מועדון הג'נטלמנים - נערי החוף

פתאום נהיה קיץ, זה ברור כשמש. לקראת היום הארוך בשנה, הגרסוניירים מרגישים שהכל משתנה. הלילות הופכים לאנחת הרווחה של היום, הלבוש מצטמצם לבדים דקים ואווריריים, ורצועת החוף חוזרת להיות אי של שפיות אקלימית (עם דגל שחור של סטייל והגיינה). אבל גם תקוות כאלה (לשפיות, אסקפיזם והתעסקות בזוטות כמו שלהם) התנפצו לאחרונה, ולכן יותר מכל טור אחר - זה שלפניכם הוא קודם כל פוליטי, ואולי בפעם הראשונה אפשר לקרוא בו בבירור את האופנתי כפוליטי ולהבין עד כמה סטייל הוא גם עמדה מוסרית.

הגרסוניירים לוקחים את מועדון הג'נטלמנים לים ומדווחים על הממצאים.

צילום ג'וזף סאבו - מתוך ספר החדש: Jones Beach

אירועי המשט אחרונים הפכו את הים מאופק בלתי נגמר של תקוות וחלומות לזירה מאיימת, שבה כולם מרגישים מותקפים ומבוצרים. הים, כמעט יותר מכל מקום אחר, תמיד הציע את אפשרות האסקפיזם, אבל נהפך, מסיבות כאלה ואחרות, אולי עוד לפני שהמשט עשה דרכו לחופי עזה, לשכפול של הרחוב הישראלי הקדחתני, שמותיר מעט מקום לשלווה ושקט. האמת היא שהג'נטלמנים חלוקים בדעתם בדבר טקסי ההליכה לים. האחד נוהג רוב ימי השבוע להתעלם מקיומו של הים, כמו עיר מגוריו שתוכננה עם הגב אליו, ואילו השני נוהג לפקוד אותו לפחות פעם בשבוע, מתאכזב כל פעם מחדש מכך שרוגע ומנוחה נדירים שם כמו שלום ונורמליות במזרח התיכון. המטקות מחרישות האוזניים, הצעקות, הצפיפות וסדיני הלונגי ההודיים מסנוורי העיניים הופכים את האקספיזם, פריבילגיה בסיסית שמגיעה לכל האנשים בחופי המזרח התיכון, לבלתי אפשרי.

אבל כמו גוסטב פון אשנבאך, גיבורו של תומאס מאן ב"מוות בוונציה", הג'נטלמנים רוצים להיות מוקסמים מיופיו של החוף והמתרחצים בו, וחולמים על תרבות שבה השאלות הרלבנטיות בתקופה זו של השנה יהיו איזה בגד ים כדאי לבחור או עם איזה תיק רצוי לשבת על החול, ולא איזו ספינה יש ליירט. במדינות אחרות, למשל, הפעולות השונות שמקרבות את הגבר לחוף מצריכות קודי לבוש שונים, והדילמות הפרוזאיות נהפכות לסממני השפיות, בעיקר כשהטמפרטורות עולות.

קפה קמניצר, תל אביב, שנות השלושים

האם מסעדת חוף, לדוגמה, היא יותר מסעדה או חוף? האם מגיעים אליה בכפכפים או בנעלי בד? חולצת טי או חולצה לבנה מכופתרת, ששלושה מכפתוריה פתוחים? הרי תרבות החופים - מה-weekend bag לספרי הקיץ שכדאי לשים בו - היא זירה שאופנה, קודי התנהגות והיסטוריה של גיבורים ומודלים לחיקוי משתכשכים בה יחדיו והופכים אותה לקייטנה לנפש עם צבעים רכים ומלטפים ואופק של שקט בלתי נגמר.

עולם האופנה הושפע רבות מעולם החופים וסגנון הלבוש הייחודי שהוא דורש. בישראל ייזכרו לנצח סרטי חופים כ"אסקימו לימון" ו"מציצים", שמייצגים מאז את הפער בתרבות לבוש החופים שלנו (ובכלל) בין הקפדנות הבולטת של שנות ה-50 ובין מכנסי הג'ינס הגזורים, חולצת הטי הישנה והקרועה ושקית הניילון עם המגבת הישנה וחפיסת הסיגריות הבלויה כמה עשורים אחר כך. בגיבורים כמו אלי אביבי, רפי נלסון ואורי זוהר קשה להתחרות - אפילו לברט לנקסטר, גיבור סרט הקיץ האולטימטיבי "השחיין" מ-1968, שבו הוא שוחה את דרכו הביתה בחוף המערבי.

החל בשיזוף המוקפד של לנקסטר, דרך סרטי הנעורים האמריקאיים וכלה בשתי הגרסאות של "הכישרון של מר ריפלי", אפשר לשרטט את דמותו של ההולך לחוף ולתת בה סימנים: כובע פנמה לבן, נעלי אספדריל בשלל צבעים, משקפי שמש, מכנסיים וחולצות מבדים רפויים ונושמים, תיקי ים, מגבות חוף, קרם שיזוף, ספרים ועיתונים ומשקאות קרים ומצננים.

