פרפר ברלינאי

אדסור קרונן (Edsor Kronen) הוא מותג טקסטיל גרמני שנוסד ב-1909 על מנת לספק את הדרישה הרבה לעניבות ופפיונים איכותיים בתקופה המסוגננת של שנות ה-20 העליזות של ברלין.

מאה שנה ושתי מלחמות עולם אחרי, קרויצברג כבר שכונה אחות של פלורנטין, והמפעל המיתולוגי של אדסור קרונן חוזר לגדולתו תחת ניהול מבריק (החל מינואר השנה) של הנכד הפלמבוינט: ‎יאן‫-‬הנריק שטפר‫-‬שטוקה.

שטוקה ממשיך את מסורת עבודת היד המסורתית במפעל הברלינאי, תוך שימוש בחומרים איכותיים כקשמיר ומשי איטלקי לייצור עניבות, פפיונים וצעיפים לדור הרטרו-סרטרויאלי.
לאחרונה נראו באדסור קרונן גם פריטים נשיים כששטוקה מקפיד לשתף פעולה עם מותגים בינלאומיים ומקומיים כמו ווד ווד‫,‬ וונדרקינד ולה לה ברלין‫.‬ ועכשיו, כמה מילים מהוונדר-קינד:

לפרק את החליפה

ברוכים הבאים לאביב היצירתי של אדריאן סובאז' (מעצב ומייסד של הלייבל הצעיר A.SAUVAGE): מיד אחרי שפתח סטודיו בברלין, השיק סובאז' פרויקט גרסוניירי להפליא הנקרא This Is Not a Suite. הקונספט פשוט: לחקור את המילה Suit ומשמעויותיה - כשבפרק הפותח את המחקר הוזמנו מספר דמויות ססגונית מווניס-ביץ' קליפורניה ללבוש פריטים מהקולקציה החדשה שלו, שנקראת "000-1 ל- 000-11".
כל אחת מהדמויות שצילם סובאז' ביטאה את עצמה בדרך אחרת עם אותו פריט לבוש מוכר וזר, ישן וחדש, כשכל אחד מפרש את הלבוש באופן שונה. גם אם זה נשמע אבסטרקטי מדי, הגרסונייר אוהב מחקרים שכאלה ומבטיח לעקוב ולעדכן - כי מהי החליפה אם לא.

TNS

בעיית לוקיישן

לא ברור על מה חשבו אנשי חברת התעופה הבריטית איזי-ג'ט, שהחליטו לצלם את הפקת האופנה למגזין הטיסה שלהם דווקא באתר הזיכרון ליהודי אירופה בברלין.
חברת התעופה קיבלה עם פרסום המגזין לא מעט תלונות שמחו על טעם לא טוב (בכיבוד מתים, לא בסטייל), ואחרי שהסיפור הובלט באתר New Statesman משכה איזי-ג'ט את כל העותקים הקיימים תוך הפניית אצבע מאשימה אל בית ההוצאה לאור החיצוני שלהם (הם מצידם טענו כי חשבו שזו הדרך לעודד מבקרים להגיע לאתר).

הגרסונייר כבר כתב בעבר על אופנת הימין הקיצוני ועל משטרת האופנה בברלין שמעכשיו, כנראה, תצטרך גם לפקח על לוקיישנים פוטנציאלים לצילומי אופנה.

ברכה עצמית

הגרסוניירים, כמו שאר העולם, חלוקים בדעתם לגבי הדואו המוכשר Bless, שממקם את עצמו ואת עבודותיו באזור הדמדומים שבין אמנות לאופנה, בין קונספטואליות לפרקטיות, בין התבודדות רעיונית להובלת המחנה הקריאטיבי. דזירה הייס ואינס קאג נפגשו בשנות התשעים כסטודנטיות לאופנה בפריז, והתחברו מיד באמצעות אותה רתיעה מההתנהלות המסורתית, הידועה מראש, של תעשיית האופנה.

ב-1996 הגיחה לעולם חברת האופנה Bless (שם של מאפייה ברלינאית אהובה עליהן) ובזכות הקולקציה השניה - שכללה פאות נכריות עשויות מפרווה אשר שולבו בתצוגה של בית מרטין מרג'יאלה - קיבל הדואו חותמת התקבלות רשמית ממנהיג האוונגרד דאז.

הקונספטואליות שלהן יכולה להתיש ולגרום ללא מעט צקצוקי שפתיים, אבל החנות בברלין למי שלא ביקר, מרעננת לעיתים יותר מהרבה גלריות שנמצאות באזור (על כך כבר נכתב בפוסט ברלין) והקולקציה האחרונה, 37 במספר, מציעה בגדים המתאימים לכל שלושת המינים (כך במקור), ללא תמה מאחדת או קו מחבר.

