"האמן", סרטו של הבמאי הצרפתי מישל חזנביסיוס, צורף ברגע האחרון לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. העלילה בסרט מלווה כוכב בידור, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, הנאלץ להתמודד עם חידושי הטכנולוגיה, עם הכנסת הקול לסרטים ועם דעיכתו של הראינוע האילם.
Men of the Cloth הוא סרט תיעודי, נוגה ומשעשע, המלווה שלושה מאסטר-חייטים איטלקים המתמודדים עם אומנותם הנכחדת. הפקת הסרט טרם הסתיימה, הבמאית ויקי וסילופולוס תשמח לקבל את תמיכתכם באתר סרט, אך בינתיים שוחררו לרשת עשר דקות ובהן נחשף עולם מרתק, כנראה בפעם האחרונה. צפיה מהנה:MEN OF THE CLOTH 2010 TRAILER from Vicki Vasilopoulos on Vimeo.
כמה פעמים בחיים הייתם עדים להכרזה של תנועת סטייל חדשה? ובכן, קניה ווסט מבקש בזאת להכריז על הקמתה של ה- "Rosewood Movement", ששמה לה למטרה לעצב מחדש את סגנונו של הראפר העכשווי.
הרעיון מבוסס על תנועת רוזווד לזכויות אזרח, אלא שבגרסה המודרנית הוא מיועד להעביר תפיסת עולם ג'נטלמנית, הכוללת, מעבר להקפדה אופנתית, גם נימוסים משופרים, סוף לקללות הרחוב ומה שנראה כחינוכו מחדש של הגנגסטה הראפר. לצד חליפות דיור הום, החביבות על ווסט, ניתן למצוא גם חליפות של לאנוון ושל קלאב מונקו כמומלצות רוזווד למראה המושלם.
בעקבות מורכבות התסריט ביקש קורלנד את השליטה המוחלטת על עיצוב וייצור כל הבגדים של הדמויות המרכזיות בסרט, כך הוא מספר לאסקווייר, החל מבחירת הבדים כלה בעבודה המסורה והאיכותית של החייט הקבוע שלו בבוורלי הילס.
מי שכבר ראה את הסרט הזה, שמדלג בקלילות בין מציאות לחלום, לחלום בתוך חלום (וכן הלאה), יודע עד כמה משמעותיים עיצובי הסט והלבוש ליצירת האווירה המהפנטת והבנת הסיטואציה.
בסרט אנימציה אין מעצבי תלבושות ייחודיים ואת הדמויות, כולל בגדיהן, עיצבו אנשי יחידת הארט של Pixar. בולטת בסגנונה הראוותני (שלא נאמר מצועצע) היא דמותו של קן, או בשמו המלא: קן קארסון. הדמות, מדובבת על ידי מייקל קיטון, מציגה קריקטורה מגדרית על גבר בלי הרבה מצפון (ושכל) אבל עם לב רומנטי ומלתחה מרשימה.
ברברי
פראדה
גוצ'י
באחת הסצנות, שהגרסוניירים צחקו בה יותר מכל, מזמין קן את בארבי אליו למעונו הלא צנוע והמעוצב למשעי ומציע לה סיור מודרך בחדר הארונות הגרסוניירי. הסצנה המשעשעת לא מופיעה באיכות טובה ברשת, אבל הגרסונייר שמח להציג לכם ראיון חושפני עם קן, שנערך לקראת יציאת הסרט לאקרנים ודן בסוגיות המורכבות המטרידות כל אייקון גברי על זמני.
מרצ'לו מסטרויאני הוכתר כאייקון אופנה עם יציאתו לאקרנים של "לה דולצ'ה ויטה". הסרט מ-1960, שהוקרן השבוע בפסטיבל הקולנוע בירושלים במסגרת מחווה למסטרויאני, שירטט בווירטואוזיות את עולם הסלבריטאים החדש באיטליה ואת המשבר שאליו נקלע הגבר המודרני בתחילתה של תקופת הצרכנות, השפע והזוהר ששטפו את המערב אחרי שנות ה-50.
