הגרסונייר המואר

אפרורו שולחנות עבודה, הבלוג המצויין "קונטיניואס לין" ממשיך במסורת היפה שלו הקשורה בקידום אופנה ועיצוב אמריקאיים קלאסיים ומעלה וידאו שני בסדרת כתבות שהוא עושה על אנשים בתחום. הפעם גרסונייר ישראלי (לשעבר) בשם גדי גילן, שחנות הוינטאג' התעשייתי-אמריקאי שלו היא מוסד ותיק בשולי שכונת נוליטה בניו יורק. הבלוג, כמו הוידאו הזה, מעורר השראה.

Gadi Gilan Presented by ACL x Cole, Rood & Haan Co.

שולחן עבודה

הגרסוניירים, שעוד מעט יהיו רשמית מחוסרי עבודה, מסתכלים בהערצה על כל אותם בעלי מקצוע, על לבושם ועל חללי העבודה בהם הם שוהים רוב שעות היום. לגרסוניירים יש בדרך כלל לפטופ עם תמונה מתחלפת על שולחן העבודה, ולמעט מגזינים מזדמנים, עט אכול וסיגריה כבויה, אין להם הרבה כלי עבודה להתפאר בהם.

דומה שהחנות החדשה של "ראג אנד בון" בסוהו עוצבה בדיוק בשבילם: על הקירות של החנות נתלתה תערוכה בשם "workspace", תיעוד שולחנות עבודה של בעלי מלאכה שונים, מהצלם ג'וזף הולמס. תמונות נבחרות למטה ואת השאר אפשר לראות כאן. הטקסט הנלווה, אגב, יכול להיות הטור שנכתב כאן בעבר על בגדי עבודה. ובינתיים, Beau Travail

הנסיך האפל מ- Hood by Air

החברים המוכשרים ב-Hood by Air, לייבל ניו-יורקי צעיר ותוסס, משלבים בעיצובי בגדי הגברים שלהם עתידנות אפוקליפטית ואופנת רחוב היפר-מודרנית (וזה עוד בלי להזכיר את המילה רטרו). לפני כחודש הם חשפו במהלך שבוע האופנה בלונדון, את הסרטון הקצר שלפניכם, המציג את קולקציית הסתיו-חורף הנוכחית שלהם.
הסרט (שנוצר בתמיכת דייזד אנד קונפיוזד והוצג במסגרת הפסטיבל הלונדוני הנחשב Onedotzero), עוקב בנרטיב לא ממש מוצק, אחר נסיך אפל ומנודה, המשוחק על ידי שאון רוס, אחד הדוגמנים המדוברים ביותר בשוק (גם, לא רק, כי הוא אלבינו-אפרו-אמריקא).

YOU MAKE ME FEEL PART002 from JASON LAST on Vimeo.

דור הפלאנל

לכאורה אופנת הגראנג' היא אנטי גרסוניירית בבסיסה. רישול שלא תמיד מוקפד, הזנחה ולא תמיד מכוונת, שכבות, שכבות שבא לבכות. אבל, זו דעה אישית של הגרסונייר שמרן, שדווקא ניצפה לאחרונה לובש לא מעט חולצות משבצות, ומודה כי ההשפעה של הגראנג' על האופנה העכשווית היא עצומה, מעמדה בלתי ניתן לערעור ואפשר אף למצוא בה פריטים מרגשים.

נסיך ונסיכת גראנג'

היה זה דווקא מארק ג'ייקובס שהצליח להחדיר את מחוספסות הגראנג' לתוך מקדשי האופנה בקולקציות שלו (אז למותג פרי אליס) ב-1992. ג'ייקובס הימם את כולם כשהעלה על מסלול החתול חולצות פלנל, גטקס, דוק מרטינס ושאר שכבות ומשבצות, מה שעלה לו אחר כך, ולשותפו העסקי רובקט דאפי, בפיטורין מיידים.
מאז ועד היום חלפו כבר כמעט שני עשורים, והגרסונייר, גם אם אינו מחכה לסיבוב גראנג' נוסף, מצא עצמו מתרגש אל מול התמונות הבאות.
בספר חדש היוצא בימים אלו לאור מציג הצלם מייקל לוין את עבודותיו משנות השמונים ותחילת התשעים, אז היה הצלם הרשמי של הלייבל סאב פופ, ממובילי המהפכה. לוין שחווה את רחובות אולימפיה וסיאטל בתקופת פריחתו של הגראנג', מצליח, בתיעוד אינטימי יפה ומרגש, להביא את סיפור את עלייתו ונפילתו של דור הפלאנל.

