עוד בטרם הספיקו הג'נטלמנים לציין את היארצייט לפטירתו של הבמאי ג'ון קסאווטס (החודש מלאו 23 שנים למותו) והנה הגיעה הידיעה על מותו של השחקן האמריקאי בן גזארה, ביום שישי שעבר. יחד עם השחקן פיטר פאלק, שגם הוא נפרד מאיתנו לפני כמה חודשים, שלושת הג'נטלמנים הללו עבדו יחד על לא מעט פרויקטים מרתקים, ששיאם האמנותי והחד פעמי בסרטו של קסאווטס "בעלים" (1979). הסרט, שדן במהות הגבריות ובמערכות היחסים הסבוכות של שלושה גברים צעירים עם עצמם, עם נשותיהם, ועם החיים וטעמם המר, הוא למעשה גרסתו של קסאווטס למועדון ג'נטלמנים במשבר גיל ה-40.
הג'נטלמנים יכולים לכתוב על הגיל הזה אלפי מלים, אבל מעדיפים לשלוח את מי שעוד לא ראה את הסרט לצפות ב"בעלים", שעוקב, כאמור, אחרי טריו גברי המתלכד מחדש בעקבות מותו הפתאומי של חבר. השלושה פוצחים במסע (או מנוסה) מניו יורק ללונדון, שבו קסאווטס משרטט את דמותו המורכבת של הגבר האמריקאי שצומח בלב תוגת תרבות הפרוורים. הסרט, שהוגדר על ידי קסאווטס כ"קומדיה על חיים, מוות וחופש", הנו מסמך מרתק (וא-קומי), מורכב ופשטני לכאורה, המסרב להעניק תשובות ברורות למהות הגבריות המודרנית (או מה שנשאר ממנה), אבל מצביע לכיוון רווי בהרבה אלכוהול ותהיות על החיים.
כמי שנחשב לאבי הקולנוע העצמאי, קסאווטס בנה את הכוח ביצירותיו לא רק באמצעות תסריט הדוק שאחר כך הופר, אלא גם סביב אנסמבל שחקנים עם מרחב אלתור מעורר השראה. לא רק הדמויות, אלא גם המצלמה נעה בתזזיתיות יתר, ללא פוקוס או מנוחה, כשהבמאי לא מהסס להתקרב לבעלים (שהוא, אגב, אחד מהם) ולהציג אותם בבוטות מחוספסת ובחמלה אנושית נוגעת ללב. מספרים שתהליך העשייה של הסרט היה לא פחות סוער מתוכנו, וכדי להכין את השחקנים לתפקידם, במיטב המסורת של קסאווטס, נכתב רומן בן 300 עמודים שעזר להם לצלול לחיי הדמויות.
מגזין "GQ" כינה לפני כמה חודשים את קסאווטס "אחד מההיפסטרים הראשונים", והג'נטלמנים תוהים אם זה הכינוי ההולם אותו ביותר. אמנם מדובר בניו יורקי אקסצנטרי, חובב מוסיקה שעשה סרטים היפר-ריאליסטיים על דמויות משוגעות, כועסות ומיוסרות בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ונכון שהקולנוע שלו היה חלוץ בכל מה שקשור לטרנד ה"עשה זאת בעצמך", עם הפקות בתקציב זעום וסגנון מחוספס, אבל קסאווטס היה יותר מסתם היפסטר, גם אם הוא שתה כמו חמור ונראה מצוין בחמש בבוקר.
ההשפעה של קסאווטס, שמוצאו יווני, על התרבות הפופלרית, היא מרשימה אף שלעתים אינה מודעת. תווי פניו החזקים עדיין צרובים בדמיון כדמות מיוסרת וסוערת (קסאווטס מת ממחלת כבד בגלל התמכרותו החמורה לאלכוהול). כדי להבין היכן טמון הקסם הקסאווטסי, כדאי להיזכר באחד הציטוטים שלו: "לא משנה כמה אתה מזדקן, אם אתה יכול לשמור על התשוקה שלך ליצירתיות, אתה שומר על הגבר-ילד שבך בחיים" - הרהור מדויק למשבר גיל ה-40.
כשמדברים על הסגנון של קסאווטס, מתייחסים בעיקר לזה הקולנועי; אבל לא יהיה זה ניסיון מופרך ללמוד מכך גם על סגנונו האישי, האופנתי. כי קסאווטס יכול להיות מורה נבוכים טוב לא רק לקולנוע עצמאי אמיץ, אלא גם לאופנת גברים שלא נוהה אחרי טרנדים, לא מחפשת (רק) מותגי יוקרה ונוטה לא פעם אחרי אלתורים יצירתיים שמרחיבים את הסיפור הבסיסי (תקראו לזה תסריט) של הסטייל. גם לואו-באדג'ט יכול להיות מלא שארם, ועם סגנון אישי מחוספס כמו של קסאווטס, הוא לבטח גם יצליח.
הסטייל של קסאווטס היה תמיד אלגנטי ומצומצם להפליא, והוא שמר על התמדה מבורכת: עניבה דקה על חולצה לבנה, חליפה אפורה והקפדה מדויקת על אותם מדים שהג'נטלמנים אוהבים לאהוב - מראה ספק קז'ואל ספק מהודר יותר, שנראה מתאים לכל אירוע. נדמה שקסאווטס הצליח, בדרכו העצמאית, לנסח וריאציה על אופנת גברים שהיא גם הומאז' למסורת וגם פרשנות שלה.
אמנם הוא לא מזוהה עם שום סגנון לבוש מובהק, אבל יש משהו בהופעותיו הקולנועיות, מ"תינוקה של רוזמרי" ועד "בעלים", שקושר אותו לסגנון האמריקאי האורבני החדש (לפחות זה שנולד במחצית השנייה של המאה ה-20): מראה אינטלקטואלי נטול מאמץ, מלא שארם וסטייל שהועברו גם לשלושת ילדיו - ניק, אלכסנדרה וזואי.
אבל אם באופנה עסקינן, אי אפשר להימנע מהקפיצה העכשווית למעצבים אמריקאים צעירים, שממשיכים, בדרכם, את הסגנון של קסאווטס, שומרים על איכות יצירה גבוהה, פרשנות חדשה לקלאסיקה גברית, ובעיקר - על סגנון נטול מאמץ שנראה מצוין בדרך לבימוי סרט אינדי ברחובות ניו יורק, או לדרינק נוסף בבר השכונתי.
רשומות
תגובה 1:
מרתק. תמיד מעניין לקרוא את הפוסטים פה. אני באמצע מרתון מד מן באתר של סדרות לצפייה ישירה ואופנת הגברים שם - אפשר רק לקנא ולחלום שאולי מתישהו גברים בישראל יקלטו שיש עוד בגדים חוץ מטריקו, דגמח וכפכפי טבע.
הוסף רשומת תגובה