וואוו. איזה סוף שבוע מרגש עבר על הגרסוניירים. למי שעוד לא הספיק לקרוא, ביום שישי האחרון במוסף גלריה של עיתון הארץ פורסם הטור הראשון שלנו תחת הכותרת "מועדון הג'נטלמנים". היו היסוסים לא קטנים לגבי השם (חששנו שמועדון יהיה אקסלוסיבי מדי, או מתנשא, כי הרי יש כאלה שלא מוכנים להיות חברים במועדון שיקבל אותם...) - ולמרות הכל אנחנו מאד מרוצים מהטור ומהתגובות המפרגנות. אז אולי זה הזמן לעצור שניה במרוץ הפוסטים הממכר ולספר בקצרה, באופן אישי יותר מהרגיל (שלום, אנחנו סהר ואייל) את סיפורו של בלוג הגרסונייר.
תסכלו עליהם - תראו אותנו
הגרסוניירים הכירו זה את זה (רק) לפני קצת יותר משנה. סיפרנו את סיפור הבלוג לא מעט פעמים, איך עשרות אימיילים מאחד לשני הפכו לפוסטים באישון לילה, ואיך הדמיון המיוחס להם ("הי, הרגע ראיתי מישהו מאד דומה לך!? אתם אחים?@#") לא הותיר ברירה ויצר דמויות פיקטיביות העונות לאותו קלסתרון.
הכל החל כשאחד נתקל בשיטוטיו ברחובות פריז (או ליתר דיוק ברביצה בוהמיינית בקפה לה-פארל) בקבוצת נערים הלבושים בצורה כל כך הגיונית, נינוחה, ובוטחת, והשני שבהה בגברים העושים דרכם ברכבת ה"אל" לברוקלין כשהם לבושים בקפידה ומודעים למראם.. או אז אמרו והגרסוניירים לעצמם: למה לא אצלנו?
אז, בשלהי סתיו 2008, הוחלט על הקמתו של הבלוג, שינסה לסנן את הנעשה בתחום אופנת הגבר, יגדיר מחדש קווים לאופיו, יספר את ההיסטוריה שמעולם לא ידע שהוא שייך אליה, ויסקר את התרבות העכשווית על שלל גווניה, מנקודת מבטו של הגבר המודרני.
הלמוט הגרסונייר הראשון
הפוסט הראשון נכתב בעשרה בנובמבר 2008 על תערוכה של הלמוט לאנג, ומאז נכתבו יותר ממאתיים פוסטים על הדברים החמים בתחום אופנת הגברים, על סיורי חנויות ושופינג בתל-אביב (מתחם החשמל, דיזנגוף, טשרניחובסקי, גן העיר, ואחרים...), תערוכות ומעצבים בארץ ובחו"ל, וידיאו נסיוני, וכמובן הגרסונייר השבועי (מצטערים שלא היה אחד השבוע, הורדה לדפוס זה לא פיקניק). שמונה חודשים של עבודה קשה ומענגת, בה הם שמחו לגלות המון קוראים (וקוראות) מעונינים ומגיבים, ערים ומפרגנים, חבורת גרסוניירים - וכן, גם גרסונייריות - שהתאספה לה סביב מה שנראה כמו פינה, שאף אחד לפניהם לא שרטט.
הגרסוניירים גם התראיינו לא מעט, היו כתבות מפרגנות ותומכות, ודרכן פגשנו אנשים מקסימים. החשיפה הגדולה הראשונה היתה ליובל סער, שכתב עלינו לגלריה (תודה יובל!), מירי דוידוביץ' ,גרסוניירית של כבוד ליוותה אותנו ואפילו הזמינה אותנו לשמש דוגמנים בסט צילומים מהמם, מרמלדה העלו אותנו ביומית (אבל טעו בלינק!), זכינו להכנס ל-21 הבלוגים המומלצים של כלכליסט, ל-1000 האנשים שמזיזים את תל-אביב (טיימאאוט), ועוד... הכתבה הראשונה ההיא בגלריה הובילה אותנו לפגישה מעניינת עם העורכת ליסה פרץ, שזימנה את הגרסוניירים למשרדה והעלתה את הרעיון של טור, דו חודשי (השבח לאל, כמות המשאבים שזה לוקח מהם גורמת להפוגה לא רצויה בבלוג), ששונה בפרטיו מהבלוג, אבל דומה בנימה וברוח ל"גרסונייר".