ילדי הטרנץ' גראנג'סוניק יות' (1985)כאן חיים בגראנג', סיאטל, 1983מוטלי קרו, סיאטל, 1985פארטי איז אובר, סיאטל, 1983

מי שרוצה עוד: לספר יש טריילר, ולצלם יש בלוג.

הראווה בעידן האנטי-ראווה

הגרסוניירים כבר הסגירו את האובססיה שלהם לחלונות ראווה, בעיקר בערים שוקקות חנויות ואנשים, שבהן חלונות ראווה הן חלונות הנפש של בתי אופנה, של קניינים עם טעם טוב ושל התקשורת היחידה לפעמים עם העוברים ושבים ותשוקותיהם הסמויות. הגרסוניירים מודים שחלונות ראווה הן גם ביטוי לעידן הקפטילסטי הרווי בסחורות, עוד גלגל במכונה המשומנת שבה אובייקטים של תשוקה מוחלפים ללא הרף זה בזה ויוצרים תנועה בלתי פוסקת של עוד ועוד מוצרים שאף אחד לא ממש צריך. אבל הנה התגלגל לידם לינק מרגש (ויה בוינגבוינג), שבו הצלם דייויד הלינסקי מציג תמונות מאלפות מחלונות ראווה במזרח אירופה בתקופה הקומוניסטית. הלינסקי צילם אלפי תמונות בין השנים 1986-1990 ב"נוף עיר שהיה נטול פיתויים מסחריים... ושל חנויות שהיו חסרות יומרה, נאיביות וכמעט אירוניות. אבל הן גם הכילו מלאי של הצרכים הכי בסיסיים שלנו", הוא כותב.

התמונות בגלריה שלו, וכמה נבחרות (עם אופנת גברים מזרח אירופאית), כאן לפניכם:

נעלי געגוע

הדיסוננס בין פריטי החורף שבחנויות לבין הוואקום האקלימי שנוצר פה בעקבות העדרה של עונה גשומה הוציא את הגרסונייר לחיפוש אחרי נחמות לא זולות.
הנחמה הראשונה נמצאה בבוטיק בדיזנגוף בשם "בלוק 190", חנות שכבר זמן רב מחפשת את דרכה, בין היענות לטעם הגברי הרחב ובין חלוציות ואמירה אישית בכל הנוגע לאופנת גברים. לפני יותר בשבוע, אחרי שכבר התפוגגה לה השמועה הפרובינציאלית שמארק ג'ייקובס נראה ברחובות נווה צדק, הגיחה לה שמועה מוצדקת יותר של"בלוק 190" הגיע מבחר של נעלי גברים מקולקציית סתיו-חורף 2009 של מארק ג'ייקובס.

הגרסונייר, בתוקף שליחותו הציבורית כמובן, מיהר לבלוק וגילה מגוון מרשים של הקולקציה המדוברת, נעלי עור בגבהים שונים, מגפונים מחודדי קצה, ואפילו נעלי הפאף המשעשעות.

בחנות, שעברה לאחרונה שיפוץ עדכני, אפשר גם למצוא פריטים של אלכסנדר מקווין, ראף סימונס לפרד פרי, ואחת ההפתעות ששימחו את הגרסונייר (שוב, לא את רוה"ח שלו) היתה קולקציה חדשה של חולצות Xacus שמגיעות, כמה יפה, ארוזות כל אחת בקופסה אישית. Xacus הוא מותג איטלקי וותיק המייצר חולצות מכופתרות איכותיות, דקות גזרה, בלי הטוויסטים והפרטים ה"מגניבים" שמאפיינים לא מעט את האופנה הגברית הישראלית. בחנות (בלוק 190, וגם בברנדיז, שבקניון רמת אביב) ניתן למצוא מספר גוונים בסיסיים של חולצות ה- Xacus, והגרסונייר ממליץ עליה במיוחד למי שמחפש כבר הרבה זמן את החולצה הלבנה הקלאסית.

