על מרטיני וסטייל

כולנו מזדקנים, חושב הגרסונייר, ובונד - לפחות במובן הזה - לא שונה מאף אחד מאיתנו. לכבוד חמישים שנה ליציאת הסרט הראשון, "דוקטור נו" (1962) אפשר לתפוס בברביקן בלונדון את התערוכה הסוקרת חמישים שנות סטייל של בונד, מהגדג'טים שהיו האקססוריז הגבריים האולטימטיביים (לפחות עד בגד הים של דניאל קרייג), דרך המכוניות, הבתים ועד החליפות של ג'ורג'יו אמני, בריוני, טום פורד, ז'יבנשי, פראדה וורסאצ'ה.

לכבוד הסרט החדש, "סקייפול", שייצא ב-25 באוקטובר, הנה טעימה קצרה מהסטייל שמחכה לנו שם.

מועדון הג'נטלמנים: חסלו את בגדי האבלות

"אינסטגראם, מעילי חברת בארבור, תקליטים ישנים, קצבים שיקיים, שפמים והביוגרפיה של תפוחי האדמה האהובים עליך כתובה על לוח עץ בסופרמרקט האורגני שלך", כך פותח ג'יי אוון את מאמרו על האתסטיקה החדשה באתר המפורסם, "Business of Fashion" - ומתאר איך נראית דווקא זו הישנה. "מרבית האנשים בשכונות המגניבות של ברוקלין, לונדון וברלין היו לובשים סינרים מעור אילו רק יכלו, מעשנים מקטרת ומגדלים זקן. כל בית קפה או מסעדה אורגנית נראים אותו הדבר. עץ, מתכת משומשת, צעצועים על מדפים, ולוחות עץ. בכל מקום לוחות עץ".

קפה בברוקלין, Five Leaves  (מומלץ לחובבי האסתטיקה הישנה)

הג'נטלמנים עדיין מחכים לאסתטיקה הישנה הזאת בארץ (ולא במובן הנוסטלגי של המלה), אבל אוון כבר מנסה להסביר למה רוח הזמן הרטרואית הזאת מצליחה בכל מקום אחר: ריאקציה לחוסר הוודאות הכלכלית, התשוקה למה שאנחנו מדמיינים שהיו זמנים פשוטים יותר או החיפוש אחר אותנטיות בעולם שהולך ונהיה מלאכותי.

אוון לא יחיד. בעיסוק באסתטיקה החדשה מצטרפים אליו גם בלוגים, אתרי טמבלר ושלל הרצאות, וכל אלה חושפים גישה חדשה לעולם. כזו שזונחת את הנוסטלגיה הדביקה, שהפכה, כמו כל דבר בתעשיית האופנה והעיצוב, לכוח כלכלי קפיטליסטי, בין שזה במחיריהם המאמירים של מוצרים נוסטלגיים כמו נעלי רד ווינגס, שפעם נמכרו בפרוטות בשוקי הפשפשים, ובין באלו של רהיטי הווינטג', שהפכו ליקרים יותר מרהיטים חדשים ויפים לא פחות. במקום זאת, הגישה החדשה פותחת פתח לעולם עיצובי המושפע מהטכנולוגיה החדשה, מעולם הפיקסלים שמסנוור את העיניים, ובכלל - מכניסתו של הדיגיטלי לעולם הפיסיקלי.

הג'נטלמנים מסכימים ש"המלך מת, יחי המלך החדש" היא קריאה מרטיטה. הם אוהבים גם תיאוריות שוברות שגרה ומחכים לקולקטיבים חדשים שבכל דור ודור קמים עלינו לבלבלנו. האחרון מביניהם הוא קבוצה של הילדים החדשים שהתאגדה בבלוג הנקרא DIS magazine וש"ניו יורק טיימס" כבר הכתיר כחיבור מפתיע בין המגזין הנודע "Confused & Dazes" לאתר הקראפטס etsy. הבלוג הוא מגזין שיתופי של שבעה ניו יורקים צעירים, שהם תמהיל צפוי של אמנים, מעצבים, סטייליסטים, כותבים וזמר אופרה אחד. בפרויקט האנרגטי המסקרן הזה הם בוחנים את ההקשרים העכשוויים בין אופנה, אמנות, תרבות ומסחריות, ויותר מכל מנסים לפצח את השילוב המסתורי שבין האדם לטכנולוגיה שבה הוא חי.