מרצ'לו רוביני, הדמות שגילם, היה לאב-טיפוס של הגבר האירופי החדש - מלא פרדוקסים שעטופים באריזה יפה: הוא היה שרמנטי ושנון, פגיע ומרוחק, אלגנטי וחסר מוסר. יותר מכל, הוא היה משוחרר מכל מחויבות ואחריות. זה ניכר לא רק בפעולותיו, אלא גם בבגדים ובסגנון שזוהו עם דמותו - הז'קט הכחול שנהיה סמל לסטייל איטלקי, סוודר הגולף ועליו ז'קט (מראה שנכנס למילון האופנה וזכה לכינוי "דולצ'ה ויטה"), המראה השזוף והבריא, הפה הגדול והמשועשע, העיניים החומות בעלות המבט העמוק, הסיגריה הנצחית והשיער המסורק. אלא שכל אלה לבדם לא יכולים להסביר את המשיכה העצומה שעורר מסטרויאני, אלא אם כן מוסיפים לנוסחה את דמותו המתעתעת של מסטרויאני ואת הגבריות המורכבת שהקרין על המסך.
יותר מכל, המשקפיים השחורים שהרכיב מסטרויאני ברבים מסרטיו הם אלה שהפכו אותו לחידה נצחית: גבר אלגנטי שמקרין קלילות וסטייל איטלקי נטול מאמץ, שמודע לכוח שלו ולשבריריות שאותה הוא עוטף.
מסטרויאני, שנולד ב-1924 ומת ב-1996, היה הדמות שסימלה יותר מכל את החיים הטובים החדשים. דרך דמותו - וההתקבלות שלה בציבור - עלו שני מוטיבים עיקריים שכישפו את העולם המערבי: המאהב הלטיני, שהיה לא רק סך כל הדמויות שגילם אלא גם דמותו הציבורית; ואובייקט צרכני שמסמן את העיצוב האיטלקי, שהעולם היה כה רעב לו, מאופנה וסגנון ועד מכוניות ותיירות. בראיון ל"אינדיפנדנט" הבריטי ב-1994 אמר מסטרויאני: "אני זוכר שב'לה דולצ'ה ויטה' נהגתי במכונית בריטית. זה נהיה אופנתי. כך גם המשקפיים שלי. קיבלתי מכתבים מכמה ג'נטלמנים אמריקאים ששאלו איזה שעון ענדתי. טירוף. מישהו כתב לסופיה לורן, שאתה הייתי באותה תקופה; הוא חשב שהיא תשאל אותי ותמסור לו את התשובה".
הקהל היה מהופנט מהסטייל שלו, מהחולצות והחליפות ממשי, מהכובעים הספורטיביים והמכוניות המהירות, שארזו בשרמנטיות את דמותו ואת המשבר הגברי שפקד את כל הדמויות שגילם. "לה דולצ'ה ויטה" הציג למעשה את אומנות החייטות האיטלקית לעולם. חליפות המשי השחורות והצמודות שלו היו לשם דבר והעלו את איטליה על מפת האופנה העולמית. שנים אחר כך עשה טרנטינו מחווה למראה הזה של מסטרויאני (בעיקר לחליפות ה"בריוני" שלבש בסרטו של פליני "שמונה וחצי") ושיכפל את דמותו האלגנטית ב"כלבי אשמורת" - חבורת הגברים שם לבשה אותן חליפות ועניבות צרות.
את המראה של מסטרויאני השלימו חולצות המשי בעלות "החפתים הצרפתיים" שנהג ללבוש. חולצות הדורות אלה ששרווליהן לא נרכסו תרמו להופעתו את האגביות, את השרמנטיות האיטלקית המשולבת בהידור האירופי, שכה חסרו לגבר האמריקאי. מסטרויאני שיכלל את המראה הזה והקרין מראה משוחרר, שהיה כה רענן אל מול החליפות האמריקאיות הגדולות והנפוחות, שלכדו את לובשיהן והעניקו להם מראה של ילדים בתחפושת. לעומתם, מסטרויאני נראה כמו הגבר החדש והנינוח, איש מלא סטייל, שמכסה על הפגיעות שלו בדוק של קוליות אירופית מושלמת.