הגרסוניר השבועי - דייוויד הוקני

דייוויד הוקני הוא אמן רנסאנס וגרסונייר של כבוד. האיש, שחגג השנה את יום הולדתו ה-72, הוא אמן פורה, אייקון אופנה וסטייל ואיש תרבות ויזואלית, שלעולם, אבל לעולם, לא שוקט על שמריו. במשך חמישה עשורים יוצר הוקני יצירות מגוונות בכמויות מעוררות השתאות בשלל המדיומים הוויזואליים: ציור, צילום, רישום, עיצוב תפאורות, עיבוד מחשב, ועכשיו, סדרת עבודות שלו באייפון, שמחוללת מיני מהפכה בכל הקשור לאמנות דיגיטלית, לאפליקציות אייפונים ולשימושים שלהן. ובכלל, נעים להיזכר שגם ממרום העשור השמיני אפשר להמשיך לחקור, לסקרן ולאתגר את העולם המוכר שמסביבנו. באמנות, כמו בחיים.

הוקני, כמו גרסונייר אמיתי, נע כל חייו בין העולם הישן לזה החדש, מלונדון ללוס אנג'לס, לניו יורק ולביתו הנוכחי שביורקשייר, אנגליה. הוא תחילה צייר ציורי שמן, צייר הרבה דיוקנאות של חברים, גילה את הפולארויד ויצר קולאז'ים מופלאים, להם קרא joiners. אחר כך עבר להתנסויות במכונות זירוקס, מדפסות לייזר ומכשירי פקס.

בשנות השבעים התפרסם בציורי הבריכות הנוזליים, מלאי האור הקליפורני והגופות הגבריים, זכר לאובססיה שהיתה לו עם מגזיני הגברים הסמי-פורנוגרפיים של שנות החמישים.

ב-1971 יצא הסרט "A Bigger Splash", שבו עוקב הקולנוען ג'ק הזן אחרי האמן הצעיר ומתאר את נסיקתו לתהילת עולם האמנות בין ניו יורק, לונדון ולוס אנג'לס. בתוך הסרט התיעודי מסתתר לו, בצורה הוקנית אופיינית, סיפור חצי-פיקטיבי על מערכת יחסים סבוכה בין האמן לבן זוגו והמוזה שלו דאז, פיטר שלזינגר.

אבל יותר מהכל, הוקני משמש לגרסוניירים מודל השראה ועניין בשל הסטייל המזוהה איתו כל כך למרות העובדה שהוא השתנה כמעט כל עשור: שיער צבוע בהיר (לפחות עד לפני כמה שנים), משקפיים בולטים וגדולים, שילוב של חליפות ואקססוריז בצבעים ובטקסטורות בולטות (פולקה דוטס ומשבצות! גוד סייב דה קווין), אלגנטיות בריטית, קלילות של קליפורניה, אירוניה ומכובדות – סגנון-על נצחי.

גורב עם גרוב הוקני ביי אנדי

ב-1999 הוא הפסיק לצייר לשנתיים ונכנס לעובי הקורה האמנותית כשחקר את סגנונות הציור של המאסטרים הגדולים במאה ה-15. הוקני גילה אז, והוכיח את מחקרו בספר שהפך לסדרת טלוויזיה, שאמנים מערביים השתמשו בעדשות ומראות כדי ליצור את ציוריהם כבר במאה ה-15, מאות לפני המצאת המצלמה.(הספר: Secret Knowledge: Rediscovering the Lost Techniques of the Old Masters).

Jean-Pierre Gonçalves de Lima (איור מחשב, 2008)

הוקני, אמן שהטכנולוגיה תמיד אתגרה אותו, צייר בעזרת מחשב כבר ב- 1985 (תהליך שאפשר לעקוב אחריו בסדרה Painting With Light), ולאחרונה, כאמור, הדהים את עולם האמנות והתרבות ביצירות ששלח לחברים באמצעות האייפון. ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" אפשר לראות, ולשמוע, הסבר מרתק על יצירתו האייפונית. הגרסוניירים מסתפקים בציטוט: "האייפון תמיד אצלי בכיס... והפעולה היא מיידית ולכן כה רעננה. וכשזה נגמר, וזה הקטע הטוב, אין בלגן, לא צריך לנקות. פשוט מכבים את המכונה. או אפילו יותר טוב – לוחצים על send והחברים שלך מסביב לעולם זוכים לחוות את התמונה באותה המיידיות. יש בזה משהו מאד אינטימי".
לאחרונה חזר הוקני ליורקשייר, אנגליה, שם הוא מתגורר בחווה של כמאה דונם, ולצד יצירת אמנות ושיעתוקן הטכני הוא גם מצייר נופים ריאליסטים עם קריצה סוריאליסטית לקראת תערוכה גדולה שתיפתח ברויאל אקדמי בלונדון בינואר 2012.

ועוד בונוס קטן: שני אימג'ים, האהובים ביותר על גרסונייר אחד. הראשון, מהסיבות הידועות למי שמכיר. והשני, אחד האימג'ים היפים של הוקני, "מר וגברת קלארק ופרסי".

עלילות הגרסונייר באיסטנבול הגדולה

קוראי הבלוג הערניים כבר יודעים כי טרם החלו מהומות הטבלואיד-פוליטיות בין אנקרה לירושלים, ביקר אחר הגרסוניירים (לראשונה בחייו) באיסטנבול, עיר על-היסטורית, עם אנרגיות נדירות, שם זכה לחוויה תרבותית, תגלחת מקומית ולא פחותה מכך, התגלות אופנתית.

מלבד הבזאר הגדול - לחובבי התיקים-בדים-ושאר המציאות; הביאנלה לאמנות - לחובבי אמנות פוליטית אקטיביסטית; ושאר מקומות החובה לביקור בעיר, מסתתרת לה פנינה מקומית בשם נישאנטאשי, שכונה ירוקה, עם בתי קפה קסומים, בוטיקים מוצלחים, בתי כלבו אופנתיים, פריז שעל הבוספרוס.
האטקרציות העיקריות בשכונה הן לאוו דווקא שני בתי כלבו גדולים, שמוכרים שלל מותגי יוקרה עם בחירה יחסית שמרנית, אלא שתי חנויות הלוויין שלהם, המציגות מותגים חדשים, צעירים ונכונים, שהגרסונייר באמת עוד לא מבין למה טרם הגיעו לפה.

הראשון הוא Beyman רב הקומות, שמתחזק גם בראסרי נעימה בקומה הקרקע, ולידו, ברחוב צדדי, חנותו הקטנה Blender. שם בארבע קומות אפלות, מתערבבים להם בגדים נפלאים של אקנה, זדיק&וולטר, ראף ביי ראף סימונס, מרג'יאלה 6 ועוד. בדיעבד המבחר היה קצת מאכזב - ההבטחה של בלנדר לא קוימה במלואה - אבל אין ספק שבכל יום נתון החנות הזו מנצחת (בטח במבחר הגברי) כל בוטיק דיזנגופי מתקדם.

בראסרי ביימן לשירותכם

ברחוב המקביל, בית הכלבו השני נקרא Vakko, ומציג על שלל קומותיו קולקציות אלגנטיות-שמרניות של עצמן. בתחתית הבניין נמצאת חנות הלווין בעלת השם המתחכם V2K (כל כך מילניום מצידם). שם מוכרים, הלוואי עלינו, פריטים נבחרים משלל מותגים כ- A.P.C, כריסטופר קיין, ג'ונתן סונדרס, רג אנד בון, אלכסנדר וואנג ואחרים. שני הפריטים שהיו החביבים על הגרסונייר (אך לא על רוה"ח שלו) היו חולצת משבצות אפורה של נום דה גאר, הלייבל האינטליגנטי מניו יורק, וסריג כבד למעבה החורף של אוליבר ספנסר – הלייבל הבריטי לאופנה גברית, שמקפיד על בדים איכותיים ורמת חייטות גבוהה.

הבנים של ספנסר

הילדים של נום דה גאר

עוד טיפ לנוסעים האופנתיים: למרגלות גבעת נישאנטאשי נמצא איזור מקסים ומומלץ לביקור בשם באשיקטאש. שם, ליד מלון W החדש והמפנק, בעיקול של רחוב משופץ למשעי, פרושים להן שלל בוטיקי יוקרה כמו מארק ג'ייקובס, לאנוון, מארני, בוטגה ונטה ואחרים, ששימחו את הגרסונייר ב-70% אחוז הנחה על קולקציות ישנות.

ועד לפעם הבאה, כדאי תמיד לעלות לבר או מסעדה בקומה עליונה, ללגום תה תפוח, להיאנח על פוליטיקאים אווילים, לדבר על קולקציות נעימות וליהנות מהנוף המרהיב.

בדרכים

"האמריקאים", תערוכה של רוברט פרנק, אולי אחד הצלמים המשפיעים ביותר במאה העשרים, מוצגת במוזאון המטרופוליטן בניו יורק. התערוכה מבוססת על ספרו המיתולוגי של פרנק, שפורסם לראשונה ב-1959, ובאווירת המקארתיזם ששררה באותם ימים הוא הוכפש והואשם באנטי-אמריקניזם. ג'ק קרואק, מחבר "בדרכים" המיתולוגי, כתב הקדמה לספר וטען שפרנק "ינק שיר עצוב הישר מאמריקה ושם אותו על פילם". בכל מקרה, מדובר באוסף של צילומים שעשה הצלם השוויצרי בין השנים 1955-1957 ובו אלפי צילומים מאמריקה (שרק כמה עשרות מהם כונסו בספר), תיעוד של העשירים, העניים, הצפוניים והדרומיים, הנופים, האנשים, הילדים והמכוניות של היבשת המוזהבת. הגרסוניירים, שתמיד חיבבו את פרנק, מגלים בצילומים מקורות השראה אופנתיים סופר-עדכניים: הם מתאימים לרוח התקופה, הם עולים בקנה אחד עם כל המגמה של טרנד בגדי העבודה וחזרה לשורשים האמריקאים הקלאסיים בכל מה שקשור לביגוד, והם מלנכולים במידה הנכונה, בלי להיראות זוהרים, אנתרופולגיים או מציצנים מדי.

חלב על השפתיים

זה אולי החום הכבד השורר כאן (סוף אוקטובר, גוד דאמ איט!), אבל הפוסט הנוכחי קשור ב... ילדים. אמנם הגרסוניירים נטולי צאצאים בשלב הנוכחי, אבל דפדוף במגזין הילדים הצרפתי והסטייליסטי "מילק" הוא חוויה מעוררת. פרוייקט האופנה שלפניכם גרם להם - אפילו קצת - לרצות להיות שוב ילדים וללבוש את כל הבגדים הקולים האלה, מהסוג שהם לא ראו הרבה מאוד זמן. אפילו לא על מבוגרים.

לגלריה עם עוד תמונות מהמגזין המופלא - הקליקו כאן.

גיליון קטאלני

מאוריציו קטאלן, לינדה אוונג'ליסטה, אמנות ואופנה במגזין אחד? הגרסוניירים חורגים ממנהגם ומיידעים את הציבור הרחב על הגיליון החדש של "דאבליו" המוקדש לאמנות. על השער עבודה של קטאלן, אחד האמנים האהובים (ויוצר המגזין המושלם "Permanenet Food"), ובפנים מלא דברים טובים, כך מבטיח הגיליון החדש של נובמבר.

לטובת אלו שעדיין מחפשים טסטוסטרון בפוסט, בתמונה שלמטה אוונג'ליסטה האלוהית, וגברים בחליפות של טופמן ות'אורי. העניבות של טום פורד. עוד עבודות של קטאלן מהמגזין אפשר לראות כאן.

מועדון הג'נטלמנים - הטור התשיעי

הבוקר, אירוע קשה כשלעצמו, מזמן לג'נטלמנים את המפגש הראשון עם עצמם מול המראה. הם דוחים בבוז את האופציה המגולחת ומרוויחים עוד כמה דקות לשתיית הקפה ולבחירת הלבוש היומית. אבל שלב הטיפוח היומי – גם אם הוא מדלג על האופציה המשולשת של הקצף, התער והאפטרשייב (מוצר אנכרוניסטי משנות השבעים) – מחייב בכל זאת התעכבות על מה שקרוי בעולם השיווק "קוסמטיקה וטיפוח העור".
היום אפשר למצוא יותר מוצרי טיפוח לגבר מאי פעם, והמגוון מרשים: מוצרים רבים לעור הפנים, תרסיסים לאחרי גילוח, קרמים לעיניים, לידיים ולכפות הרגליים, נוסחאות אנטי-אייג'ינג מפתות ושלל בקבוקים, משחות ואבקות קסם שמבטיחים חיי נצח אפידרמיסי ומראה מלוטש של פוטושופ.
המספרים בתעשייה מאשרים את מה שהג'נטלמנים רואים על המדפים. רק באנגליה מכירות מוצרי הטיפוח הגברי בחמש השנים האחרונות שילשו את עצמן, ומספר המוצרים לטיפוח העור גדלו ב-900 אחוז. בכל תקופת המיתון גילו מכירות מוצרי הגברים (ובכלל אופנת הגברים) יציבות ואף גדלו. גברים, מעידים המחקרים, ובעיקר רווקים צעירים, הם שוק מצוין שנוטה לא לשנות הרגלים באופן תכוף ושומר נאמנות למוצרים שהוא צורך.

למעשה, אין להתפלא על הקשר ההדוק שנוצר בין הגבר לעורו. הרי גברים מתעסקים די הרבה בעור הפנים שלהם ובשיער שגדל עליו. על פי נתונים שפירסמה בעבר חברת הגילוח הענקית ג'ילט, 70 אחוז מהגברים באמריקה מתגלחים בסכין גילוח ולא במכונה, והם עושים זאת בממוצע בין ארבע לחמש פעמים בשבוע, כך שיוצא לגבר להתגלח יותר מעשרת אלפים פעם במהלך חייו.

אבל בעצם מה לשני הג'נטלמנים ולגילוח? אמנם הם חסידי המראה מטופח-לא-מגולח כבר שנים, אבל לאחרונה כל העיסוק בשיער הפנים הדביק גם אותם. אחד החל לטפח סוג של שפם, מהסוג שנצפה בכמה מגזינים נכונים ועל פניהם של תושבי וויליאמסבורג, אותה שכונה אופנתית בברוקלין. והשני, שנשבע שתער לא יעבור על לחיו, נשבר וחזר לפני כמה ימים מאיסטנבול עם סיפורי אלף לילה ופרצוף מגולח למשעי.
החמאם, שאליו הגיע לשם הרפיה משעות ההליכה הרבות בעיר רבת קסם זו, זימן חוויה גברית מובהקת. תחילה רוכך עורו בחומו של אמבט טורקי קלאסי, ואחר כך טולטלו, פורקו והורכבו מחדש עצמותיו ושריריו על ידי טורקי חסון ומשופם. באזור ההתאוששות, כשלגם תה תפוח, הגיעה הצעה מפתה לנסות את עמדת הגילוח המיותמת. אחרי הסכמה חפוזה מצא הג'נטלמן את לחייו מכוסות קצף צמרירי ורך, ובחור צעיר בחלוק לבן ומשקפיים עבים עיסה את עור פניו. תורת הגילוח בתער דורשת לא רק ניסיון ודיוק, אלא גם אמון מרבי בין הגלב, אמן הגילוח, לקליינט – במקרה הזה סרבן גילוח. אחרי ההקצפה היו פעולות התער קוטל הזיפים יסודיות ונמרצות. הטיפול הסתיים בקרם מרגיע, ובמראה נחשפו פנים מבהיקות, צעירות, בעלות רעננות אדמומית. להשלמת המלאכה השתמש הגלב בצינור מתכתי דק שבקצהו להבה. בנגיעות קצרות, מפתיעות וכואבות ביקר הלפיד בשתי מערות האוזניים, חרך כל שערה שנקרתה בדרכו והשאיר את הג'נטלמן המום למשעי.

אותה אסתטיקה של מספרות, גלבים וכיסאות חרסינה מוגבהים, ספּרים מבוגרים ומברשות מכל מיני סוגים חוזרת לעולם, ואין זה מקרי ש"commonwealth utilities", חברת אופנה אמריקאית חדשה ומדוברת לגברים, בחרה להציג את הקולקציה האחרונה שלה במספרה הזולה והמפורסמת באסטור פלייס בניו יורק.