כמו מגזין "Vice" בזמנו, המניפסט של DIS מבקש לפרק את האידיאולוגיות השולטות בשוק, לשבור את ההרגלים הקיימים ולמעשה לבנות שיח חדש, ללא היררכיה, ללא דיסציפלינות וללא מערכת ערכים אסתטית אחת.

Flexible Pixels - מתוך הטאמבלר של ה-New Aesthetics

בכלל, ההכרזות על סופן של תקופות, אופנות מתחלפות ועידנים חדשים, יחד עם הדיבורים על אסתטיקה חדשה, הזכירו לג'נטלמנים את אחד הטקסטים המעניינים שבהם נתקלו לאחרונה - "המניפסט הפוטוריסטי לבגדי גברים" של ג'אקומו באלה מ-1913. באלה, אמן איטלקי פוטוריסטי מתחילת המאה ה-20, ניסה, ברוח המחשבה האוטופית של כל הזרם הזה, לשלב בין אמנות לשאר תחומי החיים (מה שאחר כך כונה ושומש עד דק בשם "לייפסטייל") - וניסח את תביעתו לשינוי באופנת הגברים שהיתה נהוגה אז, תביעה שנראית אקטואלית גם מאה שנה אחרי שהושמעה.

"אנחנו חייבים לחסל את כל הבגדים הישנים", הוא כותב שם, "את כל מה שצמוד מדי, חסר צבע, מת, דקדנטי, משעמם ולא היגייני". בין השאר הוא מציין ממה כדאי להתרחק: קדרות, צבעים ניטרליים וטקסטורות שמורכבות מקווים, משבצות ונקודות (השילוב האולטימטיבי ששלט באתסטיקה הישנה, זו של בגדי העבודה, חולצות הפלנל ושאר הבגדים של הרנסנס באופנת הגברים של השנים האחרונות). "בואו נפסיק עם המנהג המשפיל והצבוע של לבישת בגדי אבלות", הוא ממשיך, "הרי הבגדים שלנו מעוצבים רק כדי לשקף את מצב הרוח הקודר והמדכדך של אלה שהם פאסה" (כך במקור).

חליפה של באלה

הגדולה של באלה התגלתה בהמצאות שלו ובהצעות העיצוביות שלו לאופנה גברית חדשה. "אנחנו חייבים להמציא בגדים פוטוריסטיים... בגדים שמחים... השתמשו בחומרים שיש בהם צבעים גבריים חזקים, האדום שבאדומים, הסגול שבסגולים, הירוק שבירוקים, צהובים חזקים, כתום... אנחנו רוצים בגדים פוטוריסטיים שיהיו נוחים ופרקטיים, דינמיים, אגרסיביים, מזעזעים, אלימים, מעיפים, שמחים, מאירים ומחשמלים".

לא מפליא שמבקר האמנות הולנד קוטר הזכיר את באלה בביקורת שלו ב"ניו יורק טיימס" על שבוע אופנת הגברים בסתיו האחרון. יותר ויותר נדמה שמעצבים הולכים בעקבותיו, בין שזה בפשטות השימושית שביקש להשיג ובין בצבעים, בזניחת הצורות המסורתיות ובהומור שהולך וחודר לאופנת הגברים בכלל.