וכך, כבר יותר מעשור, מקפידות הבנות ליזום שיתופי פעולה עם שלל מגוון של אמנים וליצר קולקציות ספורדיות, מפתיעות ומקוריות להפליא המתכתבות עם עולם האמנות, העיצוב והאדריכלות. עשיית בגדים מתוך אהבה, סקרנות וחוסר תלות בכללים הנוקשים של התעשייה מובילה לשחרור יצירתי מעניין, שלפעמים הופך קצת ל...קקפוניה, כמו בוידיאו הבא, של קולקציית סתיו-חורף 2009:

New Sheheit from BLESS on Vimeo.

משטרת האופנה

קציני משטרת ברלין קיבלו לפני כמה שבועות הודעה יחסית מוזרה ובה נאסר עליהם ללבוש מותגי אופנה מסוימים, כשהם מסתובבים ברחובות העיר. הסיבה היא שאותם עשרת מותגי האופנה ידועים כפופולאריים במיוחד בקרב פעילי הימין הקיצוני, והדבר מהווה סכנה לביטחון הקצינים.
איגוד השוטרים הגרמני לא אהב במיוחד את ההנחיה הזו ומתכוון לפעול לביטולה, אבל את הגרסונייר מאד מעניינת התופעה המרתקת, והממש לא חדשה, של ערבוב בין אופנה ופוליטיקה. זה גם טוב לדעת, לפני הנסיעה הבאה של הגרסוניירים לברלין, מה צריך ללבוש הפוסע במדרכה ממול - כדי שנעבור מיד לצד השני, ובכלל מה עשו המותגים הבאים שהפכו אותם למסוכנים לממסד: Fred Perry, Ben Sherman, ACAB, Alpha Industrie, Alpha Industries, Consdaple, Lonsdale, Pit Bull, Outlaw, Troublemaker, Thor Steinar.

החיבור בין אופנה לפוליטיקה אינו חדש, ובמאה הקודמת הוא בלט כחלק מהבניית זהות של קבוצות תת-תרבות שונות, שהתאפיינו בקוד לבוש ספציפי. תעשיית האופנה המודרנית אמנם למדה להתייחס לבעיות אתיות, סביבתיות, חברתיות, אבל לא פעם היא נדרשת לחזור חזרה למגרש הפוליטי. לשני המותגים הידועים מהרשימה הזו, פרד פרי ובן שרמן, יש היסטוריה ארוכה עם קבוצות סקינהדז לונדוניות, שהיו בעלות אידיאולוגיה שונה בתכלית מהימין הקיצוני של היום ולמעשה צמחו בקרב מעמד הפועלים הבריטי בשנות ה-60.

הגרסונייר רק יכול לדמיין את הפרצוף החמוץ של מנהלי השיווק של פרד פרי או בן שרמן, שקראו את הוראת משטרת ברלין, כי יחסי ציבור זוועתיים מאלה לא יכלו לקבל. שני המותגים עבדו מאד קשה בעשורים האחרונים לשקם את התדמית הבעייתית המשייכת אותם לקבוצות שנאה, הם כבר חסמו כמה מהחנויות שלהם בפני קליינטים בעייתיים, הוציאו הודעות מגנות, ויצרו פרסומות המעודדות רב-תרבותיות (ודי להיזכר בשיתוף הפעולה האחרון של פרד פרי עם ראף סימונס שהתהדר בדוגמנים שחורים, ובן שרמן שמפרסמים באופן קבוע במגזיני גייז ומממנים מסיבות לקהילה).

"הנער מדרום" של אוהד מרומי?

גם לפני שלוש שנים אפשר להניח שנעתקה נשמתם של אנשי פרד פרי כשצפו בסרט אחד שהחזיר את כולם 25 שנה אחורה. This is England, סרטו (האוטוביוגרפי) של הבמאי הבריטי המוכשר שיין מדוז, מציג בצורה מרתקת את עולם הסבקלצ'רז שהתעורר לחיים בבריטניה התאצ'ריסטית. באחת הסצנות הבלתי נשכחות גורר הגיבור הצעיר את אימו למסע שופינג חובה לכל גלוח ראש מתחיל: מגפי ד"ר מרטין, ג'ינס ליווייס שחור וצמוד, כְּתֵפוֹת (שלייקס) אדומות וחולצת פרד פרי.

