על ארבעה תיקים והשראה

שני תיקי וויקנד, תיק עם שתי ידיות (tote) ותיק צד (Satchel) - ארבעה תיקים בעיצובם המשותף של המעצבים  דניאלה להבי ו SKETCH זכו לטיפול גרסוניירי מיוחד והפקת אופנה ראשונה שעליה הם עמלו. 

 * 

ארבעת התיקים היו רק נקודת מוצא, עולם אסוציאטיבי שנפרט לעשרות מרכיבים פונקציונאליים, ויזואליים, סימבוליים ואחרים. כל תיק הזכיר דמות אחרת, ומאחורי כל צילום עומדות דמויות גבריות שונות שמעוררות בגרסוניירים השראה: ארכיטקט וממציא איטלקי, בַּשָּׂם שוודי ממוצא הודי, שני אחים שוקולוטיירים מברוקלין ואמן ואיש חברה אמריקאי שהגדיר מחדש את החיים הטובים.

תכולתם של התיקים אינה כוללת רק פנקס, מחשב, מפתחות, חפיסת סיגריות ישנה וארנק, אלא גם קופסה ישנה מהמאה ה-19, בובת חיה מבד, בשמים אהובים, ספר ישן, מאפרה גנובה מבית מלון ישן, נעליים שחורות או סירת מפרש מעץ אפריקאי. מדובר ברשימת מצאי בדיונית שהיא הומאז' לדמות, אינוונטאר פנטסטי שהיה יכול להיות שלה.

‎

ג'ראלד מרפי - (תיק וויקנד מבד)

‎איפה כדאי להתחיל לספר על מר מרפי? ברביירה הצרפתית שאותה המציא מחדש כעיירת קיט בשנות העשרים של המאה הקודמת? בסלון האמנויות בפריז שם הציג לצד גדולי האמנים האוונגרדיים של זמנו? בחבורת האנשים שהקיפה אותה (פיצ'רארלד, פיקאסו, המיגווי, טו ניים א פיו)? סופר אחד כתב עליו ש"היתה לו היכולת להפוך את החיים שלו ושל בני המזל שסבבו אותו ליפים ומספקים", מוטו  שהגרסוניירים יאמצו מיד לכל ימי חייהם.

‎בתיק שלו אפשר למצוא כמובן שמיכת פסים לים, כובע, משקפי שמש, עיתוני טיולים חכמים, סירת מפרש, ערכת נסיעות של aesop וכמובן גם סיגריות שוויצריות איכותיות. (עוד על ג'ראלד מרפי אפשר למצוא ב"גרסונייר השבועי")

 

‎

* 

בן גורהם - (תיק וויקנד מעור)

‎אקזוטיקה נורדית זה לא אוקסימורון אלא תיאור מדויק של הניחוח והשארם שמפיץ בן גורהם, ג'נטלמן שוודי ממוצא הודי והבעלים של אחת מחברות הבישום המדוברת ביותר בעולם היום, Byredo. ניחוחות חכמים וחדשנים, שיתופי פעולה מוצלחים, מוצר מוקפד ומעוצב וקורטוב קסם קסם אישי עומדים מאחורי הצלחתם של הריחות שמר גורהם רוקח לעולם.

‎בתיק הוויקנד מעור הוא בטח ישים צעיף משי עם פייזלי אוריינטלי, קופסת עץ, שעון זהב עתיק ופטריות מבדים אורגניים. ממנו ייצאו גם הספר "How to be a Man" של גלן אובריין וקרם של aesop. (עוד על בן גורהם - ב"ניחוחות של שינוי")

*  

האחים מאסט - (תיק צד)

‎שני אחים שפתחו בקצה ווילאמסבורג (טוב, אולי לא ממש בקצה אלא בטבורה) מפעל שוקולדים שאותם הם מכינים בעצמם. מאחורי החזות ההיפסטרית (אפשר לצפות לזקנים והרבה חולצות משובצות) עומדים שני גברים מעוררי השראה, כאלה שאוהבים לעשות דברים עם הידיים ומכינים שוקולדים מושלמים בעטיפות מרטיטות.

