת לזהות המתחפש ברגע מסויים בזמן ובמקום. כי הקשר, הרופף במתכוון, לכאן ולעכשיו, בלי להיות מפורש מדי ובלי להיות טרנדי מדי - הוא סוד כל הקסם.

במקום להתמקד בשווי התחפושת, בייחודיותה ובזמן העבודה עליה, מבקשים הג'נטלמנים להתמקד במשמעויות שלה ובאמירה שהיא משדרת. במקום שבו מתחפשים לגנרלים עם רוחות מלחמה, לחיילים שומרי המולדת ומגיני האומה, לכוכבי בידור וידוענים עלומי שם, אולי הגיע הזמן לבחור בתשובה ההיא מהילדות, תשובה שהיום נראית רלבנטית מתמיד: אולי השנה, סוף סוף, נתחפש לבן אדם.

מועדון הג'נטלמנים - הכל בסוודר

סופי השבוע הסוערים האחרונים הזכירו לג'נטלמנים עניין חורפי אחד שעדיין לא טופל במועדון: הקשר שבין הגבר לסוודר.

‎
השילוב המצמרר הזה, שבו כל סריג נושא מזכרת, הוא עניין רציני הדורש חקירה מעמיקה. החל באיקונות הסטייל שלבשו סוודר וקיבעו את מעמדו כפריט דומיננטי במלתחה הגברית, דרך הרצון הגברי הקמאי להתחמם ולהחליף את ההגנה הטבעית (והשעירה) בטקסטיל וכלה בעונג האדיפלי שקשור בלבישת בגדים שאמא וסבתא אחראיות על סריגתם.

סוודר חם מבית מרג'יאלה

 ימאים, לוחמים, ספורטאים, רוזנים וביל קוסבי אחד נדרשו להיסטוריה הגברית כדי לסרוג רצף צמרירי, שמתחיל באדם הקדמון ונגמר באחת התופעות ההיפסטריות הקשות של השנים האחרונות - "מסיבת הסוודר המכוער", תופעה אמריקאית שבה נדרשים הנוכחים לפשפש בארונם, להוציא סוודרים ולחגוג זוועות אסתטיות עם מראות קשים.

‎עם זאת, הסוודרים הגבריים העמידו גם כמה סריגים קלאסיים, שמעמדם האיתן במאות השנים האחרונות מאשר את נצחיותם. אחד הסוודרים שהשתמרו במסורתם השיקית עד היום הוא ה-Aran Sweater - אולי פריט הלבוש הגברי העתיק ביותר שלא השתנה מאז שהומצא, המגיע אלינו היישר מן המאה ה-17, מהרי אירלנד, בצבע קרם עם דוגמאות חבלים. הסוודר המסורתי נסרג באהבה על ידי נשות דייגים, שהשתמשו בצמר ששמר על השומנים הטבעיים שלו, כך ששימש גם להגנה מהקור ומהתנאים הלחים של הים. על פני הסוודר נסרגה שפה שלמה של רמזים, שכן אהובות הספנים נהגו להשחיל מסרים חבויים, כמו למשל דוגמאות חבלים כמחוות של דרך צלחה, יערות דבש שסימלו חריצות, וצורות יהלומים שאיחלו מזל במציאת מטמונים מסוגים שונים הרחק בלב ים.

מר ברודריק הצעיר

גם הסוודרים בסגנון פייר אייל, שמגיעים מאי קטנטן בצפון סקוטלנד, מפורסמים בזכות טכניקת הסריגה המסורתית שלהם היוצרת תבניות גרפיות, בעזרת סריגה שמשתמשת בשני צבעים לסירוגין ויוצרת את הצורות המסורתיות של האי. את המוניטין שלהם צברו הסוודרים מפייר אייל אחרי שהדוכס מווינדזור (כוכב סרטה החדש של מדונה, "W.E", ואחת מאיקונות הסטייל הגדולות של המאה ה-20) לבש אותם ב-1921 למשחק גולף, רגע שנחשב לאחד הסימנים הראשונים ללגיטימיות האופנתית החדשה של סוודרים נוחים וספורטיביים יחסית.