שון - צעיר חסר מנוח שכמותך

בינתיים בברלין, אפשר לדבר גם על מותגים פחות תמימים כמו Thor Steiner, שהוכרח לא מזמן לשנות את הלוגו מכיוון שהזכיר באופן מובהק את סמל האס.אס. לאחרונה נפתחו בברלין שתי חנויות המוכרות את המותג, ואנשי העיר המתורגלים היטב למפגני הכוח של הימין הקיצוני בהפגנות ובסיסמאות, יצאו לרחובות. ואין לשכוח כי מדובר בחנויות אופנה, לכאורה נאות מראה, הממוקמות היטב בלב הסטייל הברלינאי, אחת מהן אפילו ברחוב הקרוי על שם מהפכנית סוציאליסטית יהודייה –רוזה לוקסמבורג, מספר 18. מאז שהחנות נפתחה היא נתונה ללחץ ציבורי, משפטי, עם לא מעט הפגנות סוערות בהם השתתפו אלפי אנרכיסטים, ארגוני שמאל, ושאר ברלינאים עם סבלנות קצרה וזכרון ארוך שלא מוכנים לתת לנאו-נאצים דריסת רגל.

אין שופינג בזמן השמירה

בינתיים, חזר אלינו הגרסונייר הברלינאי, עם מייל אישי שמספר לנו קצת מהנעשה במדרכות העיר: "טוב, לגבי פרד פרי, נראה לי שתכל'ס היום בברלין כשאתה רואה מישהו ברחוב עם קרחת, קעקועים וחולצת פרד פרי - יש יותר סיכוי שהוא הומו מאשר נאצי. באמת. אפילו אלק אמפייר מאטארי טינאייג'רז ריוט (להקת דיגיטל הארד-קור ברלינאית עם אידיאולוגיה אנטי-פשיסטית, אנרכיסטית) תמיד לובש דיקיז ופרד פרי, אותו מותג שגם מתהדר בחנות יאפית ובורגנית ב- mitte. אבל כן, כולם פה יודעים שפרד פרי הוא גם מותג של נאצים ואני מניח שבאזורים אחרים של ברלין או גרמניה יש ימנים קיצוניים שלובשים את זה. בוא נגיד שאם הייתי רואה פרד פרי ברחוב על מישהו שלא נראה גיי הייתי חושד או חושש. עכשיו לגבי טור שטיינר, טוב, זה כבר סיפור אחר. מדי פעם קוראים פה בעיתונים או שומעים על שערוריות הקשורות במותג טור שטיינר, ויש לא מעט הפגנות נגד חנויות שמוכרות טור שטיינר. כשאני אישית רואה מישהו ברחוב עם טור שטיינר אני מיד יודע, וגם רואים, שזה או נאו-נאצי או מישהו שלא הייתי ממש רוצה לדבר איתו. מה שנקרא פה "פרולו" (מהמילה פרולטריון)"

פוסטר לימודי בלבד

מי שמביט בי מאחור - יודע מי אני / מי שמביט מי מאחור - לא רוצה להתעסק איתי

קיום פנורמי

האמן הדני סימון הוגסברג ישב במהלך 20 ימים, באותה הנקודה, על אותו הגשר, שמעל תחנת הרכבת ברחוב וורשאו בברלין וצילם אלפי דמויות שחלפו על פניו. 178 מהן, בודד הוגסברג וחיבר לתצלום קולקטיב פנורמי בפרויקט מרשים הנקרא "כולנו הולכים למות – 100 מטר של קיום".
הצילום כהרגלו מקפיא את הזמן ומבליט הבעה אנושית, טבעית של כל אחד מהאנשים בתמונה, כשרק חלק קטן בלבד מודע למצלמה. אבל הפריסה הפנורמית וריטוש הרקע המאחד חושפים ספקטרום אנושי רחב ומרגש של יחידים המחוברים בצורה מלאכותית לקולקטיב של זמן ומקום. אופנת הרחוב נאמנה למקור.

פוסט ברלין

בוקר, U8, יציאה באלכסנדרפלאץ, שלג מסביב, 2 מעלות ואפור. גרסונייר אחד עולה מהתחתית, מהדק את המעיל, מדליק סיגריה ומחייך.

הזמן המוגדר: יום שופינג אחד בתוך הפסטיבל. המיקום: שכונת ה Mitte. התחנה ראשונה: בוטיק "אפרטמנט ברלין" (Memhardstr. 8) קומת הקרקע היא גלריה לבנה, נקיה, חפה מכל אזכור של חנות (או בוטיק) והמדרגות המפתות מפתלות אותך באפלה לשטיח שחור, צמרי וחרישי ושם מתגלה גומחת שופינג אפלה, ומענגת. (הצילום בגן עדן - אסור).