אז הנה, בגליון יום שישי האחרון של הארץ עלה המדור החדש שנקרא "מועדון הג'נטלמנים". זוהי רק יריית הפתיחה, צפויים עוד כל מיני שינויים מעניינים, אבל הגרסוניירים מודים לכולם שפרגנו עד כה ונתנו להם להאמין שבדירת הרווקים הזו מצטופפים לא מעט אנשים, ושהם תמיד ישמחו לדעת מה הם חושבים על הבן החורג שמתחיל לפרוש כנפיים וליצור לעצמו חיים משלו. משיקולים מגוונים החלטנו כרגע להוציא את הגרסוניירים מהטקסט בגלריה - אבל הנה בשבילכם - הטקסט המקורי:
"כל מסע ארוך מתחיל בנעל הנכונה, וגם במילה הנכונה", אומרים הגרסוניירים, שמחפשים כבר זמן רב מקבילות עבריות למונחים כמו "ג'נטלמן" ו"אטייר" (attire) אבל באופן לא מפתיע נתקלו בשממה לשונית. ואולי בעצם הם היו צריכים לצפות לכך. לא צריך יותר מסיבוב אחד ברחוב כדי להבין שהגבר הישראלי הצליח לשכוח משהו שהוא אף פעם לא למד: ש"גבר צעיר", כמו שאמר פעם פילוסוף אמריקאי, "הוא עשיר כשיש לו שכל בראשו וחליפה טובה בארון".
צעירים בחליפות נראים במחוזותינו רק בחנויות לבגדי חתנים, בליווי צמוד של אמהות וחברות מייעצות. המירוץ אחר הגלימה הפך כאן למירוץ למיליון, והמטרוסקסואל נשאר עם חולצות צמודות מדי, ג'ל בפריזורה לא נכונה וטעם לקוי שנשען על מקורות לא ברורים ועל שנים לא רלוונטיות. אילו רק יכלה מכבסת המילים העברית לנקות ולארוז כראוי את השיח הקשור לסגנון החיים העכשווי של הגבר הישראלי, הכול היה יכול להיות הרבה יותר פשוט.
אבל הגרסוניירים המקומיים, שמנסים ללכוד כאן את דמותו החמקמקה של הג'נטלמן הזה, נשארו עם הערך "גנדרן", שהאנינות החזותית עמוסת הטקסיות שלו היא בדיוק ההפך מתכונות הג'נטלמן – זה ששם לב לפרטים, שיודע לבחור חליפה טובה, שהולך מאושר וגאה לניקוי יבש, שמצטיין במלאכת אריזת המזוודה ושמדקדק בענייני הצווארון והעניבה.
"מטורזן"? עוד מילה מוזרה שמזכירה גבר אבוד בג'ונגל עם סמרטוט לחלציו וג'ין בין זרועותיו ולא את דמותו של גבר לבוש היטב, מנומס ותרבותי. הם מתרחקים גם מהמילה "מטרוסקסואל" ומפשפשים בשפה כדי לשרטט סוף-סוף מהי ההגדרה של "ג'נטלמן ישראלי", בתקווה שזו תוביל אותם להבין למה בכל פעם שהם פותחים למישהי את הדלת מסתכלים עליהם כאילו משהו לא בסדר, וכשהם מתעקשים לצאת מהבית מסודרים למשעי הם מוכרזים שמורת טבע קיצונית.
היעדר מסורת הוא תירוץ נפלא, אפילו מזג האוויר נחשב סיבה מקלה, אבל גם בלי להפנות מבט לפוליטיקאים אירופיים ויפנים (ובלי להזכיר את אובמה, אייקון אופנה עכשווי), כשהגרסוניירים מסתכלים על השכנים הקרובים, הם רואים לא מעט שייח'ים סעודים לבושי גלביות משי ופוליטיקאים מצריים או לבנוניים שיודעים להתאים עניבה לז'קט וחליפה לגוף.
המנדט הבריטי, שרבות דובר על מורשתו המקומית (מבנה מערכת המשפט, תוכנית גדס אחת וכמה מצודות טיגארט), היה יכול להשאיר לנו קצת מקסמי הג'נטלמניות, שנולדה בממלכה הבריטית במאה ה-14 כחלק מ"סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר, ומאז קיבלה שָם, וכמעט בכל מקום שהגיעה אליו, אזרחות של כבוד. אצלנו למדו לשמר בניינים, עברו מהסיני לסושי והחליפו את הבוץ באספרסו, אבל לא הבינו שחליפה אחת טובה בארון היא מטרה ראויה, אולי אפילו ראויה יותר מתואר אקדמי.