אשר למשקפיים, ב"גירושין נוסח איטליה" הוא הרכיב את משקפי הפרסול, מדגם 649, שנהפכו לאחד מסמלי המראה הקולי באותה תקופה (סטיב מקווין, עוד אייקון סגנון, הכניס דגם אחר של פרסול לפנתיאון, אבל זה היה כמה שנים אחרי מסטרויאני). ואילו המשקפיים שחבש גווידו ב"שמונה וחצי" היו זוג של פראדה, הרבה לפני שהחברה היתה למובילה בתחום.
כל הסטייל הזה לא חלף מהעולם: קנאלי, חברת החייטות העילית האיטלקית, הצעידה דוגמנים בחליפות, כובעים ומשקפי שמש לצלילי המוסיקה של נינו רוטה בתצוגה האחרונה שלה, לקיץ 2011. גם רוברט גלר האמריקאי הוציא לפני כמה שנים קולקציית משקפיים שכולה מחווה לשחקן האיטלקי, ודומה שאין רשימה של הגברים המתלבשים הטובים ביותר שאינה כוללת את מסטרויאני והלוק הנצחי שלו. בכל אלה אפשר יהיה להיווכח בהקרנת סרטו של אנטוניוני בכיכובו, "לה נוטה", הערב בפסטיבל בירושלים. בשבת גם יוקרן הסרט על אודות מסטרויאני, "אני זוכר, כן אני זוכר".
גם מחוץ למסך היה למסטרויאני טעם משובח. בכל שנה נהג להזמין תריסר חליפות מהחייט האיטלקי שלו, כולן מבד בריטי, ואת נעליו היה קונה מחברת ההנעלה האיכותית ג'ון לוב (גם היא בריטית). בראיון למגזין "ג'י קיו" ב-1964 אמר: "ביום שכולם יהיו מאוד מאוד אלגנטיים, אני אתחיל ללכת לבוש כמו פרוצה".
מהו בכל זאת סוד הסטייל המסטרויאני? הרי הרבה שחקנים לבשו בגדים אלגנטיים ומסוגננים להפליא, ובכל זאת לא זכו לייצג את הגבר החדש. נדמה שהעניין אצל מסטרויאני איננו שהחליפות, התספורות והמשקפיים שלו היו איקוניים, אלא שהוא שיכלל את היחס בין גברים ללבוש שלהם: הוא לא התהדר בחליפות שלבש; החליפות הן שהתהדרו בו. בדרך זו הוא פיצח את הקוד של המראה הקולי ויצר שלמות העולה על סך חלקיה. הוא היה הבן, המאהב, הכובש והנכבש, הילד והגבר - מכלול דימויים סותרים, שמסתתרים מאחורי המשקפיים הכהים והחיוך הממזרי הנצחיים.