מדרגות יורדות לגן עדן

הימים ימי פסטיבל הסרטים ברלין, וכל אורחי שבוע האופנה כבר עזבו את העיר. החנות ריקה, השיחה נעימה, והמוכרת, משועממת מיופיה, מחליטה היום להלביש את הגרסונייר. מכנסים שחורים של ריק אוונס, חולצת ראף סימונס לבנה עם פרטים מזעריים, מטפחת משי שחורה של המותג היפני Number (n)ine, והיא ממש מתעקשת שנמדוד גם את הכובע. התחלה מציינת ליום קניות

משם יציאה מחוייכת עם החולצה הלבנה עטופה למשעי, ישירות לחנות הספרים המיתולוגית Pro-qm במיקומה החדש (Almstadst. 48-50). בחנות מבחר עצום ומרשים של ספרים ומגזינים בענייני תרבות עכשווית, פוליטיקה, אופנה ,אמנות, עיצוב, אדריכלות ושאר הירקות של האינטלקטואל האורבני.

אבל רגע לפני הכניסה (כי על חנות המגזינים הטובה מכולן בברלין – קראו בהמשך) הגרסונייר מגלה לפתע את החלל החדשה שליד. אחרי בהייה ארוכה בלובנם הבוהק של אריחי החרסינה מתגלה כי זו מספרה חדשה, עם עיצוב מינימלי ומדויק שעושה חשק לחפיפה וספיחס. ולפתע, הדלת נפתחת ובעל המקום רוברט שטרנץ החביב מזמין פנימה ומספר את סיפורו המתולתל של המקום.

נמשיך משם לרחוב AlteSchönhauser, נעצור באחד מבתי הקפה (אח"כ גם לאנץ' במסעדת הנודלס monsieur vuong במספר 46) ונגיע לפינת רחוב Mulack. שם מחכה רק לנו חנות הדגל הברלינאית של המותג השוודי Filippa K. המוכרת גם פה רק רוצה לדבר, היא מגיעה לתל-אביב לקראת הקיץ ומבטיחה להרים טלפון, בקומה השנייה, הגברית, נחשפת קולקציית הקיץ, בסגנון אגבית-אלגנט, ולמרות הקור האפור שבחוץ בודק הגרסונייר שורטס תכלכלים ומחליט שהקיץ יהיה לו אויר.

בהמשך הרחוב חובת ההצצה לבנות של BLESS (מספר 38) ולפרויקט האופנה האובר-אינטלקטואלי שלהם ובהליכה נחושה ברחוב מתקדמים ל A.P.C (מספר 35)

עוד לקוח מרוצה בדרך

וגם כאן האושר הוא מבד קשמיר אינסופי כשמיד בכניסה מודיעה עוד מוכרת: 50% הנחה על Alles! דנקה, ליבּר שץ. מעילים וחולצות, נעליים ומכנסיים כל קולקציית החורף מתחננת שנקנה אותה. אני בטוח שכבר הפסקתם לרחם על הגרסונייר בפסקה השניה (באמת, היה נורא קר!) אז נמשיך עם עוד שקית במורד Mulackst. נקנה מתנה לגרסוניירית בחנות האיכותית שלLaLa-Berlin (מספר 7) ונמשיך לחנות הנייר R.S.V.P (מספר 14) לבדוק אופציה לכרטיס ביקור גרסוניירי. טוב, כנראה שזה יקרה בדפוס בנחלת בנימין.

ורוד הוא לא רק צבע

חזרה לכיוון Neue Schönhauserst. שהופך אט אט לשינקין של ה-Mitte אבל עדיין אפשר למצוא בו חנויות מעניינות (והלוואי עלינו חנות Fred Perry). בפינה עם Münzst. ננשום עמוק ונכנס לחנות ACNE (מספר 23) שמישהו כתב בליפסטיק ורוד על חלון ראוותה "Sale". שם היו אלו נעלי הבד הכחולות שעוצבו בשיתוף מותג הנעליים השוודי Tretorn שכבשו את ליבו (וכיסו) הרך של הגרסונייר.

