כשאירווינג ברלין הוסיף ב-1946 את השורות הידועות "Dressed up like a million-dollar trooper, Trying hard to look like Gary Cooper, Super duper" לשירו המפורסם מסוף שנות ה-20 "Puttin' on the Ritz", גרי קופר כבר היה כוכב קולנוע מפורסם, שנודע בהופעתו החיצונית המרשימה.
נשים העריצו אותו, גברים התפעלו ממנו, והוא גילם את הגבר האמריקאי החדש, על המסך ובחייו הפרטיים. ספר חדש שיצא בימים אלו,"Gary Cooper: Enduring Style" (בהוצאת Powerhouse) שופך אור על הסגנון של קופר ועל הדימוי שהקרין, בין שבדמות הקאובוי שכה זוהתה עמו - בעיקר בזכות הופעתו במערבון המפורסם של פרד זינמן "בצהרי היום" מ-1952 - ובין כאדם בעל טעם וסגנון בחייו הפרטיים.
דווקא במקומות הלא מוכרים האלה מתגלה קופר כמי שנהג לשלב בין אלגנטיות אירופית לבגדי ספורט קז'ואליים אמריקאיים. "הוא היה מעין ‘אריסטוקרט דמוקרטי'", אומר ברוס בוייר, מחבר הספר ואחד הכותבים האמריקאיים הוותיקים על אופנת גברים, בראיון טלפון מביתו בפנסילבניה. "היו לו חן טבעי ואלגנטיות. הוא אהב והכיר הרבה אנשים, הסתובב בכל העולם ואהב להתלבש במגוון סגנונות, בנינוחות, בלי שום פוזה. בתקופתו היו עוד כמה שחקנים אמריקאים שהקרינו אימג' אריסטוקרטי-דמוקרטי כזה: פרד אסטייר, קלארק גייבל, ג'ימי קאגני והמפרי בוגארט. בין שהיו קאובויז או גנגסטרים, נערי כפר או הרפתקנים, כולם היו הגיבורים החדשים של המאה האמריקאית החדשה".
בוייר התחיל את דרכו העיתונאית ככתב לאופנת גברים בשנות ה-70, אחרי שקרא על מותו של הדוכס מווינדזור. "תמיד הייתי מרותק לסגנונו האיקוני", הוא מספר, "קראתי את כל הכתבות עליו ואת כל ההספדים שנכתבו, אבל הרגשתי שאף אחד מהם לא הצליח לפצח את דמותו, שהשפיעה על אופנת הגברים במאה ה-20 יותר מכל דמות אחרת. החלטתי לכתוב משהו משלי. פניתי למגזין המפורסם ‘Town & Country', שהיה אז מגזין נשים שאף פעם לא פירסם כתבה על אופנת גברים. הם החליטו לפרסם את הכתבה".
במובנים מסוימים ייסד בוייר ז'אנר כתיבה חדש, שהספר על קופר הוא אחד מתוצריו. "הגישה שלי היא להבין את אופנת הגברים בפרספקטיבה רחבה יותר. מה שמעניין אותי הוא לדון בבגדי גברים בהקשרים היסטוריים, סוציולוגיים או פסיכולוגיים, ולחבר הכל למשהו גדול יותר. לאנשים שנמצאים בתוך תעשיית האופנה בגדים הם הכל, ואילו לאנשים מחוצה לה - לבגדים אין משמעות. אני חושב שהתשובה האמיתית נמצאת באמצע: לבגדים יש פחות חשיבות מזו שנותנים להם אנשים בתעשיית האופנה, ויותר חשיבות ממה שהקהל הרחב מעניק להם".
לכן החליט בוייר לכתוב סדרת ספרים על איקונות סטייל של המאה ה-20, בהן הדוכס מווינדזור, פרד אסטייר, מרלון ברנדו, דיוק אלינגטון, מיילס דייויס וגרי קופר. עד כה פורסמו הספר על פרד אסטייר וספר נוסף על הסגנון המרדני של גיבורים כמו מרלון ברנדו, פול ניומן וג'יימס דין.