פתאום נהיה קיץ, זה ברור כשמש. לקראת היום הארוך בשנה, הגרסוניירים מרגישים שהכל משתנה. הלילות הופכים לאנחת הרווחה של היום, הלבוש מצטמצם לבדים דקים ואווריריים, ורצועת החוף חוזרת להיות אי של שפיות אקלימית (עם דגל שחור של סטייל והגיינה). אבל גם תקוות כאלה (לשפיות, אסקפיזם והתעסקות בזוטות כמו שלהם) התנפצו לאחרונה, ולכן יותר מכל טור אחר - זה שלפניכם הוא קודם כל פוליטי, ואולי בפעם הראשונה אפשר לקרוא בו בבירור את האופנתי כפוליטי ולהבין עד כמה סטייל הוא גם עמדה מוסרית.צילום ג'וזף סאבו - מתוך ספר החדש: Jones Beach
אירועי המשט אחרונים הפכו את הים מאופק בלתי נגמר של תקוות וחלומות לזירה מאיימת, שבה כולם מרגישים מותקפים ומבוצרים. הים, כמעט יותר מכל מקום אחר, תמיד הציע את אפשרות האסקפיזם, אבל נהפך, מסיבות כאלה ואחרות, אולי עוד לפני שהמשט עשה דרכו לחופי עזה, לשכפול של הרחוב הישראלי הקדחתני, שמותיר מעט מקום לשלווה ושקט. האמת היא שהג'נטלמנים חלוקים בדעתם בדבר טקסי ההליכה לים. האחד נוהג רוב ימי השבוע להתעלם מקיומו של הים, כמו עיר מגוריו שתוכננה עם הגב אליו, ואילו השני נוהג לפקוד אותו לפחות פעם בשבוע, מתאכזב כל פעם מחדש מכך שרוגע ומנוחה נדירים שם כמו שלום ונורמליות במזרח התיכון. המטקות מחרישות האוזניים, הצעקות, הצפיפות וסדיני הלונגי ההודיים מסנוורי העיניים הופכים את האקספיזם, פריבילגיה בסיסית שמגיעה לכל האנשים בחופי המזרח התיכון, לבלתי אפשרי.
האם מסעדת חוף, לדוגמה, היא יותר מסעדה או חוף? האם מגיעים אליה בכפכפים או בנעלי בד? חולצת טי או חולצה לבנה מכופתרת, ששלושה מכפתוריה פתוחים? הרי תרבות החופים - מה-weekend bag לספרי הקיץ שכדאי לשים בו - היא זירה שאופנה, קודי התנהגות והיסטוריה של גיבורים ומודלים לחיקוי משתכשכים בה יחדיו והופכים אותה לקייטנה לנפש עם צבעים רכים ומלטפים ואופק של שקט בלתי נגמר.
החל בשיזוף המוקפד של לנקסטר, דרך סרטי הנעורים האמריקאיים וכלה בשתי הגרסאות של "הכישרון של מר ריפלי", אפשר לשרטט את דמותו של ההולך לחוף ולתת בה סימנים: כובע פנמה לבן, נעלי אספדריל בשלל צבעים, משקפי שמש, מכנסיים וחולצות מבדים רפויים ונושמים, תיקי ים, מגבות חוף, קרם שיזוף, ספרים ועיתונים ומשקאות קרים ומצננים.
בגד הים, שעומד במרכז הפאזל הזה, הוא נושא טעון ומעניין. בארץ אמנם פופולריים מותגים כמו אוניל, אינסייט, קוויקסילבר ובילבונג, אבל בגדי הגולשים מתאימים לצעירים תופסי-גלים הרבה יותר מלגברים שמשחקים במטקות על החוף.
ויטו שנאבל וטרנס קו משתזפים בהאמפטונז (מתוך purple diary)
בין שלל האופציות הקיימות (שורטס, מכנסי ספורט קצרים, ברמודה או תחתונים), הג'נטלמנים היו מעדיפים בכל זאת את הספידו של קום דה גרסון, וכמה מחבריהם נשבעים בבגד ים של תומס מאייר, המעצב של בוטגה ונטה, שבגדי הים שלו סקסיים וקייצים בדיוק כמו חנויות היוקרה שהוא פתח בהמפטונס ובמיאמי. בכל מקרה, תמיד כדאי להתאים את בגד הים לגוף של הלובש אותו, ובכלל להקפיד על כלל הברזל באופנת חופים: להרגיש נוח עם עצמך ועם האנשים שמסביבך.
המגבת של ראף סימונס
זה גם המוטו של גיבור תרבות החופים, ג'ראלד מרפי, שאותו הג'נטלמנים מבקשים לזכור. מרפי ואשתו שרה, אמריקאים שעברו לפאריס בשנות ה-20, המציאו את אופנת החופים האמיתית באנטיב שבריביירה הצרפתית ותירגמו את תחושת הקלילות והשלווה ללייף סטייל אמיתי, לפני שהמושג איבד ממשמעותו. אנטיב, שעד לאותה תקופה נחשבה עיר קיט חורפית, היתה נטושה רוב חודשי הקיץ, והיו אלה בני הזוג מרפי שהפכו אותה למה שהיא: עיר קיט קיצית אופנתית, בוהמיינית ומשוחררת, שממגנטת אליה את כל מי שהוא משהו ברפובליקה הצרפתית וביבשת בכלל.