ביציאה מהחנות נפנה ימינה בחצר פנימית, לכאורה מוזנחת, שטומנת בחובה עוד אחת מפ(נ)ינות האופנה של ברלין: מורקודיס. משפחת מורקודיס מוכרת בסצנת האופנה הגרמנית זה שנים רבות, קוסטס הצעיר, היה המעצב בשנות ה- 90 של New York Industries (לייבל איטלקי משובח שנפח את נשמתו) ואחראי היום על המותג "מורקודיס". האח אנדריאס פתח בשנת 2000 שתי חנויות סמוכות זו לזו (באותה חצר פנימית) בה הוא מוכר מותגים כמרג'יאלה, וסימונס, בלנסיאגה ומקווין, לוץ, קום דה גרסון, כמובן גם מורקודיס וטובים אחרים. ושוב, החנות שוממה, ושוב הגרסונייר נתקל בפיתוי הסייל שלא אפשרו לא לצאת בידיים ריקות (או בקיצור: תולדות הסוודר המושלם).

אצל מורקודיס בחצר

עוד ב- Münzst. הצליח הגרסונייר לחלוף בקלילות על חנות הענק של אדידס כדי לבדוק את החנות החדשה בפינת Rochst. שנקראת DC4. (במספר 11, ואיזה יופי הנעליים של surface to air)

קפיצה קטנה ורעננה היתה לחנות של Kiehl's שנפתחה זה עתה, מוצרי קוסמטיקה טבעיים לגבר (ולאשה), תן לעור שלך לנוח ותן את הכבוד ל- Mitte, שעוד תגלית משמחת בה היתה woodwood, חנות חדשה למותג הדני משובב נפש (Rochst. 4) בה אפשר למצוא מותגים סקנדינביים ויפנים - חיים כאן בכיף.

למי שרוצה עוד: יש גם את Carhartt מותג הסקייטרים הנצחי (Rosenthaler-St. 48 ), ואת California Select (Alte Schoenhauser St. 41) פרויקט מצוין של אמריקן-אפרל שאוסף בגדי וינטג' שווים במיוחד מלוס-אנג'לס, שאחרי שיפוץ וחידוש נמכרים במחיר שווה לכל נפש גרסונייר הומייה.

ויש גם את in’t Veld חנות שוקולד היפה בברלין Augustst. 26a

Do you read me אולי, חנות המגזינים הטובה בעולם Augustst. 28.

Kunst Werke המרכז לאמנות עכשווית Augustst. 69

Temporäre Kunsthalle Berlin מרכז אמנות עכשווי מרשים אך זמני, שנבנה על חורבות בניין הפרלמנט גרמני שנהרס זה עתה.

והקפה האהוב Barcomi’s מוחבא גם הוא בחצר פנימית (21 Sophienstrasse, 2nd Courtyard)

ומקבץ קצרצר מסרטי הפסטיבל מעניין מישהו?

Ricky של פרנסואה אוזון – אכזבה מרה. סרט על תינוק חמוד שלפתע בוקעות משכמותיו כנפי עוף. כפי שכתב אחד המבקרים – הגיבור מצליח לעוף אך הסרט לא ממריא.
Mamooth - לוקס מודיסון (פאקינג אמאל, לילה לנצח) - סרטו הראשון דובר האנגלית, סרט חובק עולם (ניו-יורק, בנגקוק, מנילה) עם אמירה סתומה ושחוקה על הבנאליות של הגלובליות. אבל סחתיין על גאל גרסיה ברנל שלובש רק קום דה-גרסון ו- Y3.

Rage - סאלי פוטר ("אורלנדו") בדרמת רצח מאחורי הקלעים של עולם האופנה. ג'וד לואו משחק טרנסקסואל, דיים ג'ודי דנץ' מעשנת ג'וינט ואלה ההילייטס.

נראה לכם מוכר?

Alle Anderen ("כל האחרים") בבימויה של מארן אדה (Maren Ade) הוא הסרט הטוב שראה הגרסונייר בפסטיבל. הסרט עוקב אחרי זוג טרי, צעיר ומבולבל אשר יוצא לחופשה "יזומה" בווילה בסרדיניה. מערכת יחסים מורכבת שמתפרקת אל מול עיני הצופים המשתאות, תסריט מהודק, משחק מרגש ובימוי בוגר, נקווה שנתראה בפסטיבל ירושלים.