Monsieur Lacenaire

אחת מיצרניות הסוודרים הוותיקות בשוק מגיעה גם היא מחוף הים הצפוני. S.N.S. Herning פעילה בממלכת דנמרק משנת 1931, כשהבעלים של החברה, מר סורן נילסן סקיט (שעל שמו קרויה החברה, הרנינג זו העיר), יצר סוודרים עבור דייגים מקומיים. הסוודרים מוכרים בדוגמאות ה"בועה" שלהן - אולי הגרסה הצפונית לסוודרי ה"בונקלך" המוכרים, שעוד נשוב אליהם בהמשך.

S.N.S. Herning

טכניקת הבועות ממשיכה עד היום, אבל S.N.S ממשיכה לייצר כמות מוגבלת של פריטים, עם לא יותר מחמישה עובדים במפעל ורצון לשמר איכות מקסימלית ומסורת. אחד משיתופי הפעולה המעניינים של השנים האחרונות היה סדרת הסוודרים המשובחת של S.N.S עם קום דה גרסון, שהג'נטלמנים היו מוכנים לקום בשבילה בחמש בבוקר ולצאת לדיג.

 הדייגים של ג'וניה ווטאנאבה

הימאים הנורדים גם הביאו לאופנה את צווארון הגולף, שנועד כמובן לחמם כל פיסת עור חשופה. לצווארון לקח קצת זמן להיכנס לאופנה, ורק בשנות ה-60 הוא קיבל לגיטימציה סרטוריאלית בזכות ספורטאים וסטודנטים לפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית, שהעדיפו לחבר בין הגוף לראש בעזרת סריג עם צווארון שחור.

צוואר של פילוסוף

‎לקראת סוף שנות ה-60 נוצרו גם סוודרוני גולף מצמר רך, שהפכו ללהיט ברגע שכוכבי תרבות - מליאונרד ברנשטיין דרך בארי מאנילו ועד סטיב ג'ובס - לבשו אותם. ג'וניה ווטאנבה עשה מדוגמאות הסוודרים האלה חגיגה עיצובית בשנים האחרונות, והצליח ליצור בעזרת טכניקת סריגה מסורתית סריגים עכשוויים, מוצלחים ויפאניים מתמיד.

צווארון של ג'ובס

אחד הסריגים החביבים ביותר שזכו בשנים האחרונות לקאמבק - מהמוצדקים בהיסטוריה העכשווית של האופנה - הוא אותו ז'קט קז'ואלי עם מחשוף וי וללא צווארון: הקרדיגן. גם אם היה קיים כבר במאה ה-15, את תהילתו (ושמו) קיבל הפריט במהלך מלחמת קרים, באמצע המאה ה-19, כשחייליו של המפקד ג'יימס תומאס ברודנל, הרוזן מקרדיגן, לבשו אותו בשדה הקרב. בשנות ה-60 של המאה הקודמת היה הקרדיגן נפוץ במסדרונות אוניברסיטאות ליגת הקיסוס, ובשנות ה-80 וה-90 עיטרו אותו תרבויות הסקייטרים והגראנג' בדוגמאות, קווים ושלל הדפסים שמלווים אותו עד היום.

אן דמולמייסטר

Opening Ceremony - Reversible Shrling Cardigan

התרבות הפופולרית ידעה כמה איקונות סוודרים טובות - מהמינגווי (הזקן, הסוודר והים) ועד סטיב מקווין (שהראה לעולם שסוודרים, מגולף ועד כאלה עם צווארון שאל יכולים להיראות הרבה יותר קוליים מזקנים), וכמה איקונות בעייתיות (אך מיתולוגיות) כמו למשל ביל קוסבי, כוכב סדרת הטלוויזיה משנות ה-80, או מיסטר דארסי מהסרט "יומנה של בריג'יט ג'ונס", שמייצגים את משיכתם המוזרה של גברים לסוודרים בטעם רע.

צווארון של המינגווי

צווארון חג מולד

השניים האחרונים, שהפכו לאיקונות של ממש בעולם הסוודרים, הם דוגמאות קלאסיות לבעיה רחבה יותר המכונה "תופעת הסוודר המכוער", תופעה שעדיין יש לחקור, ולא רק מהכיוון האדיפלי.

סוודר השראה

‎
כמו עור שני גם סוודרים מתבלים עם הזמן, אבל במקום קמטים מתחילים לכסות אותם ה"בונקלך" הידועים לשמצה. אותם תוצרי הסתלסלות יתר - המכים בסוודרים זולים כמו גם בצמרי יוקרה כקשמיר, אנגורה ואלפקה - מצטרפים להתבלות הטבעית שכוללת גם הופעת חורים במקומות קבועים (כמרפקים). אבל יש גם מי שמתרפקים על אותם פרמים, ומעצבים כמו אן דמולמיסטר וריק אוונס מתמחים בסוודרים חצי-בלויים שהם כה רגישים, עד שעדיף להביט בהם מאשר ללובשם.