אבל לא רק עור הפנים מקבל טיפול חדש. גם ריחו של הגבר מתעדכן בעשור האחרון, ויש ללמוד מחדש את ההיסטוריה של ארון הבשמים הגברי. רק בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת החלו גברים להשתמש בבושם, בארצות הברית היה זה "אולד ספַּייס" שהפך את הבושם למוצר לגיטימי לגברים, בגרמניה "טבק". "או סובאז'" של דיור הושק ב-1965 ושבר שיאי מכירות, דווקא משום שהעז וכלל ניחוחות פרחוניים, שנחשבו עד אז נשיים. או אולי בכלל היה זה בזכות דוגמן הבית הצעיר, אלן דלון.

ב-1973 הוציא מיסייה פאקו רבאן בושם שקרוי על שמו וגרם לסנסציה (לא ברור אגב למה בישראל הוא ממשיך להימכר כאילו היה הצעקה האחרונה), וב-1976 היה זה "גריי פלאנל", שזוכה עכשיו לעדנה ומסגיר את האובססיה העונתית סביב הבד החורפי הזה. "או סובאז'" ניבא למעשה את הטרנד של בושם היוניסקס, טרנד שהתפשט בניינטיז והגיע לשיאו עם "CK1". בין לבין הקנון הבישומי הגברי כלל גם קלאסיקות כמו "ברוּוט" ו"אגואיסט" (מה השמות האלו אומרים על האופן שבו בתי האופנה תופסים גברים?), את ז'אן-פול גוטיה עם בקבוק הטורסו ואימג' המלח, הבושם של ברבֶּרי ופרנהייט, ועכשיו על המדפים אפשר למצוא את ניחוחות הדור החדש מבית מדרשם של טום פורד, דיור ופראדה.

אבל הג'נטלמנים ממליצים לחפש דווקא את הבשמים שלא נמצאים על מדפי הרשתות הרגילות. קחו את קום דה גרסון, למשל. חברת האופנה היפנית מתייחסת לכל עניין הבשמים ברצינות האינטלקטואלית המזוהה איתה תמיד ומציעה עשרות בשמים בריחות שמעולם לא חשבתם שיכולים לעלות גם כסף. ריי קוואקובו, מייסדת החברה, הבינה שבשמים הם עניין סינתטי: רק בסוף המאה ה-19 החלה להתפתח תעשיית הבשמים המודרניים, שכן אז גילו את כל אותן מולקולות שדרושות לבישום הקהל הרחב. כדי להפיק ריח של ורד לא ניתן להשתמש בוורד אמיתי, ורק צירוף של כמה מרכיבים במעבדה הופך את הריח לכזה. אבל מחיקוי ריחות טבעיים התפתחה הפרפומריה העולמית והשיגה גם ריחות שלא נמצאים כלל בטבע. כך, למשל, מציעה קוואקובו בשמים בריחות של ניקוי יבש, מוסך, זפת וסודה. רק השבוע קיבל ג'נטלמן אחד בושם, פרי שיתוף פעולה בין המותג למגזין "מונוקל", שההשראה שיצרה אותו כוללת "בוקר קריר של אביב וטבילה באמבט בקיוטו". (פה בבלוג כבר דיברנו על הסטנדרט, אינסנס קיוטו, CdG 2 MAN , והבושם של פנטסטיק מן)
הג'נטלמנים מאמינים כי החיבור בין הבושם לגבר הוא תוצאה של פעולה אישית ואידיוסינקרטית. צריך פשוט לחפש אותם לבד, לרחרח, להתאים ולבחור. אבל הג'נטלמנים גם מבקשים לא להגזים. ריסוס קצר על שורש כף היד ומאחורי האוזניים יעשה את העבודה. תסמכו על המולקולות הסינתטיות שיעשו את כל השאר.

* * *

והנה מתנה גרסוניירית לסיום. קופסאות שקשה לבחור ביניהן: בושם ונר, או דה טואלט וסבון רחצה, או דה פרפיום עם נר.