להתראות ברלין

אאוטסיידרים עם בעיות

מגזין קייזרין הצרפתי כבש את לב הגרסוניירים כבר בגליון הראשון שיצא ב- 2006 כשהכריז שהוא "a magazine for boys with problems". סוף סוף מישהו פיצח את הנישה הבלתי מוגדרת שלנו...
מדובר בהוצאה עצמאית יחסית קטנה (2 שפות, 3,000 עותקים, 15 ארצות) שמציגה בצורה אסתטית להפליא את עבודותיהם של אמנים, צלמים, מעצבי אופנה ומעצבים גרפיים ידועים ולא-ידועים כאחד, כשכל גליון מוקדש לנושא מסוים.
הגליון החדש, והחמישי במספר, של קייזרין נקרא L’Outside והרעיון המנחה בו הוא המעבר אל "מחוץ" לשטח המחייה של האדם, אל "מחוץ" למרחב המוגדר האישי והבטוח.
ביום שבת הקרוב תפתח תערוכה של המגזין בברלין (ב EXILE) שתקרא Hors Les Murs ("מחוץ לחומות") ותבחן את האפשרות, הלא דמיונית אך תמיד מעניינת, של מעבר העבודות מנייר הכרומו לקירות הגלריה. בין המשתתפים ניתן למצוא מיצירותיהם של הצלם המיתולוגי אלווין בלטרופ, המעצב הגרפי הצעיר אלכסנדר טודורוביץ' ואף הופעה מעניינת של סנטיאגו רייס.
אז קבענו מוצ"ש בקרויצברג... ?

פוסט-פרינט

הגרסונייר, כפי שבוודאי כבר שמתם לב, אוהב מגזינים טובים (ושלג קר, לבן, רך ונעים). בהיעדרם של שני האחרונים, אולי כפיצוי, הוא לפחות קיבל מארצות הקור לפני כמה ימים את 032C, המגזין האהוב עליו.
032C מגדיר עצמו כמגזין לענייני "אמנות אופנה וקונפליקט". המערכת יושבת בברלין, הטקסט נכתב באנגלית והתוכן משלב באלגנטיות דיון עדכני בענייני אופנה, אמנות, ארכיטקטורה ופילוסופיה עם תשומת לב פרטנית למרחב האורבני המשתנה. יורג קוך, המוצ"ל העורך והמייסד של המגזין הצליח בשנים האחרונות להפתיע את הגרסונייר בכל פעם בחדש עם גיליונות מדויקים הדנים בנושאים כמו "At war with the obvious", "Embrace Instability" ו ""When Attitudes becomes form .
הגליון החדש נקרא "Post-America" והוא מכיל שלל מרתק של נושאים, כתבות וראיונות. הפרויקט המרכזי של הגליון נקרא "מי הוא סטיבן מייזל?" - ובו ראיון מקיף עם אחד הצלמים החשובים, המשפיעים והבלתי מתראיינים בעולם האופנה (זה שצילם זה עתה את מדונה ללואי וויטון). אבל איך מכסים את גוף עבודתו העצום? בעצמה אסתטית וכשרון וויזואלי יצר המעצב מייק מרה 14 עמודי אקרודיון כפולים ומרהיבים שהוקדשו לשני עשורים בהם צילום של מייזל הופיע בשער של ווג איטליה.

עוד במגזין קומיקס אדמדם שנקרא "Doing Dubai" שנעשה על ידי הארכיטקט Wes Jones שעובד בלב המאפליה הדובאית.

ראיון עם הפילוסוף וההיסטוריון הבריטי ג'ון גריי על אמונה, מות האוטופיה, ועל האימפריה האחרונה; סדרת צילומים של גרהרד ריכטר; קפסולת זמן של אופנה עכשווית מאת הסטייליסט Joe McKenna, הפקות אופנה מהממות; סקירת אירועי התרבות בברלין ועוד. בקיצור אושר כה גדול שגם הבלוג magculture מסקר את הגליון האחרון.

כל זה הזכיר לגרסונייר את הראיון שערך לפני יותר משנה עם העורך יורג קוך ושמע ממנו כמה הערות מחכימות לגבי מצב הפרינט בעולם הדיגיטלי והשילוב האופטימלי בין סטייל לאג'נדה פוליטית.