חליפה של באלה

הפוטוריסטים אמנם ביקשו ליצור אנטי אופנה. הם רצו לשבור את המעגל הבורגני שמחליף בגדים כל שישה חודשים (באחת החליפות שלו, למשל, עיצב באלה חלקים שניתן להזיז, וכך הלובש יכול לשנות את העיצוב כרצונו ולהימנע מקנייתה של חליפה חדשה) - משהו שהאתסטיקה החדשה אפילו לא מעלה בדעתה לבקש. אבל מעצבים כמו ראף סימונס וטרנד הצבעים הזוהרים שלו; ריקרדו טישי שלקח את פרחי גן העדן ויצר מהם הדפסים בוהקים על קולקציה שלמה; זוקלי שעושה פלאים טכנולוגיים עם בדים חכמים בקלווין קליין; גארת פיו והחומרים האגרסיביים שהוא משתמש בהם או ריק אוונס והמראות האלימים והמזעזעים ששולטים בתצוגות שלו - כולם יוצרים אופנה חדשה, כמעט פוטוריסטית, כזו שדוחקת את אופנת הגברים הקלאסית ומאתגרת את הלובשים אותה בכל דרך אפשרית.

ראף סימונס

ז'יבנשי

הג'נטלמנים, שנעים בין האהבה למסורת ולבגדים הישנים (מישהו כבר קרא להם "רטרוסקסואלים") ובין הסקרנות והציפייה למשהו חדש ומעיף, טכנופוביים בדיוק באותה מידה שהם חשים צורך להשיג את הגאדג'ט הכי חדש, ובסופו של דבר הם כבר לא בטוחים מה הם רוצים ללבוש. כרגיל אפשר להציע את השילוב בין זה ובין זה (גם אם ג'אקומו באלה מתהפך בקברו למשמע הדברים האלה), אבל דווקא בימים מתוחים אלו הם חושבים שצריך לקחת עמדה. למחוק את כל מה שהיה כתוב על הלוח, ולהתחיל - כמו שביקש באלה - מחדש.

החייט המדובר

הגרסוניירים לא נתקלים בכל יום בחייט אמיתי, כזה שאפשר לקנות ממנו חליפות, ובטח שלא חליפות לפי מידה. אבינת, שיושב לו בחנות קסומה בלב שוק בצלאל (רחוב בית לחם 1, משמאל לפלאפל המיתולוגי), הוא בדיוק כזה: חייט כמו פעם, שאפשר לעשות אצלו חליפות לפי מידה או חליפות bespoke, שפירושן: חליפות בדיוק כמו שהלקוח מבקש.

איור של החליפה שעשה אבינת

הגרסוניירים היו עדות למפגש קלאסי בין החייט ללקוח שלו, כשניר עברון - גרסונייר כבוד שפותח בחמישי בערב תערוכה מדוברת בשם "אחרית" במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב - בא למדידה אחרונה ולקח חליפה הורסת במיוחד, אחרי תהליך ארוך שבו ניר ואבינת עיצבו חליפה בדיוק כפי שניר ביקש (be-spoke), נפגשו כמה פעמים, ערכו כארבע מדידות ובישלו חליפה שהלכה והתעצבה להיות מה שהיא. חליפה מושלמת (או אם ננסה לתרגם מאנגלית: חליפה מדוברת).

כשעמדנו מול החליפה (שהיתה לא רק עשויה היטב, מבד משובח ובגזרה מופלאה, היא באמת ישבה גם בול על מר עברון), לא יכולנו שלא לזמזם את American Boy של קניה ווסט ואסטל ולשיר "Dressed smart like a London bloke, Before he speaks his suit bespoke" .

אימון רטרוסקסואלי

הרבה זמן עבר מאז שהגרסוניירים נתקלו בבלוג שהתיאור inspiring קטן עליו. קבלו את הרטרונאוט, יומן מסע מרתק עם תמונות וינטג', שמצהיר ש"העבר הוא ארץ זרה. הרטורנאוט הוא הויזה שלך לשם" ומציג ממתקים רטרוסקסואליים משובחים כמו למשל צילומי גברים בחליפות מתאמנים על מכונות חדר כושר מוזרות משנות הארבעים. הזוי בדיוק כמו שזה נשמע.