את קופר לא פגש בוייר מעולם. "הוא מת ב-1961, כשהייתי בן 20. אבל מאז שהייתי נער צפיתי בסרטיו, בעיקר במערבונים המפורסמים. רק כשהתבגרתי ראיתי את סרטיו המוקדמים, שכלל לא הייתי מודע לקיומם. אז הצלחתי לראות איך קופר לובש חליפות אנגליות ואיטלקיות באופן מושלם ובנינוחות, והבנתי כמה קסם וחן טבעי היו לו. "קופר לא למד משחק", מנסה בוייר להסביר את סוד הקסם של השחקן, "הוא תמיד היה הוא עצמו, כולל בבגדים שלבש. אפילו אני הופתעתי, כי גם אני הכרתי רק את הדימוי שלו כקאובוי אמיץ ושתקן מסרטי המערבונים".
"כשדיברתי עם חבר טוב שלי, סוכן שחקנים הוליוודי, על הרצון לכתוב ספר על גרי קופר, הוא הציע להכיר לי את בתו של השחקן המפורסם", מתאר בוייר את הולדתו של הפרויקט. הוא פגש במריה קופר ג'אניס, שגרה בניו יורק, והסביר לה על הרעיון שעומד מאחורי הספר. "נפגשנו כמה פעמים והסברתי לה על מה אני רוצה לכתוב. הסברתי לה שמה שחושבים על קופר באופן כללי הוא מוטעה, שלצד דימוי כקאובוי הנצחי הוא גם היה אדם אלגנטי ומתוחכם".
ג'אניס קופר התלהבה מהרעיון. "היא סיפרה לי שהיא יכולה להעיד שאביה ענב עניבות לבנות ולבש חליפות מחויטות בדיוק כשם שלבש מכנסי ג'ינס. הוא אמנם נולד במערב ארצות הברית והיה מעין קאובוי, אבל הוא היה אדם אינטלגנטי ומתוחכם שלמד בבריטניה, ידע לטינית, צייר, גר ברומא שנה והיה נינוח בחברת שני חבריו הטובים פבלו פיקאסו וארנסט המינגווי. קאובוי פשוט הוא לא היה".
הבת הסכימה לשתף פעולה עם בוייר, הראתה לו תמונות פרטיות של אביה שלא נראו קודם, והספר החל לקרום עור וגידים. "חשבתי שהתמונות יפות ומיוחדות, כי הן הראו את קופר כאדם פרטי, איש בעל סטייל שהתלבש למגוון אירועים, בבית ובחוץ, בבגדים שהעידו על חוש סגנוני יחודי. עוד לפני שראיתי את התמונות הללו כתבתי אלפי מלים על קופר כאיקונת סטייל, אבל אחרי שראיתי אותן החלטתי שאני צריך לכתוב הכל מחדש, ושזו הזדמנות של פעם בחיים".
מעבר לתמונות ולאימג' המסוגנן שנשקף מהן, בוייר עוסק בספרו בהרחבה בשאלה איך אדם כמו קופר בונה את סגנונו האישי ומשכלל אותו כחלק מהביוגרפיה שלו. "אני חושב שכולנו מעוצבים על ידי הרקע שממנו אנחנו באים", הוא אומר. "קופר הוא דוגמה לכך. הוא נולד ב-1901 בעיירה בשם הלנה במדינת מונטנה, ומגיל צעיר הוא כבר היה קאובוי - גידל עדר באפלו בחווה של הוריו ולמד לרכוב על סוסים. הוא גם פגש שם אינדיאנים שהיו משבט שנודע בשילובי הצבעים המפתיעים של הבדים, הנוצות, האוכפים והשמיכות שלו. אני חושב שקופר למד מהם לאהוב צבעים ולא לפחד מהם.
"בגיל 12 נשלח קופר לפנימייה באנגליה כי הוריו, שהיו ממוצא אנגלי, רצו שבנם יתחנך במוסד בריטי שמרני. הוא ואחיו למדו כמעט 4 שנים בפנימייה, ושם הוא נחשף לאופנה הבריטית, לצווארוני האיטון המפורסמים, לז'קטים מטוויד ולווסטים. אבל יותר מהכל", מסביר בוייר, "אני חושב ששם הוא למד שבגדים הם כמו תחפושת: אם אתה רוצה להיות תלמיד - יש לזה מלתחה מסוימת, ואם אתה רוצה להיות קאובוי - יש סט שלם של בגדים שעליך ללבוש". בוייר סבור כי כל זה גם קשור לקריירת המשחק שבחר בה בבגרותו. "הוא לא היה רק גבר בעל טעם משובח בבגדים שידע איך ללבוש אותם, אלא גם שחקן טוב, כי מגיל צעיר למד איך לכולנו יש תפקידים שמחייבים בגדים מסוימים. המעבר הזה, מלהיות ילד שמשחק עם אינדיאנים לחניך בפנימייה בריטית קשוחה, השפיע עליו, ולימד אותו שלכולנו יש תפקידים. לכן בעיני הוא שחקן טבעי, ולכן הוא לא היה צריך ללמוד באופן מסודר בשום מקום".