‎וסט שוקולדי במיוחד לסתיו של המותג סקץ', מגזין אהוב ("New Yorker"), פד לעכבר או ספל קפה אוסטרי עם הלוגו היפה בעולם. בעיר של המאסטים, תיק סאצ'ל הוא מאסט. (עוד על האחים מאסט ב"גרסונייר השבועי")

*

קרלו מולינו - (תיק Tote)

‎בן המאה הקודמת שהיה (בין השאר) ממציא, ארכיטקט, מעצב רהיטים ותפאורות, צלם אופנה, טייס ונהג מרוצים שחי את חייו באינטנסיביות מטורפת. לצד תכלית קיומו המודרניסטית התעניין מולינו בתורת הנסתר והעריץ את הארכיטקטים הקדמוניים של הפירמידות המצריות.

‎תיק הצד שלו כולל מגזין לארכיטקטורה ואופנה, מצלמה ישנה, חולצה לבנה ועטיפת אלבומם המיתולוגי של ווילקו (עם זוג הבניינים המפורסם שעליו יש כתבה קסומה ב"מונקל" החדש. (עוד על קרלו מולינו ב"גרסונייר השבועי").

‎להשיג בחנויות דניאלה להבי ו SKETCH.

כמה ענוג הוא

כל הדרכים מובילות לפ.סקוט פיצג'רלד. "גטסבי" שלו הפך לאייקון אופנתי ידוע ומשמש השראה לבתי אופנה ומעצבים, הוא גיבור ההתרפקות הסגנונית לשנות העשרים של המאה הקודמת, ועם חברים כמו המינגווי וג'ראלד מרפי, לא פלא שהוא זוכה להומאז' מהבלוג אפרטמנט תראפי, שכותבים עליו: "הוא הסטייל אייקון שלא רק הציב סטנדרטים לעולם אלא גם חווה אותם בעצמו, הבחין בהם אצל אחרים והגדיר תקופה". תמונות שלו לא מותירות ספק שהוא גרסונייר גדול.

בתמונה למעלה: סקוט פיצג'רלד ואשתו זלדה, למטה: התיק של סקוט (ואחד התיקים היפים בעולם).

רפובליקת הסטייל

הגרסוניירים פותחים את חגיגות יום הבסטיליה הצרפתי עם איור של אנדרה סראיבה, אמן הגרפיטי, נסיך חיי הלילה הפריזאים שזה עתה מונה לקריאטיב דירקטור של מגזין L’Officiel Hommes. עד המהפך הצפוי במגזין (עוד סיבה לחכות לספטמבר) אפשר לראות את שיתוף הפעולה האחרון של אנדרה עם חברת Saint James הוותיקה, במהדורה מיוחדת של חולצת הברטון האהובה על הגרסוניירים (שזוכרים את ג'ראלד מרפי).

על החולצה הקלאסית, בת 15 הפסים, הוסיף אנדרה את הדמות המוכרת ביותר שלו - Mr A ובתמונות הקמפיין הוא מופיע עם חברתו הנוכחית, האיט-גירל של רפובליקת הסטייל: אנאבל דקסטר ג'ונס (וזה זורם אצלה בדם: היא גם אחותם למחצה של מארק ושרלוט רונסון).

ולכל המתגעגעים לרפובליקה (אבל לא ביולי אוגוסט) מציע הגרסונייר עונג פריזאי קל בצפייה בשני החלקים הראשונים מהסרט החדש של אנדרה. בסרט, הגרסוניירי להפליא, הנקרא "The Shoe", משחק הכוכב הצעיר ליאו פיצפטריק, עם רגעים רומנטים יפים לצידה של... אנאבל דקסטר ג'ונס וכמה זוגות נעלים נחשקות לא פחות.