אמנם קשה ללמוד ללבוש חולצה בגזרה הנכונה במקום שבו מעולם לא ידעו מהו קשר עניבה חצי ווינדזור, אבל הגרסוניירים מציעים להחליף את זחיחות הדעת השלוכית והקשיחות הישראלית בקצת ידע ורגישות. בחירה בחיים אלגנטיים, מהחולצה המכופתרת נכון ועד הצתת הסיגריה לגברת, היא עניין גדול יותר מלהיות קול – מדובר בסגנון חיים ואפילו באמירה פוליטית, בעיקר במדינה שפריט הלבוש המייצג שלה הוא כובע טמבל (ובמקרים מתקדמים יותר, ומזעזעים לא פחות, הקרוקס ומכנסי השלושת רבעי).
המסע המסתורי סביב דמותו של הג'נטלמן הישראלי הוא מתסכל לא פחות כשאנחנו חושבים ממי הגבר הישראלי אמור בכלל ללמוד על סגנון החיים הזה. התרבות הישראלית הרי מלאה בחברמנים שמספרים צ'יזבטים סביב מדורה. מעולם לא נוצר כאן אף כוכב קולנועי עתיר סטייל ג'יימס בונדי, בספרות עוד לא נבראה דמות שדומה באלגנטיות שלה לשרלוק הולמס, מר דארסי או פיליאס פוֹג. כולם כאן קצת יותר מדי קצינים ופחות מדי ג'נטלמנים.
העיתונאי הבריטי בריאן שופילד תיאר לא מזמן את תעשיית המגזינים כנתונה ל"עריצות הפטמה", שהתבטאה בין השאר בסגירת מגזינים איכותיים רבים עם בוא המיתון (רק לאחרונה נסגרו שעריהם של "ארנה" הבריטי ו"ווג הום" האמריקאי). אצלנו, בין "מוניטין" ל"בלייזר", המגזינים הנכונים עדיין לא נבראו, והסביבה עדיין לא למדה להזדקק להם.
ומלבד מגזינים, למה שלא נעדכן את ספר הנימוסים וההליכות לגבר? לחיצת היד הנכונה, אימוני פתיחת הדלת, התנהגות באירועים חברתיים.בתפיסת העולם הגרסוניירית כל אלה קשורים באופן מהותי למחלקת האופנה ולרעיון העתיק שהבגדים עושים את האדם.
קחו את תום בראון לדוגמה. מדובר באחד הכוכבים הגדולים של עולם האופנה הגברי העכשווי, שלא רק מעצב אופנה ומאתגר את גבולותיה, אלא גם מחזיר את החייטות, אותו מקצוע מסורתי ושמרני, לקדמת הבמה. יסלחו לגרסוניירים בגיר, פולגת ואפילו דורון אשכנזי, אבל בראון באמת חושב על הגבר המודרני כשהוא מעצב חליפות קלאסיות עם טוויסט עכשווי וגזרות מוקפדות. החליפות שלו קטנות וקצרות מהסטנדרט, והוא כל הזמן פוזל לבגדי עבודה קלאסיים מהתרבות האמריקאית העשירה, מכספרים של שנות השלושים ועד בגדי הגברים של רחוב מדיסון בשנות השישים.
אומרים עליו שהוא זה שהחזיר את החליפה לארון הבגדים האמריקאי הנוכחי, וגם אם לא הרבה גברים יכולים להרשות לעצמם את החליפות היקרות מאוד שלו, חליפה טובה בארון הפכה להיות מאסט כמעט בכל מלתחה של תלמיד קולג'. אגב, לאחרונה בראון משתף פעולה עם חברת הביגוד האמריקאית הקלאסית ברוקס בראדרז, והקו המשותף שלהם לא רק מצליח כלכלית, אלא גם הוליד חנות מיוחדת של הליין, בלק פליס, בווסט וילג' שבמנהטן.