בגד הים, שעומד במרכז הפאזל הזה, הוא נושא טעון ומעניין. בארץ אמנם פופולריים מותגים כמו אוניל, אינסייט, קוויקסילבר ובילבונג, אבל בגדי הגולשים מתאימים לצעירים תופסי-גלים הרבה יותר מלגברים שמשחקים במטקות על החוף.

ויטו שנאבל וטרנס קו משתזפים בהאמפטונז (מתוך purple diary)

בין שלל האופציות הקיימות (שורטס, מכנסי ספורט קצרים, ברמודה או תחתונים), הג'נטלמנים היו מעדיפים בכל זאת את הספידו של קום דה גרסון, וכמה מחבריהם נשבעים בבגד ים של תומס מאייר, המעצב של בוטגה ונטה, שבגדי הים שלו סקסיים וקייצים בדיוק כמו חנויות היוקרה שהוא פתח בהמפטונס ובמיאמי. בכל מקרה, תמיד כדאי להתאים את בגד הים לגוף של הלובש אותו, ובכלל להקפיד על כלל הברזל באופנת חופים: להרגיש נוח עם עצמך ועם האנשים שמסביבך.

המגבת של ראף סימונס

זה גם המוטו של גיבור תרבות החופים, ג'ראלד מרפי, שאותו הג'נטלמנים מבקשים לזכור. מרפי ואשתו שרה, אמריקאים שעברו לפאריס בשנות ה-20, המציאו את אופנת החופים האמיתית באנטיב שבריביירה הצרפתית ותירגמו את תחושת הקלילות והשלווה ללייף סטייל אמיתי, לפני שהמושג איבד ממשמעותו. אנטיב, שעד לאותה תקופה נחשבה עיר קיט חורפית, היתה נטושה רוב חודשי הקיץ, והיו אלה בני הזוג מרפי שהפכו אותה למה שהיא: עיר קיט קיצית אופנתית, בוהמיינית ומשוחררת, שממגנטת אליה את כל מי שהוא משהו ברפובליקה הצרפתית וביבשת בכלל.

ג'ראלד מרפי, ש"תמיד נהפך למקומי בכל מקום שהגיע אליו", כמו שאמר עליו חבר אחד, אימץ את מה שלימים נהפך למדים של הריביירה: חולצות מלחים, נעלי אספדריל וכובעי דייגים. הוא אהב לקחת בגדים שנחשבו פונקציונליים בלבד, כמעט בגדי עבודה, ולהפוך אותם לבגדים היום-יומיים שלו. אחת מאורחות הוילה שלו אמרה עליו: "הוא קנה המון בגדים מפוספסים וחילק אותם לאורחים שלו... זו היתה ההזדמנות של ג'ראלד למזג את שתי אהבותיו: אורחים ואופנה". באותה נשימה, המרפים גם הפכו את השיזוף לחלק לגיטימי מאופנת הנופש. הם ציירו, התרועעו עם אנשים וחברים כל הזמן, פתחו את המלון היחיד בעיר, שהיה נטוש בתקופת הקיץ, וניסו לחיות חיים משוחררים ומהנים. "הייתי דנדי", אמר ג'ראלד לקלווין טומקינס, מחבר הביוגרפיה של בני הזוג, "אהבתי בגדים שהיו חכמים, בלי שאבין באופנה או בסטייל, והתלבשתי כמו שרציתי. תמיד".

חולצת הפסים, הלא היא חולצת הברטון המפורסמת, נשארה מאז פריט הכרחי בארון הקיץ האולטימטיבי. אמנם גרסאות סותרות נותנות קרדיט לקוקו שאנל, שהפכה את אופנת המלחים ללבוש לגיטימי, אבל בכל מקרה - הם נהפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות החופים ומתרבות הנעורים שהתלוותה לה, והתקבעו כקלאסיקה נכונה תמיד. החל בפבלו פיקאסו והבוהמיינים של הגדה השמאלית, דרך חברי להקת "ולווט אנדרגראונד" ואנדי וורהול וכלה ב"וילג' פיפל" בניו יורק ופאסבינדר בגרמניה, בגדי המלחים ואופנת החופים סימנו ספונטניות ופשטות לצד פריעת מוסכמות ודחיית כללי לבוש מוקפדים ונוקשים.

אבל יותר מכל אקססורי קלאסי, החשוב מכל הוא הכלל הקשור בשמירה על המרחב הפרטי בזירת החוף הציבורית: אותו שרטוט דמיוני שמאפשר מנוחה ורוגע במרחק סביר והגיוני משאר האנשים ויוצר אינטימיות במרחב המאוכלס (מדי) מסביב. כשכולם כאן ימלאו את הכלל הזה, או לפחות יתאמצו להשיגו, יש גם סיכוי שהאופק ייפתח שוב בחלק הזה של העולם, וכמו גיבור סרטו של טריפו "400 המלקות", הג'נטלמנים יוכלו לפרוש ידיים ולרוץ לים הסוער משוחררים, שלווים ובלי פחד.

סצנת הסיום מתוך "מוות בוונציה"