על אסקפיזם אקטיבי

יורג קוך היה שותף פעיל בהפיכת ברלין בשני העשורים האחרונים למרכז העצבים של התרבות העכשווית. במהלך שנות התשעים הוא ייסד עם שותפים את גלריית ffwd שהייתה מנותקת במכוון מהממסד האמנותי והציגה אמני שוליים מקומיים ובינלאומיים. אותו חור שחור ששרר בברלין בשנות התשעים אפשר לגלריה להציג מגוון מרתק של עבודות מצילומים של גלאן E. פרידמן (מתעד הסקייט-פאנק) עד לארכיטקטורת אוונגרד יפנית. ברגע בו הבינו קוך ושותפיו כי הגלריה הפכה למרכז העניינים וזכתה בהילת ה"טרנדיות" החליטו לסגור את הבאסטה כשקוך מתפנה לפרויקט 032c.
בראיון הסכים קוך לשפוך קצת אור על הבייבי שלו ולהסביר איפה הוא רואה את חשיבות של תעשיית הדפוס. המערכת משמשת גם כמשרד לייעוץ קריאטיבי (כתיבה, מחקר ועיצוב) ופעמיים בשנה הם מוציאים גליון שמטרתו כפי שמגדיר זאת קוך היא: "למצוא את החדש בישן ואת הישן בחדש". המגזין הוא חממה לטיפוח רעיונות בצורה ייחודית ומאתגרת ומזמין שיתוף פעולה עם יוצרים אחרים (מת'יו ברני, האדי סלימאן, מריו טסטינו, האנס אולריך אובריסט, אינז ואן למסוורדה ואחרים). מלבד התוכן - העיצוב עצמו הביא את המגזין לתערוכות מיוחדות במוזיאון העיצוב בלונדון, בגלריה של "קולט" שבפאריס וב GAS שבטוקיו.