באופן לא מקרי, דמותו של הג'נטלמן הולכת ותופסת מקום במגזינים ובלוגים ברחבי העולם. המצב הכלכלי, ואיתו החזרה לערכים כמו הגינות, נימוס, יושר ודרך ארץ, הפכו את הג'נטלמן למושא חיקוי ראוי, עם הדגשים האקטואליים הרלוונטיים.
הגרסוניירים לא חושבים לפתוח מועדון חברים אקסקלוסיבי שעשן סיגרים נישא ממנו למרחוק. בשביל ההתחלה, הם רק מבקשים שכשאתם סוגרים את הדלת מאחוריכם, תשימו לב שאף אחד לא מקבל טריקה בפרצוף.
מתיו בארני, אחד האמנים המעניינים והמסקרנים שפועלים כיום בעולם, הוא אביר האסתטיקה האידיוסנקרטית. בארני הוא אמן מיצבים ווידאו ארט, שהיצירות העמוסות סימבוליות שלו מאתגרות את העין ומרחיבות את הלב. מעבר לעובדה שמגיע לו כובע גרסונייר (במקרה שלו, אולי עז גרסוניירית) בגלל ה"קרימסטר סייקל", סדרה בת חמישה חלקים הכוללת סרטים, אובייקטים, רישומים ושאר ארטיפקטים שכולם עוסקים בתהליך היצירה (כשנקודת הקפיצה היא שריר הקרימסטר הגברי, אותו שריר שעוטף את האשכים ושולט בטמפרטורה כדי לייצר זרע), הרי שאת עיקר הפוקוס יפנו הגרסוניירים להופעה שלו בחיים ובאמנות, שכולה הקפדה ומורכבות, שרק אמן מופרע כמוהו יכול להשיג. במובן הזה אפשר להגיד שעבודתו האמנותית כוללת טרנספומציה של אנשים לדמויות מיתולוגיות דרך התעסקות בגוף האנושי, באיפור, בבגדים ובחיבורים בין טכנולוגיה, חיות ופופ.
לימים גם הפכו הוא וביורק לזוג מן המניין, מה שקידם את האימג' הציבורי שלו גם מעבר לדפי המגזינים האמנותיים.
השבוע, אגב, הציג בארני פרוייקט סודי בשם "דם לשניים" בשיתוף אליזבת' פייטון בחוף האי הידרה שביוון. במיצג, שזכה לחשאיות והתפרסם רק אתמול, הם הציגו אירוע הזוי בו דייגים מקומיים שלו מהמים ארון זכוכית ובו ארטיפקטים של פייטון, כריש מת וטקס אשכבה שרק אמן כמו בארני יכול לרקוח. עוד על הפרוייקט אפשר לקרוא כאן.
לימים גם הפכו הוא וביורק לזוג מן המניין, מה שקידם את האימג' הציבורי שלו גם מעבר לדפי המגזינים האמנותיים.
השבוע, אגב, הציג בארני פרוייקט סודי בשם "דם לשניים" בשיתוף אליזבת' פייטון בחוף האי הידרה שביוון. במיצג, שזכה לחשאיות והתפרסם רק אתמול, הם הציגו אירוע הזוי בו דייגים מקומיים שלו מהמים ארון זכוכית ובו ארטיפקטים של פייטון, כריש מת וטקס אשכבה שרק אמן כמו בארני יכול לרקוח. עוד על הפרוייקט אפשר לקרוא כאן.
לא רצוי, אבל אפשר לנסות בבית, למרות שהגרסוניירים, עוד מילדות, אוהבים חולצות לבנות נקיות (מקסימום עם מדבקה של דם המכבים).
סימונס התראיין בעניין 
אמריקה של פוסט-מלחמת העולם השניה קיבלה לזרועותיה לא מעט מורדים אופנתיים שסללו את שביל תרבות הפופ, אבל דווקא עולם הג'אז המסורתי נשאר מאחור, וחולצת טי לבנה, אותה נהג בייקר ללבוש בכל הופעותיו הפומביות, נראתה זרה וחצופה. סגנון הלבוש הבלתי מתאמץ של בייקר, היה מינימליסטי, גברי ומדויק, שחיבר בין רוח המרד הצעירה של שנות החמישים לבין מראה 
גם צלם האופנה 
ולהניח למחט הפטיפון לחרוץ את שיניה בוניל השחור של בייקר. במרפסת, עם שקשוק קוביות הקרח בכוס, נדליק סיגריה לצלילי קולו של בייקר ונחפש עוד כוכב נופל.
רשומות