מעבר לביוגרפיה, בוייר מתייחס גם לדמותו הקולנועית של קופר. "הוא גילם תפקידי רופאים, מרגלים, מוסיקאים, וכמובן קאובויז, ובכל הופעה הוא היה בעליו של התפקיד, הוא מעולם לא שיחק אותו. בכל הופעה, לא משנה באיזה תפקיד, הוא נראה טבעי ונינוח. כשחושבים על זה, אני חושב שזה מה שהופך אדם לאיקוני - ללבוש בגדים באופן טבעי. "אם רוצים להבין מה זה אומר", מוסיף בוייר, "אפשר להשתמש בדוגמה הפוכה - אנשים שהולכים לאירועים רשמיים שבהם יש קודי לבוש קפדניים ושוכרים חליפת טוקסידו. אם תביט באנשים הללו, הבגדים נראים כאילו הם לא שייכים להם, והם מרגישים לא נוח בהם.
"היום המצב מסובך יותר, אבל למרות שתחום אופנת הגברים נהפך להיות הרבה יותר מדובר, אני עדיין מרגיש שיש המון אנשים שיודעים הכל על בגדים, חוץ מאיך ליהנות מהם. וזה בדיוק ההיפך מגרי קופר".
הספר, שכולל יותר מ-150 תמונות שנבחרו על ידי בוייר ובתו של קופר, משרטט את גרי כאיקונת סטייל מגוונת ורבת פנים: מתמונות משפחתיות עם אשתו רוקי, דרך תמונות של המכוניות, הבתים והחווה, וכלה במפגשים עם חבריו: מסעות ציד עם המינגווי, מסיבות עם שחקנים הוליוודים כמו קרי גרנט, רכיבה על סוסים, שיט ביאכטות וסצינות מסטים של מערבונים.
"קופר היה תמיד בעד מלתחה מגוונת", אומר בוייר, "וזה מה שהפך אותו לאיקונת אופנה: החליפות, מכנסי הג'ינס והבגדים הרבים האחרים שלבש. הוא היה נוסע ליוון כדי למצוא שם סנדלים, למשל, או כפי שלמדתי מבתו, הוא נהג לנסוע להוואי כדי לקנות בדי כותנה, ואז היה מביא אותם לחייט שלו כדי שיתפור לו מהם חולצות. בכלל, הוא באמת אהב ללבוש בגדים מכל העולם. בנוסף הוא לא פחד משילובי צבעים: ז'קטים ירוקים, חולצות ורודות וירוקות. הוא אולי היה שמרני בגזרות שבהן בחר, אבל הוא חשב שגברים צריכים להתלבש בבגדים צבעוניים".
"תאמינו לי, קופר היה הבן-זונה הכי יפה שאי פעם חי", כתב עליו המעצב האמריקאי ביל בלאס בביוגרפיה שלו שמצטט בוייר, "היה לו הכי הרבה חוש לסטייל. העובדה שקופר הרגיש נוח באותה מידה במכנסי ג'ינס או טוקסידו לבן (ובשניהם הוא נראה מצוין, מוסיף בוייר) מחזקת את התחושה שכנראה היה לו גם הרבה ביטחון. "הרבה יותר מכל אחד אחר", מצוטט בלאס, "קופר היה אחראי לשילוב בין האסתטיקה הלבישה אך חסרת הצורה של המערב האמריקאי לצללית הצרה והמחויטת של העיצוב האירופי. זה מה שהבדיל אותו מהגייבלים והגרנטים, וזה מה שהפך אותו לאייקון אמריקאי".
לסיום, בוייר מצטט את ג'אניס קופר, בתו של השחקן, שאמרה ש"סטייל הוא שיקוף, בין שאר הדברים, של מי שנושא אותו: מי אתה, כמה נינוח אתה מרגיש בעור שלך, וכמה עונג אתה מסב לך ולאחרים שמסביבך כשאתה נראה טוב, מושך וחיובי. אבא שלי לא הושפע מטרנדים, והוא הלך לפי החליל של עצמו כשזה נגע לבגדים". במובן הזה, מסכם בוייר, "גרי קופר נשאר רלבנטי היום בדיוק כמו לפני 50 שנה". *
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה