האמת היא שהטור נכתב לפני יותר מחודש, בתקופה שלעשות ארון נראה כדבר הנכון לאותו הרגע, והמושג חילופי עונות נשא עימו תקווה לרעננות מסויימות. עכשיו כשחום יולי קרב, אנחנו כבר לא בטוחים בעניין הרעננות - אבל שמחים לראות לא מעט גרסוניירים תל-אביביים שמפרגנים לעצמם בביגוד שלא רק מתאים לעונה - אלא, תודה לאל, גם נראה טוב: שורטס קצרים ("המכנסיים הקצרים היו חייבים להיות באורך ארבע אצבעות מעל הברך", אמר סבא של אחד הגרסונייר שקרא את הטור, "זו היתה הנורמה כשהבריטים היו בארץ"), גברברים שלובשים כובעי פנמה לבנים, שלא רק נראים מצויין אלא גם מגנים על פדחתם, נעלי בד, סירה, אספדרילים, יותר ויותר חנויות מביאות פריד פרי, בקיצור הקיץ הזה הולך לראות טוב מאי פעם. אבל למה לגלות כל מה שכבר כתבנו - תקראו את הטור, תראו על מה מדובר ותגיבו כהרגלכם.

אופנה היא אולי סוג של כיעור שהוא כה בלתי נסבל שעלינו לשנות אותו מדי שישה חודשים, כפי שאמר אוסקר ויילד, אבל אחד מאתנו אינו מהסס להסתובב גם בחודשי הקיץ המהבילים במכנסי קורדרוי עבים, חולצות ארוכות ונעליים גבוהות. מבחינתו אין כאן עניין של אופנה - זוהי כסילות אסקפיסטית שאינה מכירה בשלטון הקיץ. וכך אנחנו שוב מנהלים את אותו דיאלוג יום-יומי עם אופנת הגברים ועם הנפש הישראלית, שואלים את עצמנו היכן מתחיל הקורבן ונגמרת האופנה, ולמה אפילו לאלה שמתווכחים אתנו ברור שהאופן שבו הם ייצאו מהבית וייראו בציבור מסמן משהו לעולם, גם בניגוד לרצונם.

ואם כבר "עושים ארון", כדאי להעיף מבט גם בארון הנעליים, אותו כוך אפל ומבולגן שלא זוכה לתשומת לב רבה. את נעלי החורף אנחנו מחזירים לקופסה, עטופות בנייר פרגמנט (או סתם מניחים במקום שלא יאגור אבק). את הנעליים שלא השתמשנו בהן - גם אם אלה הסניקרס האהובות שנקנו בלונדון לפני עשור וראו ימים יפים, אבל היום יושבות מיותמות כמו זיכרון משיעורי הספורט - זורקים. את הנעליים שנשארות גם לעונה החדשה מאווררים בחוץ ליממה.
רק עכשיו אפשר לגשת לארון הבגדים הריק יחסית ולראות מה עלינו להכין לקראת הקיץ הישראלי, שהוא בדרך כלל התירוץ הרשמי הכללי למראה מוזנח ומינימלי. פעם, אפשר להיזכר עם חגיגות ה-100 לתל אביב, היו כאן אנשים בחליפות לבנות וכובעים, שישבו בבתי קפה הומי אדם באוגוסט ובכל זאת נראו כמו אנשים עם כבוד וסטייל - כאלה שלא היו מביישים את רחובות וינה או את בתי הקהווה של אלכסנדריה. לא שצריך לשוב לסדר הישן, אבל כדאי לזכור שג'ינס וחולצת טי הם מערכת לבוש אחת מני רבות, שמתאימה ליום עבודה במשרד אפרורי, אבל לא להליכה ברחוב לפנות ערב, למסעדה או לפגישה.
שלוש פינות לכובע שלנו

אך לצערנו, הגבר הישראלי החליט לאמץ את הטי כלבוש הרשמי, כפיג'מה, כחולצת עבודה, כחולצה לבילויים וכחולצת חוצות. אז למה לא להחליף את השגרה? חולצות פולו מכל מיני סוגים הן תמיד פתרון סכיזופרני מוצלח: יש להן מראה אלגנטי וקלאסי, אבל כשהן מותאמות בחוכמה לשאר המחלצות הן משלימות בקלות מראה של רישול מוקפד. חברת השמאטעס האמריקאית "אמריקן אפרל" תרמה רבות להפצת בשורת הפולו כשהוציאה לשוק חולצות בסיסיות, מדויקות ובצבעים שקטים. באותה נשימה אפשר להזכיר גם את "לקוסט" ו"פרד פרי", המותגים הידועים שגם צרפתים שזופים באוגוסט וגם חנונים אוהבי חורף ייראו בהם קלאסיים, אלגנטיים וגם, אם לשאול את המונח הסבתאי, מאוד מודרניים.

יש עוד הרבה מה לומר על הקיץ ועל הדרכים הנכונות לעקוף את זוועת חומו: משקפי שמש מצריכים דיון נפרד; מכנסי בד - חאקי או בז' - ראויים לבחינה חוזרת, פוסט-חלוצית; נעלי הבד חזרו לאופנה ומאפשרות מרווח נשימה לכפות הרגליים; ואין כמו ז'קט בד קיצי, בצבע כחול עמוק, שתמיד יהיה הדבר הנכון, אפילו אם הוא נלבש מעל חולצת הטי הלבנה מקודם.
