מועדון הג'נטלמנים - מטבע הדברים

בימים שבהם כל צד טוען שהאוויל שהדליק את האש הדיפלומטית הוא הצד השני, ובתקופה שבה אוהלים מחליפים את המגדלים העירוניים (וחוזר חלילה), נזכרים הג'נטלמנים שאש ומחנאות היו פעם חלק מהתרבות הגברית, שהסתופפה מדי פעם ליד מדורות בטבע וישנה תחת כיפת השמיים הרחק מהעיר.

בילדותם, היה הקומזיץ שיאה של החוויה החוץ-ביתית: תערובת של תפוחי אדמה שרופים, מרמשלו חרוך, פחם שחור וריח עשן (שמזכיר להם עד עכשיו את הבשמים המעושנים שהם אוהבים מבית קום דה גרסון). בגדים משומשים, מכנסי חאקי וסווטשירטים מהוהים היו התלבושת המועדפת, סולו של "לד זפלין" היה חלק מפסקול ההתבגרות וכיבוי צופים היה מעגל גברי אולטימטיבי. 

אני והחבר'ה יוצאים למסע התבגרות

מעגל אש והתבגרות גדול ממדים אחר הגיע בשבוע שעבר לשיאו הדרמטי, כשפסטיבל האיש הבוער, שנוסד ב-1986 והפך עם השנים למיתולוגיה של דור שלא ידע את וודסטוק, כיבה את הגץ האחרון. אחד ההיבטים החשובים של הפסטיבל היה חיבורן של מאות עבודות אמנותית במהלך כל ימי הפסטיבל ליצירה אינטנסיבית אחת, שגדולה מסך חלקיה, שהסתיימה בשריפה רבתי. השריפה, אגב, כללה גם את פסל העץ הענק בדמות גבר שממנו שאב הפסטיבל את שמו. 

"לא להשאיר זכר" היה אחד מחוקי היסוד של עיר האמנות הגדולה, שהוקמה מדי שנה בסוף אוגוסט במדבר "הסלע השחור" בנבאדה, ולכן מה שקרה בפסטיבל נשאר תמיד בפסטיבל. אבל בזכות (או בגלל) דור האינסטנט שלנו, המצלם, מתעד ומצייץ את החיים, הפך הפסטיבל הזה מנחלת מעטים לאירוע תרבות המונים, שינוי שגרם למייסד ומנהל הפסטיבל לארי הארווי להכריז לפני כמה שבועות כי זוהי שנתו האחרונה בהחלט של הפסטיבל. 

פסטיבל האש הזה, שהיה אנטי-ניווני במהותו, הגיע לקיצו גם בגלל החשש מעודף מסחור ותוך הבנה נכונה של רוח הזמן. אלה מנעו מהארווי להתפלש ברומנטיקה נוסטלגית והפסיקו את מעגל הקסמים של הזמן האבוד. 

הרחק משם, בשדרות רוטשילד, הוקם לו מחנה אחר שעתידו בימים אלו אפוף עשן ומלחמות ביורוקרטיה. האוהלים בשדרה הזכירו לג'נטלמים את תומס היראם הולדינג, חייט ואבי המחנאות המודרנית, שהתחיל לסייר ברחבי ארצות הברית עם הוריו בכרכרה כבר כשהיה בן תשע (באמצע המאה ה-19) וגילה את חדוות המחנאות והטיול בטבע. הוא החל לערוך מסעות קמפינג גם באנגליה ובאירלנד, וב-1901, ביחד עם עוד שישה ג'נטלמנים בטוויד וצווארונים מעומלנים, ייסד את תנועת הקמפינג החדשה, מועדון שחרת על דגלו את החיים בטבע והציע לאזרחים המודרניים לארוז אוהל, לקחת אופניים וליהנות מהחיים הרחק מהעיר. 