אז מה הרעיון שמאחורי 032c?
המשמעות של השם קשורה לתחילת דרכנו. Pantone היא התעשייה הסטנדרטית המקובלת ברחבי העולם לקטגוריזציה של צבעים ו 032c זה הקוד לאדום. כשהתחלנו, המגזין היה עיתון נייר פשוט, בעל הפצה מוגבלת אשר הודפס אך ורק בצבעי אדום ושחור. אחרי מספר גיליונות וכמעט שנתיים של עבודה הוצאנו אותו מחדש כמגזין סטייל גלוסי ואיכותי. זה היה חלק טבעי מהאבולוציה של הרעיון המקורי שלנו. להתחיל עם משהו מאד פשוט ולאט לאט להגביר בו את המורכבות.
מה בעינייך הוא הערך המוסף של מגזין כ 032 כהוצאה דו שנתית? הרי התרבות העכשווית היא כל כך אינטנסיבית, במיוחד שקיימים מגזינים חודשיים, שבועיים, בלוגי אופנה ואמנות ומגזינים אונליין שמוקדשים לתרבות הפופ?
תראה, היינו שמחים להוציא יותר משני גיליונות בשנה אבל זה מה שהתקציב מחייב אותנו. אנחנו חיים עם זה מצוין כי זה משחרר אותנו לעבוד על פרויקטים אחרים. מגזין חודשי חייב להתחרות עם מימד הזמן אשר מוכתב בעיקר על ידי מגזיני האינטרנט. כדו-שנתי אנו לכאורה התנתקנו מהדילמה ומשתדלים שהתכנים יהיו עמוקים מספיק ורלוונטיים לאורך זמן – המטרה העיקרית היא התרכזות בשיפור היתרונות הבלתי מעוררים של הדפוס.
תעשיית מגזיני הפופ החלה לפני 28 שנה וחצי (אוגוסט 1980 מגזין i-D יוצא לאוויר העולם) אתה חושב שהרעיון בבסיס פלטפורמה זו להצגת אמנות עכשווית עדיין רלוונטי בימינו?
תרבות עכשווית אתה יכול להציג בכל מדיה - החוכמה היא לעשות זאת בצורה אינטליגנטית. אנחנו עדיין מאמינים שהדפוס הוא אחד הכלים בעלי העוצמה לעשות זאת. לכן התחלנו ב 032c: כדי ליצור כתב עת שהוא מעניין ומאתגר.
כן, אבל האם עודף המידע בו אנו מופצצים מדי יום לא גורם לכאוס מוחלט בעולם התכנים? מהי בעצם אותה העוצמה שאתה טוען הקיימת בדפוס?
התשובה הקצרה שלי היא: שאל כל צלם או אמן אם הוא רוצה לפרסם את העבודות שלו אונליין או בדפוס. ברב המקרים אנשים יעדיפו דפוס. התשובה הארוכה היא שאני מאמין שהאפקטים המיוחדים של מגזיני האינטרנט עוזרים בעיקרם להעריך את היתרונות שיש בדפוס ואף מדגישים אותם. אם אני רוצה רכילות או חדשות או ביקורת מוזיקה אז האינטרנט הוא כלי מושלם לצורך העניין. אם אתה רוצה להציג מאמר, רפורטז' וויזואלי או סיפורי אופנה – אני עדיין מאמין שהדפוס הוא מדיום שאין שני לו, וזה כמובן עלול להשתנות עם הצגת טכנולוגיות חדשות בעתיד הקרוב. ב 032c אנחנו מנסים לנצל את חוסר הממשות של האינטרנט ומעניקים המון תשומת לב ליצירת ריגוש אצל הקוראים אשר קונים את המגזין: איכות הנייר, צורות כריכה שונות שימוש בצבעים מיוחדים ועוד.
אז זה טוב ויפה לגבי הצורה, אבל איך מצליחים לשמור על הרלוונטיות של התוכן? הרי מלבד עומס התכנים בתרבות העכשווית אנו חיים באובססיה של מציאת "הדבר הבא".
קודם כל אתה חייב להישאר סקרן ואפילו אובססיבי לגבי העכשווי. באותה מידה אסור להיכנע ללחץ הכללי להציג את האובייקטים שמוגדרים כ"הייפ" האחרון. לגבי המסה של האימאג' שביטלו כל סדר והירארכיה הרי שאני מבולבל כמו כל אחד אחר. אתה פשוט חייב לסמוך על האינסטינקטים כדי למצוא משהו רלוונטי ואז להתחיל להכניס סדר והגיון בכל הבלגן.
כמה הקוראים של 032c שותפים מבחינתך בתהליך הקריאטיבי? אני מתכוון מבחינת התהליך הפרקטי אבל גם במחשבה על כל גיליון. האם אתה כותב עליהם או בשבילם?
אין לנו מחוות פסבדו דמוקרטיות אשר מערבות את קוראים. ממש לא, 032c הוא די מונוליטי בהתייחסות זו. מה שאני אוהב ביחסים שלנו עם הקהל היצירתי הוא שלפעמים קורה כי הם הופכים להיות חלק מהגיליון. אחת הדוגמאות האהובות עלי היא הצלם סטיבן קליין שצילם למעננו (גיליון מספר 8) פורטרטים ייחודים של בראד פיט.
נראה כאילו פונקציית ה shuffle שנחתה בחיינו עם בוא האייפוד התמקמה לה בטבעיות במערכת תרבותית שמערבבת כל הזמן בין גבוה לנמוך. איך אתה מיישב את הדילמה הקלאסית של שילוב בין שאיפות אינטלקטואליות וצרכים פופולאריים?
האלמנט החשוב בעבודה היצירתית שלנו הוא ההפרעה לתפיסות הממוסדות של תרבות גבוהה ונמוכה. ובדיוק מכאן מגיע ה"קונפליקט" שלנו - ערבב אותו.
אומרים לנו לחשוב גלובאלי ולפעול לוקאלי – 032c למרות שהוא נמכר ברחבי העולם ונכתב באנגלית על ידי כותבים בינלאומיים הוא מאד ברלינאי בהגדרה. האם ברלין היום היא אכן המיקרוקוסמוס של "העכשווי"? האם יכולת ליצור את 032c בכל עיר אחרת?
ברלין זו עיר מאד אגרסיבית עם אבטלה ועוני. הדינמקיות החברתיות בעיר הן לא קלות אך הן הופכות אותה למקום דגירה משובח לפעילויות קריאטיביות. ברלין שלי היא כמו כפר של עשרת אלפים אנשים המוצאים עצמם מוקפים על ידי עיר של שלושה וחצי מיליון. הרעיון של המגזין היה מאד פשוט מתחילתו והכוונה הייתה לייצר זהות - שה"אאוטסיידר" יסתכל פנימה. היום אני חושב שיכולנו לייצר את המגזין בכל עיר גדולה אחרת, אבל אז הוא יצטרך להתעסק עם המיקום החדש של הפקתו. בינתיים אנחנו מאד שמחים להיות בברלין. הייתי מגדיר את העיר כמעבדה תרבותית הגובלת בפשיטת רגל כלכלית. אני חושב שהסיפור של ברלין טרם הסתיים; בניגוד לערים אחרות היא עדיין מנסה להבין מה תהיה.
האם לדעתך יש למגזיני נישה אחריות לדון גם בסוגיות פוליטית? האם סטייל הוא אלמנט אסקפיסטי או חלק מאג'נדה יותר רדיקלית?
הו, אני אהיה מאד זהיר כדי לטעון שיש למגזיני סטייל אחריות או צורך מוסרי להתעסק עם עניינים פוליטיים. למרות הכול – עבורי, ב 032c, זוהי בחירה מאד טבעית; כמו שז'אן לוק גודאר הצהיר: "סטייל הוא רק החיצוניות של התוכן, והתוכן הוא הפנימיות של הסטייל". אז למה לא ללכת על אסקפיזם ואקטיביזם ביחד?