חלק שני: חדר הארונות

מועדון הג'נטלמנים - נערי החוף

פתאום נהיה קיץ, זה ברור כשמש. לקראת היום הארוך בשנה, הגרסוניירים מרגישים שהכל משתנה. הלילות הופכים לאנחת הרווחה של היום, הלבוש מצטמצם לבדים דקים ואווריריים, ורצועת החוף חוזרת להיות אי של שפיות אקלימית (עם דגל שחור של סטייל והגיינה). אבל גם תקוות כאלה (לשפיות, אסקפיזם והתעסקות בזוטות כמו שלהם) התנפצו לאחרונה, ולכן יותר מכל טור אחר - זה שלפניכם הוא קודם כל פוליטי, ואולי בפעם הראשונה אפשר לקרוא בו בבירור את האופנתי כפוליטי ולהבין עד כמה סטייל הוא גם עמדה מוסרית.

הגרסוניירים לוקחים את מועדון הג'נטלמנים לים ומדווחים על הממצאים.

צילום ג'וזף סאבו - מתוך ספר החדש: Jones Beach

אירועי המשט אחרונים הפכו את הים מאופק בלתי נגמר של תקוות וחלומות לזירה מאיימת, שבה כולם מרגישים מותקפים ומבוצרים. הים, כמעט יותר מכל מקום אחר, תמיד הציע את אפשרות האסקפיזם, אבל נהפך, מסיבות כאלה ואחרות, אולי עוד לפני שהמשט עשה דרכו לחופי עזה, לשכפול של הרחוב הישראלי הקדחתני, שמותיר מעט מקום לשלווה ושקט. האמת היא שהג'נטלמנים חלוקים בדעתם בדבר טקסי ההליכה לים. האחד נוהג רוב ימי השבוע להתעלם מקיומו של הים, כמו עיר מגוריו שתוכננה עם הגב אליו, ואילו השני נוהג לפקוד אותו לפחות פעם בשבוע, מתאכזב כל פעם מחדש מכך שרוגע ומנוחה נדירים שם כמו שלום ונורמליות במזרח התיכון. המטקות מחרישות האוזניים, הצעקות, הצפיפות וסדיני הלונגי ההודיים מסנוורי העיניים הופכים את האקספיזם, פריבילגיה בסיסית שמגיעה לכל האנשים בחופי המזרח התיכון, לבלתי אפשרי.

אבל כמו גוסטב פון אשנבאך, גיבורו של תומאס מאן ב"מוות בוונציה", הג'נטלמנים רוצים להיות מוקסמים מיופיו של החוף והמתרחצים בו, וחולמים על תרבות שבה השאלות הרלבנטיות בתקופה זו של השנה יהיו איזה בגד ים כדאי לבחור או עם איזה תיק רצוי לשבת על החול, ולא איזו ספינה יש ליירט. במדינות אחרות, למשל, הפעולות השונות שמקרבות את הגבר לחוף מצריכות קודי לבוש שונים, והדילמות הפרוזאיות נהפכות לסממני השפיות, בעיקר כשהטמפרטורות עולות.

קפה קמניצר, תל אביב, שנות השלושים

האם מסעדת חוף, לדוגמה, היא יותר מסעדה או חוף? האם מגיעים אליה בכפכפים או בנעלי בד? חולצת טי או חולצה לבנה מכופתרת, ששלושה מכפתוריה פתוחים? הרי תרבות החופים - מה-weekend bag לספרי הקיץ שכדאי לשים בו - היא זירה שאופנה, קודי התנהגות והיסטוריה של גיבורים ומודלים לחיקוי משתכשכים בה יחדיו והופכים אותה לקייטנה לנפש עם צבעים רכים ומלטפים ואופק של שקט בלתי נגמר.

עולם האופנה הושפע רבות מעולם החופים וסגנון הלבוש הייחודי שהוא דורש. בישראל ייזכרו לנצח סרטי חופים כ"אסקימו לימון" ו"מציצים", שמייצגים מאז את הפער בתרבות לבוש החופים שלנו (ובכלל) בין הקפדנות הבולטת של שנות ה-50 ובין מכנסי הג'ינס הגזורים, חולצת הטי הישנה והקרועה ושקית הניילון עם המגבת הישנה וחפיסת הסיגריות הבלויה כמה עשורים אחר כך. בגיבורים כמו אלי אביבי, רפי נלסון ואורי זוהר קשה להתחרות - אפילו לברט לנקסטר, גיבור סרט הקיץ האולטימטיבי "השחיין" מ-1968, שבו הוא שוחה את דרכו הביתה בחוף המערבי.