עם הפופולריות הגוברת של אופניים, חשב הולדינג, לג'נטלמנים של המעמד הבינוני יש אפשרות לצאת לחופשי עם ערכת מחנאות בסיסית, והוא עיצב את האוהל הנייד הקל הראשון. כמה שנים אחר כך הוא כתב את ספר המחנאות הראשון,"The Camper's Handbook" , שבו המליץ לצרף למחנה חברים שיש להם "מזג טוב, סבלנות, נכונות, אהבה לאוויר הצלול, חסרי גחמות, בריאים, בעלי היגיון בריא, אוהבי טבע, בעלי תיאבון, יציבים ואינטליגנטים", ובנוסף, המליץ לנשים ללבוש חצאיות שמסתיימות 7.5 ס"מ מעל האדמה וסוג של חותלות "מאנגורה רכה ולא מקשמיר". 

החורף הקרוב, בהמשך למגמה שהתחילה לפני כמה עונות, ממשיך את המסורת שהתחיל הולדינג, ואופנת הגברים יוצאת אף היא לטבע, למחנות בחוץ ולשאר פעילויות חוץ-עירוניות. אולי מפאת המשבר הכלכלי ואולי בשל העייפות מהאורבניות האינטנסיבית, קולקציות רבות עוצבו בהשראת היערות והחיים בחוץ, והגבר העכשווי נאלץ לחזור לאינסטינקט ההישרדות הקדום שלו ולהפוך אותו לאקססורי הראוי ביותר.

 מעילים משוחררים ומחויטים פחות, כאלה שנראים טוב בלב יער (ויש להודות שגם ברחובות תל-אביב), מוצעים לצד מגפי ציידים, וסטים, מעילים מנופחים ומכנסי צמר ליום סגריר. לאלה אפשר להוסיף את האלמנטים הטרופיים שנכנסו לזירה האופנתית, כמו הדפסי פרחים, בגדים בצבעי ירוק-ג'ונגל וגזרות צמודות (כמו אצל ריקרדו טישי לבית ז'יוונשי), שמבשרים שכשם שאי אפשר להוציא את העיר מהעירוני שנמצא בטבע, כך אי אפשר להוציא את הטבע מהגבר העירוני.

הקאמבק האמריקאי לכל חברות ציוד המחנאות (שהוזכר במועדון לא מעט) הוא עוד חלק במגמה. הקמפינג המסורתי פותח לא רק צוהר לטבע ולעולם המשוחרר והפראי יותר, הוא גם מזמין את הגברים שלו להתעטף בבגדים אמיתיים, כאלה שמתאימים לפונקציות בסיסיות של הישרדות, עמידות וגבריות מהסוג הישן, שאולי נכנע לאיתני הטבע, אבל לפחות עמיד בפני גחמות שבועות האופנה בערי הבירה בעולם.

נעלי ההליכה הגבוהות הן אולי הפריט הכי מחנאי שיש, והן הפכו בשנים האחרונות לא רק לחלק בלתי נפרד מהציוד ההכרחי ליציאה לטבע, אלא גם להליכה בנבכי העיר. Red Wings האמריקאית, שהחלה את דרכה כחברה המספקת נעלי עבודה והליכה בטבע, הפכה בשנים האחרונות לאחת מחברות הנעליים המצליחות בעולם, כשנעליים שלה - בעיקר אלה בחנויות לפריטים מיד-שנייה - הם בגדר חובה בארון הגברי.

אבל גם בלי לצאת לשופינג, הג'נטלמנים סבורים כי יציאה לטבע ולשינה תחת כיפת השמיים (או באוהלים, אם נרצה להיות גם מקומיים ואקטואליים) כפעילות מומלצת לגברים העירוניים: ללכת לאיבוד בלי לנסות להגיע ליעד כזה או אחר, להתקרב לאני הקדום שנמצא בכל אחד מאיתנו, להתרחק מהבעיות העירוניות (או מהשריפות הדיפלומטיות הלאומיות) ולהתחבר מחדש לגוף, גם אם הוא כואב - כל אלה הם חלק מהתפריט המומלץ לעירוני המותש. 

מגזין "+n" האמריקאי כינה באחד מגיליונותיו את ההיפסטרים "נוודים אורבניים שמתכוננים לקמפינג שמעולם לא מתקיים", אבל הג'נטלמנים בטוחים שדווקא עכשיו, אחרי המחנה של רוטשילד, יש סיכוי שהגברים של תל אביב יהיו החלוץ שיילך לפני המחנה, ולראשונה אולי יוכלו להגיע ליעד, יהא אשר יהא.