אני ז'קט פוליטי

לכבוד ארבעה ביולי הגרסוניירים מקדישים את הפוסט הזה לאחד האירועים המוזרים שהתרחשו לפני 68 שנים בלוס אנג'לס ונודעו בשם המסקרן "מהומות ה-Zoot Suit". אחרי הכול, לא בכל יום אירועים היסטוריים נקראים על שמו של בגד, ואף שהמהומות היו תוצאה של גזענות וקסנופוביה, החליפות הנזכרות זכו למעמד איקוני והפכו שם נרדף לסטייל קיצוני שזוהה עם תודעה אופנתית של מיעוטים פוליטיים ואתניים.

שוטרים עוצרים צעירים לובשי חליפת zoot בוושינגטון, 1942.

זה היה הלוק האורבני האלטרנטיבי circa 1940's של מקסיקנים ולטינים צעירים מערים כמו הארלם, שיקאגו ולוס אנג'לס. הם קראו לעצמם "פאצ'וקוס" ולבשו מעילים ארוכים מאוד בעלי גזרה רפויה וכתפיים רחבות; מכנסי פֶּנסים בגזרת באגי מוגזמת, רחבה עד הברכיים וצרה ברגליים; כובע רחב תיתורה או פדורה; נעליים מחודדות או נעליים עם סוליות עבות; ושרשראות מפתח ארוכות משתלשלות. הספר החדש, Zoot Suit: The Enigmatic Career of an Extreme Style, מנסה לפצח את לוק ה- zoot ולהבין מה היה בסטייל הקיצוני הזה שהיה אובייקט של פחד ותשוקה, הצית את דמיונו של הציבור והפך לטקסט פוליטי, לזירת מאבק אתנית ואידיאולוגית.

נשים לובשות מכנסי zoot

"הוא סימל את 'האחר'... והיה אחד המקרים הראשונים שבהם לבישת בגד זוהתה כמסוכנת", טוענת מחברת הספר כשהיא מתארת את איך בשלושה ביוני 1943 האשימו מלחים מהצי האמריקי, ששטפו את לוס אנג'לס במהלך מלחמת העולם, שפאצ'וקוס מקסיקנים היכו אותם, ובערב המחרת - ובמשך השבוע שלאחריו - יצאו הם ועוד 200 אנשי צי למסע נקמה ברחובות העיר, בבתי הקולנוע ובכבישים כשהם מכים ומפשיטים כל מקסיקאי אמריקאי צעיר שלובש חליפות zoot בסביבה. במהומות, שזכו לכינוי "מהומות ה-Zoot Suit", נפצעו למעלה מ-150 אנשי ומאות לובשי zoot נעצרו, אחרי שהמשטרה הפנתה אצבע מאשימה לצעירים וטענה שהם העבריינים שעוררו את המהומות. בחודשים שלאחר מכן פרצו מתיחויות אתניות בדטרויט, ניו יורק וערים אחרות, אבל לוס אנג'לס היתה המקום היחיד שבו החליפה עמדה במוקד המאבק והיתה דומיננטית יותר מהעימות האתני.

מאז הפך הלוק לשם נרדף לזהות פוליטית אאוטסיידרית. הסטייל של ה-zoot היה חלק מהאימג' של נגני ג'ז משנות הארבעים, צרפתים צעירים מתנגדי שלטון וישי, מלקולם אקס בצעירותו, כנופיות וחבורות רחוב של צעירים ממזרח אירופה ועד קבוצות בתרבות ההיפ הופ בשנותיה הראשונות. חליפה לא רעה להתהדר בה ביום העצמאות האמריקאי.

זאזוס צרפתי

מחווה של חוסיין שליאן

עוד על אופנה ופוליטיקה (הפעם בברלין) במשטרת האופנה

חליפה קלה

מגזין הג'נטלמנים מסינגפור August Man מציג את חליפות הקיץ הבא. הגרסונייר אוהב את הקלילות הנונשלנטית של חליפות הקיץ, אותן כבר אפשר ללבוש אצלנו בשבוע הבא, עם בוא האביב.