ראף סימונס

מנשות הימאים, דרך הנסיכים והרוזנים ועד הסבתות הסורגות, הג'נטלמנים מבקשים להעלות על נס את מגמת הסריגה האישית שצצה בשנים האחרונות, ומזמינה נשים וגם גברים לשוב לאומנות העתיקה הזו. פעילות זו אולי תכסה את המציאות בטיפת צמריריות רכה, שתעטוף את הגבר החדש, תלמד אותו להבחין בין סריג טוב לרע, ותספר לו בסוד שהכל יהיה בסוודר.

Pringle of Scottland 

דריס ון נוטן

Opening Ceremony - Rustic Fair Isle Pullover.

James Long Men's Pozaz Hand Knit

Rick Owens Merino Wool Cardigan

מועדון הג'נטלמנים - גבר בעל השפעה

עוד בטרם הספיקו הג'נטלמנים לציין את היארצייט לפטירתו של הבמאי ג'ון קסאווטס (החודש מלאו 23 שנים למותו) והנה הגיעה הידיעה על מותו של השחקן האמריקאי בן גזארה, ביום שישי שעבר. יחד עם השחקן פיטר פאלק, שגם הוא נפרד מאיתנו לפני כמה חודשים, שלושת הג'נטלמנים הללו עבדו יחד על לא מעט פרויקטים מרתקים, ששיאם האמנותי והחד פעמי בסרטו של קסאווטס "בעלים" (1979). הסרט, שדן במהות הגבריות ובמערכות היחסים הסבוכות של שלושה גברים צעירים עם עצמם, עם נשותיהם, ועם החיים וטעמם המר, הוא למעשה גרסתו של קסאווטס למועדון ג'נטלמנים במשבר גיל ה-40. 

 הג'נטלמנים יכולים לכתוב על הגיל הזה אלפי מלים, אבל מעדיפים לשלוח את מי שעוד לא ראה את הסרט לצפות ב"בעלים", שעוקב, כאמור, אחרי טריו גברי המתלכד מחדש בעקבות מותו הפתאומי של חבר. השלושה פוצחים במסע (או מנוסה) מניו יורק ללונדון, שבו קסאווטס משרטט את דמותו המורכבת של הגבר האמריקאי שצומח בלב תוגת תרבות הפרוורים. הסרט, שהוגדר על ידי קסאווטס כ"קומדיה על חיים, מוות וחופש", הנו מסמך מרתק (וא-קומי), מורכב ופשטני לכאורה, המסרב להעניק תשובות ברורות למהות הגבריות המודרנית (או מה שנשאר ממנה), אבל מצביע לכיוון רווי בהרבה אלכוהול ותהיות על החיים. 

כמי שנחשב לאבי הקולנוע העצמאי, קסאווטס בנה את הכוח ביצירותיו לא רק באמצעות תסריט הדוק שאחר כך הופר, אלא גם סביב אנסמבל שחקנים עם מרחב אלתור מעורר השראה. לא רק הדמויות, אלא גם המצלמה נעה בתזזיתיות יתר, ללא פוקוס או מנוחה, כשהבמאי לא מהסס להתקרב לבעלים (שהוא, אגב, אחד מהם) ולהציג אותם בבוטות מחוספסת ובחמלה אנושית נוגעת ללב. מספרים שתהליך העשייה של הסרט היה לא פחות סוער מתוכנו, וכדי להכין את השחקנים לתפקידם, במיטב המסורת של קסאווטס, נכתב רומן בן 300 עמודים שעזר להם לצלול לחיי הדמויות. 

מגזין "GQ" כינה לפני כמה חודשים את קסאווטס "אחד מההיפסטרים הראשונים", והג'נטלמנים תוהים אם זה הכינוי ההולם אותו ביותר. אמנם מדובר בניו יורקי אקסצנטרי, חובב מוסיקה שעשה סרטים היפר-ריאליסטיים על דמויות משוגעות, כועסות ומיוסרות בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ונכון שהקולנוע שלו היה חלוץ בכל מה שקשור לטרנד ה"עשה זאת בעצמך", עם הפקות בתקציב זעום וסגנון מחוספס, אבל קסאווטס היה יותר מסתם היפסטר, גם אם הוא שתה כמו חמור ונראה מצוין בחמש בבוקר. 