ג'ראלד מרפי, ש"תמיד נהפך למקומי בכל מקום שהגיע אליו", כמו שאמר עליו חבר אחד, אימץ את מה שלימים נהפך למדים של הריביירה: חולצות מלחים, נעלי אספדריל וכובעי דייגים. הוא אהב לקחת בגדים שנחשבו פונקציונליים בלבד, כמעט בגדי עבודה, ולהפוך אותם לבגדים היום-יומיים שלו. אחת מאורחות הוילה שלו אמרה עליו: "הוא קנה המון בגדים מפוספסים וחילק אותם לאורחים שלו... זו היתה ההזדמנות של ג'ראלד למזג את שתי אהבותיו: אורחים ואופנה". באותה נשימה, המרפים גם הפכו את השיזוף לחלק לגיטימי מאופנת הנופש. הם ציירו, התרועעו עם אנשים וחברים כל הזמן, פתחו את המלון היחיד בעיר, שהיה נטוש בתקופת הקיץ, וניסו לחיות חיים משוחררים ומהנים. "הייתי דנדי", אמר ג'ראלד לקלווין טומקינס, מחבר הביוגרפיה של בני הזוג, "אהבתי בגדים שהיו חכמים, בלי שאבין באופנה או בסטייל, והתלבשתי כמו שרציתי. תמיד".
חולצת הפסים, הלא היא חולצת הברטון המפורסמת, נשארה מאז פריט הכרחי בארון הקיץ האולטימטיבי. אמנם גרסאות סותרות נותנות קרדיט לקוקו שאנל, שהפכה את אופנת המלחים ללבוש לגיטימי, אבל בכל מקרה - הם נהפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות החופים ומתרבות הנעורים שהתלוותה לה, והתקבעו כקלאסיקה נכונה תמיד. החל בפבלו פיקאסו והבוהמיינים של הגדה השמאלית, דרך חברי להקת "ולווט אנדרגראונד" ואנדי וורהול וכלה ב"וילג' פיפל" בניו יורק ופאסבינדר בגרמניה, בגדי המלחים ואופנת החופים סימנו ספונטניות ופשטות לצד פריעת מוסכמות ודחיית כללי לבוש מוקפדים ונוקשים.
אבל יותר מכל אקססורי קלאסי, החשוב מכל הוא הכלל הקשור בשמירה על המרחב הפרטי בזירת החוף הציבורית: אותו שרטוט דמיוני שמאפשר מנוחה ורוגע במרחק סביר והגיוני משאר האנשים ויוצר אינטימיות במרחב המאוכלס (מדי) מסביב. כשכולם כאן ימלאו את הכלל הזה, או לפחות יתאמצו להשיגו, יש גם סיכוי שהאופק ייפתח שוב בחלק הזה של העולם, וכמו גיבור סרטו של טריפו "400 המלקות", הג'נטלמנים יוכלו לפרוש ידיים ולרוץ לים הסוער משוחררים, שלווים ובלי פחד.
הקיץ הגיע, זה די ברור לכולם, לכן כובע הפדורה יוענק הפעם לז'אן-פול בלמונדו, סטייל אייקון צרפתי אלמותי, שלנצח ייזכר ככוכב סרטו של גודאר "עד כלות הנשימה", ושיכול להיות השראה אופנתית רלבנטית, בעיקר בחודשים חמים כמו אלו שלנו לחופי הים התיכון. בלמונדו, שמקבל את תואר "הגרסונייר השבועי", מוכיח את אחד הכללים הכי חשובים במראה הגברי, ומדגים איך למרות מעילי הטרנץ', הז'קטים והסיגריה הנצחית בפה, הדרך הכי טובה להיראות effortless דורשת עדיין קצת מאמץ.
רשומות
כל התגובות