נמצא בתרגום

יפנים עושים את זה יותר טוב, אנחנו יודעים. הפעם זו החנות Isetan שבטוקיו, המציגה לכם את קולקציית החליפות לעונת אביב-סתיו הקרובה בחינניות אלגנטיות. מי שעוד לא יודע בלוג הגרסונייר חוגג השבוע במסיבה לוהטת (וכולם מזומנים - פרטים בפייסבוק) אז הנה כמה לוקים אופציונלים (של מעצבים כמו ג'ון האריסון, קייסלי הייפורד ורוברט גודלי) ליום חמישי הקרוב:

קולב הקסם

הגרסונייר מצא את קולב הקסם לגבר: מתקן תליה של חברת Minsung Bae אשר מצוייד בתנאים אופטימליים של לחות, חשמל לחצי אוזון ואוויר, המנקה את החליפה מכתמים וריחות לא טובים. כל מה שצריך לעשות הוא לתלות את החליפה בתום כל יום עבודה ולמחרת היא כבר תחכה רעננה ומאווררת.

תארוז לי שניים בבקשה

רחוב החליפות הטהורות

הגרסוניירים כבר התהלכו בדמיונם לא אחת ברחוב המפורסם savile row שבלונדון, נכנסו לחנויות, מדדו חליפות ורכשו בגדים-לפי-מידה, כמיטב המסורת הבריטית. ספר חדש שיצא בימים אלה סוקר את תולדות הרחוב והתרבות שמסביבו ומספק הצצה היסטורית לאחד המקומות היחידים בעולם שמסמלים - כבר למעלה ממאתיים שנה - את האלגנטיות הגברית הסרטוריאלית.

הרחוב התחיל את דרכו ב-1667 ונבנה על חלקת הסחלבים של איש אצולה בריטי., ועד 1848 היו בו בעיקר רופאים, חייטים צבאיים ומהגרים יהודיים. את דרכו כרחוב החליפות לפי מידה התחיל savile row כשקיבל השראה מלבוש ג'נטלמני לרכיבה, כשסביב דמותו הדנדית של ג'ורג 'בו' ברומל החלו להיפתח מספר בתי אופנה קלאסיים, שחלקם פתוחים עד היום.

מייקל קיין ב-savile row

מדהים להיווכח עד כמה עבר הרחוב עליות ומורדות - אירועים היסטוריים ומהפכות אופנתיות - וידע לשמור על מקומו גם כשאופנת הרחוב ומרד הנעורים דחו את מה שהיה לו להציע. עוד על הספר, אפשר לקרוא כאן.

הגרסונייר השבועי: מרצ'לו מסטרויאני

את הגרסונייר השבועי אפשר עוד להספיק לראות בסוף השבוע בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, לכבודו פורסמה אמש הכתבה בגלריה, שמסכמת מה כל כך מיוחד באיש ובחליפות שלבש:

מרצ'לו מסטרויאני הוכתר כאייקון אופנה עם יציאתו לאקרנים של "לה דולצ'ה ויטה". הסרט מ-1960, שהוקרן השבוע בפסטיבל הקולנוע בירושלים במסגרת מחווה למסטרויאני, שירטט בווירטואוזיות את עולם הסלבריטאים החדש באיטליה ואת המשבר שאליו נקלע הגבר המודרני בתחילתה של תקופת הצרכנות, השפע והזוהר ששטפו את המערב אחרי שנות ה-50.

מרצ'לו רוביני, הדמות שגילם, היה לאב-טיפוס של הגבר האירופי החדש - מלא פרדוקסים שעטופים באריזה יפה: הוא היה שרמנטי ושנון, פגיע ומרוחק, אלגנטי וחסר מוסר. יותר מכל, הוא היה משוחרר מכל מחויבות ואחריות. זה ניכר לא רק בפעולותיו, אלא גם בבגדים ובסגנון שזוהו עם דמותו - הז'קט הכחול שנהיה סמל לסטייל איטלקי, סוודר הגולף ועליו ז'קט (מראה שנכנס למילון האופנה וזכה לכינוי "דולצ'ה ויטה"), המראה השזוף והבריא, הפה הגדול והמשועשע, העיניים החומות בעלות המבט העמוק, הסיגריה הנצחית והשיער המסורק. אלא שכל אלה לבדם לא יכולים להסביר את המשיכה העצומה שעורר מסטרויאני, אלא אם כן מוסיפים לנוסחה את דמותו המתעתעת של מסטרויאני ואת הגבריות המורכבת שהקרין על המסך.

יותר מכל, המשקפיים השחורים שהרכיב מסטרויאני ברבים מסרטיו הם אלה שהפכו אותו לחידה נצחית: גבר אלגנטי שמקרין קלילות וסטייל איטלקי נטול מאמץ, שמודע לכוח שלו ולשבריריות שאותה הוא עוטף.

מסטרויאני, שנולד ב-1924 ומת ב-1996, היה הדמות שסימלה יותר מכל את החיים הטובים החדשים. דרך דמותו - וההתקבלות שלה בציבור - עלו שני מוטיבים עיקריים שכישפו את העולם המערבי: המאהב הלטיני, שהיה לא רק סך כל הדמויות שגילם אלא גם דמותו הציבורית; ואובייקט צרכני שמסמן את העיצוב האיטלקי, שהעולם היה כה רעב לו, מאופנה וסגנון ועד מכוניות ותיירות. בראיון ל"אינדיפנדנט" הבריטי ב-1994 אמר מסטרויאני: "אני זוכר שב'לה דולצ'ה ויטה' נהגתי במכונית בריטית. זה נהיה אופנתי. כך גם המשקפיים שלי. קיבלתי מכתבים מכמה ג'נטלמנים אמריקאים ששאלו איזה שעון ענדתי. טירוף. מישהו כתב לסופיה לורן, שאתה הייתי באותה תקופה; הוא חשב שהיא תשאל אותי ותמסור לו את התשובה".

הקהל היה מהופנט מהסטייל שלו, מהחולצות והחליפות ממשי, מהכובעים הספורטיביים והמכוניות המהירות, שארזו בשרמנטיות את דמותו ואת המשבר הגברי שפקד את כל הדמויות שגילם. "לה דולצ'ה ויטה" הציג למעשה את אומנות החייטות האיטלקית לעולם. חליפות המשי השחורות והצמודות שלו היו לשם דבר והעלו את איטליה על מפת האופנה העולמית. שנים אחר כך עשה טרנטינו מחווה למראה הזה של מסטרויאני (בעיקר לחליפות ה"בריוני" שלבש בסרטו של פליני "שמונה וחצי") ושיכפל את דמותו האלגנטית ב"כלבי אשמורת" - חבורת הגברים שם לבשה אותן חליפות ועניבות צרות.

את המראה של מסטרויאני השלימו חולצות המשי בעלות "החפתים הצרפתיים" שנהג ללבוש. חולצות הדורות אלה ששרווליהן לא נרכסו תרמו להופעתו את האגביות, את השרמנטיות האיטלקית המשולבת בהידור האירופי, שכה חסרו לגבר האמריקאי. מסטרויאני שיכלל את המראה הזה והקרין מראה משוחרר, שהיה כה רענן אל מול החליפות האמריקאיות הגדולות והנפוחות, שלכדו את לובשיהן והעניקו להם מראה של ילדים בתחפושת. לעומתם, מסטרויאני נראה כמו הגבר החדש והנינוח, איש מלא סטייל, שמכסה על הפגיעות שלו בדוק של קוליות אירופית מושלמת.

אשר למשקפיים, ב"גירושין נוסח איטליה" הוא הרכיב את משקפי הפרסול, מדגם 649, שנהפכו לאחד מסמלי המראה הקולי באותה תקופה (סטיב מקווין, עוד אייקון סגנון, הכניס דגם אחר של פרסול לפנתיאון, אבל זה היה כמה שנים אחרי מסטרויאני). ואילו המשקפיים שחבש גווידו ב"שמונה וחצי" היו זוג של פראדה, הרבה לפני שהחברה היתה למובילה בתחום.

כל הסטייל הזה לא חלף מהעולם: קנאלי, חברת החייטות העילית האיטלקית, הצעידה דוגמנים בחליפות, כובעים ומשקפי שמש לצלילי המוסיקה של נינו רוטה בתצוגה האחרונה שלה, לקיץ 2011. גם רוברט גלר האמריקאי הוציא לפני כמה שנים קולקציית משקפיים שכולה מחווה לשחקן האיטלקי, ודומה שאין רשימה של הגברים המתלבשים הטובים ביותר שאינה כוללת את מסטרויאני והלוק הנצחי שלו. בכל אלה אפשר יהיה להיווכח בהקרנת סרטו של אנטוניוני בכיכובו, "לה נוטה", הערב בפסטיבל בירושלים. בשבת גם יוקרן הסרט על אודות מסטרויאני, "אני זוכר, כן אני זוכר".

גם מחוץ למסך היה למסטרויאני טעם משובח. בכל שנה נהג להזמין תריסר חליפות מהחייט האיטלקי שלו, כולן מבד בריטי, ואת נעליו היה קונה מחברת ההנעלה האיכותית ג'ון לוב (גם היא בריטית). בראיון למגזין "ג'י קיו" ב-1964 אמר: "ביום שכולם יהיו מאוד מאוד אלגנטיים, אני אתחיל ללכת לבוש כמו פרוצה".

מהו בכל זאת סוד הסטייל המסטרויאני? הרי הרבה שחקנים לבשו בגדים אלגנטיים ומסוגננים להפליא, ובכל זאת לא זכו לייצג את הגבר החדש. נדמה שהעניין אצל מסטרויאני איננו שהחליפות, התספורות והמשקפיים שלו היו איקוניים, אלא שהוא שיכלל את היחס בין גברים ללבוש שלהם: הוא לא התהדר בחליפות שלבש; החליפות הן שהתהדרו בו. בדרך זו הוא פיצח את הקוד של המראה הקולי ויצר שלמות העולה על סך חלקיה. הוא היה הבן, המאהב, הכובש והנכבש, הילד והגבר - מכלול דימויים סותרים, שמסתתרים מאחורי המשקפיים הכהים והחיוך הממזרי הנצחיים.

קולקצייה חדשה לאלברט המונד ג'וניור

נכון, מדובר בעוד קולקציה של ידוען מאל.איי, בעוד זמר שהפך למעצב, אבל הפעם - הגרסונייר מרוצה, ועוד איך. בין כניסה ליציאה מגמילה, בין פרידה מתוקשרת וחזרה לאגנס דין האלוהית, אלברט המונד ג'וניור, הגיטריסט לשעבר של הסטורקס שפצח בקריירה סולו עצמאית, מציג קולקציה ראשונה של חליפות גברים.
הרוקיסט המתולתל, הניחן בסטייל דאנדי-רוק משובח, וידוע בחיבתו לחליפות שלושה חלקים, מגדיר את העיצובים שלו כ"שילוב של גבר מבוגר, צייד ורוק'אנרול מהסבנטיז" והנה מטעמים מהקולקצייה החדשה:

את החליפות אפשר להשיג בחנות Confederacy שבלוס אנג'לס, תמורת כ-2000 דולר לכל אנסמבל.
אז נכון, המונד ג'וניור כבר לא יהיה מעצב על, ולא גרסונייר שבועי (הדאנדי-רוקר הקודם היה ג'יימי היינס ויש קווים מקבילים, תודו) אבל גם הגרסונייר, מה לעשות, אוהב לפעמים להיות קצת צהוב.