החל בשיזוף המוקפד של לנקסטר, דרך סרטי הנעורים האמריקאיים וכלה בשתי הגרסאות של "הכישרון של מר ריפלי", אפשר לשרטט את דמותו של ההולך לחוף ולתת בה סימנים: כובע פנמה לבן, נעלי אספדריל בשלל צבעים, משקפי שמש, מכנסיים וחולצות מבדים רפויים ונושמים, תיקי ים, מגבות חוף, קרם שיזוף, ספרים ועיתונים ומשקאות קרים ומצננים.

בגד הים, שעומד במרכז הפאזל הזה, הוא נושא טעון ומעניין. בארץ אמנם פופולריים מותגים כמו אוניל, אינסייט, קוויקסילבר ובילבונג, אבל בגדי הגולשים מתאימים לצעירים תופסי-גלים הרבה יותר מלגברים שמשחקים במטקות על החוף.

ויטו שנאבל וטרנס קו משתזפים בהאמפטונז (מתוך purple diary)

בין שלל האופציות הקיימות (שורטס, מכנסי ספורט קצרים, ברמודה או תחתונים), הג'נטלמנים היו מעדיפים בכל זאת את הספידו של קום דה גרסון, וכמה מחבריהם נשבעים בבגד ים של תומס מאייר, המעצב של בוטגה ונטה, שבגדי הים שלו סקסיים וקייצים בדיוק כמו חנויות היוקרה שהוא פתח בהמפטונס ובמיאמי. בכל מקרה, תמיד כדאי להתאים את בגד הים לגוף של הלובש אותו, ובכלל להקפיד על כלל הברזל באופנת חופים: להרגיש נוח עם עצמך ועם האנשים שמסביבך.

המגבת של ראף סימונס

זה גם המוטו של גיבור תרבות החופים, ג'ראלד מרפי, שאותו הג'נטלמנים מבקשים לזכור. מרפי ואשתו שרה, אמריקאים שעברו לפאריס בשנות ה-20, המציאו את אופנת החופים האמיתית באנטיב שבריביירה הצרפתית ותירגמו את תחושת הקלילות והשלווה ללייף סטייל אמיתי, לפני שהמושג איבד ממשמעותו. אנטיב, שעד לאותה תקופה נחשבה עיר קיט חורפית, היתה נטושה רוב חודשי הקיץ, והיו אלה בני הזוג מרפי שהפכו אותה למה שהיא: עיר קיט קיצית אופנתית, בוהמיינית ומשוחררת, שממגנטת אליה את כל מי שהוא משהו ברפובליקה הצרפתית וביבשת בכלל.

ג'ראלד מרפי, ש"תמיד נהפך למקומי בכל מקום שהגיע אליו", כמו שאמר עליו חבר אחד, אימץ את מה שלימים נהפך למדים של הריביירה: חולצות מלחים, נעלי אספדריל וכובעי דייגים. הוא אהב לקחת בגדים שנחשבו פונקציונליים בלבד, כמעט בגדי עבודה, ולהפוך אותם לבגדים היום-יומיים שלו. אחת מאורחות הוילה שלו אמרה עליו: "הוא קנה המון בגדים מפוספסים וחילק אותם לאורחים שלו... זו היתה ההזדמנות של ג'ראלד למזג את שתי אהבותיו: אורחים ואופנה". באותה נשימה, המרפים גם הפכו את השיזוף לחלק לגיטימי מאופנת הנופש. הם ציירו, התרועעו עם אנשים וחברים כל הזמן, פתחו את המלון היחיד בעיר, שהיה נטוש בתקופת הקיץ, וניסו לחיות חיים משוחררים ומהנים. "הייתי דנדי", אמר ג'ראלד לקלווין טומקינס, מחבר הביוגרפיה של בני הזוג, "אהבתי בגדים שהיו חכמים, בלי שאבין באופנה או בסטייל, והתלבשתי כמו שרציתי. תמיד".