ההשפעה של קסאווטס, שמוצאו יווני, על התרבות הפופלרית, היא מרשימה אף שלעתים אינה מודעת. תווי פניו החזקים עדיין צרובים בדמיון כדמות מיוסרת וסוערת (קסאווטס מת ממחלת כבד בגלל התמכרותו החמורה לאלכוהול). כדי להבין היכן טמון הקסם הקסאווטסי, כדאי להיזכר באחד הציטוטים שלו: "לא משנה כמה אתה מזדקן, אם אתה יכול לשמור על התשוקה שלך ליצירתיות, אתה שומר על הגבר-ילד שבך בחיים" - הרהור מדויק למשבר גיל ה-40.

כשמדברים על הסגנון של קסאווטס, מתייחסים בעיקר לזה הקולנועי; אבל לא יהיה זה ניסיון מופרך ללמוד מכך גם על סגנונו האישי, האופנתי. כי קסאווטס יכול להיות מורה נבוכים טוב לא רק לקולנוע עצמאי אמיץ, אלא גם לאופנת גברים שלא נוהה אחרי טרנדים, לא מחפשת (רק) מותגי יוקרה ונוטה לא פעם אחרי אלתורים יצירתיים שמרחיבים את הסיפור הבסיסי (תקראו לזה תסריט) של הסטייל. גם לואו-באדג'ט יכול להיות מלא שארם, ועם סגנון אישי מחוספס כמו של קסאווטס, הוא לבטח גם יצליח.

הסטייל של קסאווטס היה תמיד אלגנטי ומצומצם להפליא, והוא שמר על התמדה מבורכת: עניבה דקה על חולצה לבנה, חליפה אפורה והקפדה מדויקת על אותם מדים שהג'נטלמנים אוהבים לאהוב - מראה ספק קז'ואל ספק מהודר יותר, שנראה מתאים לכל אירוע. נדמה שקסאווטס הצליח, בדרכו העצמאית, לנסח וריאציה על אופנת גברים שהיא גם הומאז' למסורת וגם פרשנות שלה. 

אמנם הוא לא מזוהה עם שום סגנון לבוש מובהק, אבל יש משהו בהופעותיו הקולנועיות, מ"תינוקה של רוזמרי" ועד "בעלים", שקושר אותו לסגנון האמריקאי האורבני החדש (לפחות זה שנולד במחצית השנייה של המאה ה-20): מראה אינטלקטואלי נטול מאמץ, מלא שארם וסטייל שהועברו גם לשלושת ילדיו - ניק, אלכסנדרה וזואי. 

אבל אם באופנה עסקינן, אי אפשר להימנע מהקפיצה העכשווית למעצבים אמריקאים צעירים, שממשיכים, בדרכם, את הסגנון של קסאווטס, שומרים על איכות יצירה גבוהה, פרשנות חדשה לקלאסיקה גברית, ובעיקר - על סגנון נטול מאמץ שנראה מצוין בדרך לבימוי סרט אינדי ברחובות ניו יורק, או לדרינק נוסף בבר השכונתי.

המעצבים האמריקאים העכשוויים סוללים, כמו קסאווטס לפניהם, את סיפורה של רוח עירונית, צעירה וחצופה, אופנה שאינה מתיישרת עם המיינסטרים ואינה פונה רק לסיפור המרכזי (שאותו מנסחים באמריקה מעצבים גדולים ורשתות ענק כמו ראלף לורן, קלווין קליין וגאפ). מעצבים כמו פטריק ארוול והבגדים האינטלקטואליים והעירוניים שהוא מעצב, סיימון ספור הניסיוני, אדם קימל הנזירי, או בילי ריד האמריקאי הקלאסי של הדרום - הם חבורה נפרדת שכזו, שלכל אחד מהם הסיפור שלו. הבגדים של כל אחד מהם מבטאים גם את הגבר וגם את הילד, ונדמה שהם מיוצרים לכל הבעלים המטאפוריים בעיר. אפשר להגיד שהחבורה הזאת היא ממשיכת דרכו העצמאית של קסאווטס בשדות אחרים, ואם אתם מחפשים את המעצבים האלה מסביבכם, אולי גם אתם במקרה בעלים במשבר גיל ה-40.