פר(א)דה אישית

אלה היו נעלי פראדה הראשונות של הגרסונייר. הן בכלל היו של פראדה ספורט ואי אפשר היה לסווג אותן מתחת לשום קטגוריה מוכרת. מוקסינים? loafers? נעלי נהיגה או בית? היתה להן מן סוליה אפורה אווירודינמית וגפה מעור כחול, ובמקום שרוכים הן נסגרו בעזרת גומי ואבזם מיוחד, ששיווה לנעל המסורתית טייק פוטוריסטי ועשוי-היטב באותה פשטות משוכללת שרק חברה כמו פראדה יכולה היתה לעצב.

סוף שנות התשעים. בפינת הרחובות פרינס וברודווי עמד עדיין מוזאון גוגנהיים סוהו, לפני שפינה מקום למקדש הצעקני של פראדה ורם קולהאס שעומד שם עד היום. החנות של פראדה ספורט בסוהו (ברחוב ווסטר) נפתחה בדיוק על חורבות החנות האהובה של קום דה-גרסון (שעברה לצ'לסי), והחלל הכפול של החנות הלופטית לבש לבן בוהק, עם הבזקים של פסים אדומים של הלוגו (שהיו גם לאורך הסוליות של הנעליים) וצבעי כסף בכל מקום. הנעליים, שמחירן ירד מחמש מאות דולר למשהו קצת יותר אפשרי, גילמו את העידן הנוצץ החדש, שניה לפני שהסוהו הפך להיות לאס וגאס של חנויות יוקרה ושל רשתות הביגוד המהיר, והן היו נוחות וקלילות, והיו מכונות כאן בטח "גרסונייריות".

נעלו אותן אתמול בפעם האחרונה, לא לפני שהגרסונייר נזכר בכל המדרכות שעברו תחת הסוליות שלהן, בהליכות הארוכות, בדילוגים, בשלוליות שהרטיבו אותן ובכל זוגות הנעליים האחרות שתפסו את מקומן.

זיעת הפּיני

"זיעה" הוא סרט תיעודי קצר של הבמאי הנורבגי תומס הילנד, שעוקב אחרי טימו, בחור צעיר המתגורר בפינלנד ואוחז במקצוע הנחשק: ספורטאי סאונה.
מסתבר, שבסקנדינביה, כמו בסקנדינביה, תחרויות הסאונה הן ענף ספורט רשמי, וטימו שלנו הוא גיבור מקומי שמביס בקלות את יריביו, בספירת הדקות הארוכות בהן הוא שוהה בחדר העץ, בטמפרטורה של 140 מעלות.
הגרסוניירים, שכל חייהם רק מחפשים את הספורט המתאים להם, כבר ניסו במשך כמה שנים את האולמות המחוממים של הביקראם יוגה. הם אמנם מכירים היטב את יכולות ניקוי הרעלים של מנגנון הזעה אבל לא בטוחים שהקיץ הישראלי מעודד ישיבה ממושכת על ספסל עץ להוט.
הסרט, שנראה כמו הגרסא הפינית ל"סיפור גדול", הופק על ידי חברת פרטיזן המשובחת, והנה הוא לפניכם. נא להכין מגבות:

Sweat from Sweat Movie on Vimeo.