חולצת הפסים, הלא היא חולצת הברטון המפורסמת, נשארה מאז פריט הכרחי בארון הקיץ האולטימטיבי. אמנם גרסאות סותרות נותנות קרדיט לקוקו שאנל, שהפכה את אופנת המלחים ללבוש לגיטימי, אבל בכל מקרה - הם נהפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות החופים ומתרבות הנעורים שהתלוותה לה, והתקבעו כקלאסיקה נכונה תמיד. החל בפבלו פיקאסו והבוהמיינים של הגדה השמאלית, דרך חברי להקת "ולווט אנדרגראונד" ואנדי וורהול וכלה ב"וילג' פיפל" בניו יורק ופאסבינדר בגרמניה, בגדי המלחים ואופנת החופים סימנו ספונטניות ופשטות לצד פריעת מוסכמות ודחיית כללי לבוש מוקפדים ונוקשים.

אבל יותר מכל אקססורי קלאסי, החשוב מכל הוא הכלל הקשור בשמירה על המרחב הפרטי בזירת החוף הציבורית: אותו שרטוט דמיוני שמאפשר מנוחה ורוגע במרחק סביר והגיוני משאר האנשים ויוצר אינטימיות במרחב המאוכלס (מדי) מסביב. כשכולם כאן ימלאו את הכלל הזה, או לפחות יתאמצו להשיגו, יש גם סיכוי שהאופק ייפתח שוב בחלק הזה של העולם, וכמו גיבור סרטו של טריפו "400 המלקות", הג'נטלמנים יוכלו לפרוש ידיים ולרוץ לים הסוער משוחררים, שלווים ובלי פחד.

סצנת הסיום מתוך "מוות בוונציה"

הגרסונייר השבועי: ג'ראלד מרפי

לכבוד תחילת אוגוסט, החודש הרשמי בו יוצאים לחופשה המסורתית ברחבי העולם המערבי, הגרסוניירים מורידים את כובע הפנמה שלהם בפני ג'ראלד מרפי: אמן, איש חברה, מי שיחד עם אשתו שרה הגדיר מהם ה'חיים היפים' וששימש (שוב, איתה) השראה ליצירות רבות שהנציחו את "הדור האבוד" של שנות העשרים של המאה הקודמת, הגדולה והמפורסמת שבהן היא ספרו של סקוט פיצ'רלד "ענוג הוא הלילה".
"היה היו פעם נסיך ונסיכה", כותב עליהם הסופר דונאלד אוגדן סטיוארט, "שניהם היו יפים ועשירים ולהם שלושה ילדים מקסימים. הם אהבו זה את זו, הם נהנו זה בחברתו של זו, והיתה להם היכולת להפוך את החיים שלהם ושל בני המזל שסבבו אותם - ליפים ומספקים".

משמאל: ג'ראלד מרפי, ג'ני קרפנטר, קול פורטר ושרה מרפי, ונציה 1923

ג'ראלד מרפי נולד ב-1888 למשפחה עשירה של סוחרי עור, למד בייל (שם התחבר עם קול פורטר ונבחר לג'נטלמן של השנה ולגבר המתלבש הטוב בכיתה) ופגש את שרה וויבורג (שהיתה מבוגרת ממנו בחמש שנים). הם התארסו ב-1915 ומאוחר יותר התחתנו, למורת רוחם של הוריה. אחרי ששירת בחיל האוויר במלחמת העולם הראשונה, הוא חזר לאמריקה ויחד עם שרה ושלושת ילדיהם היגרו לפריז. שם הם התרועעו עם אנשים כמו ג'וייס, מירו, מאן ריי, סטרווינסקי, המינגווי, בקט, ברנקוזי, פיצ'רלד ואחרים. מרפי היה מודרניסט בתפיסה שלו, כמו בסטייל שהוא אימץ לעצמו: קווים נקיים של חליפות עשויות היטב, רגישות לצבע ופשטות אסתטית. כך למשל, הוא שנא את הרעיון של כיסים תפוחים ומלאים ונהג ללכת עם תיק מעטפה קטן מעור, או לעטוף כמה פריטים הכרחים בבד יקר ולשים מתחת לזרועו.

"וילה אמריקה" - ג'ראלד מרפי

הדירה בפריז היתה מודרנית ומיוחדת, אבל מה שהפך את המרפים למרכז חברתי ואמנותי, היה מה שהם קראו לו "וילה אמריקה" באנטיב שבריביירה הצרפתית. העיר, שעד לאותה תקופה נחשבה עיר קייט חורפית, היתה נטושה רוב חודשי הקיץ, והיו אלה המרפים שהפכו אותה למה שהיא: עיר קייט קיצית אופנתית, בוהמיינית ומשוחררת, שממגנטת אליה את כל מי שהיה משהו ברפובליקה הצרפתית וביבשת בכלל.

ג'ראלד מרפי ופבלו פיקאסו

ג'ראלד מרפי, ש"תמיד הפך למקומי בכל מקום אליו הוא הגיע", כמו שאמר עליו חבר אחד, אימץ את מה שלימים הפך להיות המדים של הריביירה: חולצות מלחים, נעלי אספדריל וכובעי דייגים. הוא אהב לקחת בגדים שנחשבו פונקציונליים בלבד, כמעט בגדי עבודה, ולהפוך אותם לבגדים יומיומיים שלו. אחת מאורחות "וילה אמריקה" אמרה עליו: "הוא קנה מלא בגדים עם פסים וחילק אותם לאורחים שלו... זו היתה ההזדמנות של ג'ראלד למזג את שתי אהובתיו: אורחים ואופנה". באותה נשימה, המרפים גם הפכו את השיזוף לחלק לגיטימי מאופנת הנופש. הוא צייר, התרועע עם אנשים וחברים כל הזמן, פתח את המלון היחד בעיר שהיה נטוש בתקופת הקיץ וניסה לחיות חיים משוחררים ומהנים. "הייתי דנדי" הוא אמר לקלווין טומקינס, מחבר הביוגרפיה שלהם, "אהבתי בגדים שהיו חכמים, בלי שאבין באופנה או בסטייל, והתלבשתי כמו שרציתי. תמיד".

ג'ראלד ושרה מרפי

הבית של המרפים היה מקום מפגש לכל החברים/אמנים/יוצרים שהקיפו אותם, ושם צייר מרפי בין השנים 1921-1929 את הקולאז'ים המפורסמים שלו, שהיו אולי בין ציורי הפופ הראשונים בעולם. 7 ציורים נשארו ממכלול יצירותיו, בעיקר כי הוא היה אדיש ליצירות שלו עצמו, שאבדו במהלך השנים (תערוכה נודדת בשנה שעברה בארה"ב תיעדה את עבודות אלו ונקראה "Making It New: The Art and Style of Sara & Gerald Murphy” ).

"קוקטייל" - ג'ראלד מרפי

ג'ראלד מרפי מקבל את תואר הגרסונייר לא רק בגלל כל אלה, אלא בגלל היותו אחד הראשונים שהפכו את החיים שלהם ליצירה שלמה, אסתטית ויפה. גם אם חייהם של הזוג מרפי היו מרוצפים בקשיים ובטרגדיות (בעיקר סביב מותם של שני ילדיהם בשנות השלושים של המאה הקודמת), הצליחו השניים לחגוג את החיים ולהעניק אושר ויופי לסובבים אותם. נדמה שהמילה הכה משומשת "לייף סטייל", היתה בשביל מרפי תורה גדולה, שכללה מפגשים חברתיים ותרבותיים, חגיגה של הטבע ושל עיר, אהבה אמיתית לאמנות, לאופנה, לאוכל ולאהבה. לא לחינם קרא קלווין טוקינס לביוגרפיה שלהם "Living Well is the Best Revenge", ואמר: "אלה שהיו קרובים לבני הזוג מרפי חשבו שהיה זה בלתי אפשרי לתאר את האיכות המיוחדת של החיים שלהם ואת הקסם שהם הילכו על חבריהם".