Don't Judge a Book By Its Beckham

אחרי הסערה במטפחת הכיס לגבי ההחלטה לעטר את שער המגזין האהוב "פנטסטיק מן" בתמונה של דייוויד בקהאם נרגעו הרוחות במשרדי הגרסונייר הדמיוניים, זאת אחרי שנחת שם גליון מספר 13 של המגזין.
החגיגה המתמשכת של הגבריות חדשה וניסויים בפרינט מתחילה במחקר אלגנטי ורחב היקף של הצבע הכחול.

נמשכת ברעיון המקסים של הורסקופ צבעים (הגרסונייר יצא סילבר פינק).

מגיעה לשיא בראיון ופורטרט מוצלח של יקיר הגרסונייר, במאי סרטי האופנה הצרפתי, לואיק פריז'אן.

מוצלחת בפרויקט צילום של גברברי ברלין השווים (בשיתוף the corner).

משעשעת בפתק המצורף לגליון, שבדרך כלל, על פי מסורות עולם הדפוס, מיועד להתנצל על טעויות אך הפעם משמש להודות, בחן רב, לקוראים ולאחל אביב נעים.

עושה כבוד לכלבים ולבעליהם האלגנטים.

יש גם שיתוף פעולה עם מותג ההלבשה התחתונה השוודי The White Brief שנראים מושכים ונוחים במיוחד.

והחגיגה נחתמת בעוד הברקה גראפית, באינדקס המסכם המציין את שמות המותגים המופיעים בגליון.

בקיצור תענוג. ואם אתם לא קוראים קבועים של המגזין, תמיד אפשר לעקוב אחרי ההמלצות היומיות ברשת.

מועדון הג'טלמנים - הטור ה-16

הטייל מעל לים הערפילים - קספר דוד פרידריך

הג'נטלמנים שבו מחופשות הכריסמס שלהם עם החלטה עקרונית, חשובה ומתבקשת לשנה הבאה: צריך לנסוע יותר. להריח את אירופה או אמריקה בבוקר, לשוטט בחנויות, לספוג השראות ולחזור הביתה רק כדי להתגעגע מחדש. נסיעות כאלה, יותר מאשר אוויר לנשימה ופסק זמן, הן כמו דפדוף במגזין, רק שבמקום דפי כרום בוהקים המשוטט מדפדף לו ברחובות, בחנויות וטועם - כמו בדוגמיות המצורפות למגזינים כאלה בדרך כלל - קצת מהריח הלא מוכר, שנקרא בשפת הקודש "חו"ל". נסיעות, מסעות ומשבי רוח צפוניים - קווי אוויר לדמותם בטור החדש בגלריה של "הארץ", תחת הכותרת: "להציץ בשפמו של הקפטן".

מתוך הקמפיין החדש של פראדה בvman

"ג'נטלמן יקר, נחתנו זה עתה בשדה התעופה JFK בניו יורק". המוניות צהובות, הקור צורב, ערמות השכבות מכסות את צלליותיהם של האנשים מסביב וגורמות לצעיפים ולתיקים להיראות כמו קרני איילים שמבצבצות מבין הבדים העבים והמחממים שעוטפים אותם. ערים גדולות בעולם, כמו ניו יורק, תמיד נותנות תחושה שבעוד שנייה הן יבלעו אותך. אבל דווקא המגוון האינסופי, תשומת הלב לפרטים הקטנים והעובדה שלכל אובססיה פרטית יש נישה במרחב הציבורי (עם חנות, מגזין או קבוצת אוהדים בפייסבוק) מחממים את הלב, ומשכנעים אותך שהעיר לא תמהר כל כך לבלוע אף אחד ותמציא עוד פינה כדי שגם למישהו כמוך יהיה מקום.

שיטוט מהיר בחנויות מגלה שעניין המיקום נהיה נושא בוער אצל קובעי הטעם כאן. על המדפים, במסעדות, במגזינים ועל אייפונים ברחבי הדאון-טאון עובר גל לוקאל-פטריוטי ירוק. הכל הוא "מתוצרת מקומית": מהבייקון של הבראנץ' לבירה במסעדה הקוריאנית מומופוקו, מנעלי העבודה בחנויות הווינטג' לז'קט בעל הרכיסה הכפולה במכירה של החנות המדוברת "Opening Ceremony" - כולם כאן עסוקים פתאום במורשת אמריקאית קלאסית, ומעצבים חוזרים לארון הבגדים האמריקאי ומפשפשים, כמו מחפשי הזהב מהזמנים ההם, במטרה למצוא אוצרות שגדלו על האדמה שם.

הליקר סטור של Jcrew בטרבייקה

פלורשיים לדאקי בראון, או להיפך

חברות דוגמת רד וינגס, שמייצרת נעליים בעבודת יד למעמד הפועלים כבר מאה ומשהו שנים, פלורשיים הקלאסית שהחזירה את נעלי הווינגטיפ המחודדות (בצבעים בולטים ועכשוויים) בקולקציה שייצרה לדאקי בראון, Woolrich Woolen Mills שמייצרים בדים בפנסילבניה כבר יותר מ-180 שנה ועוד חברות רבות - כולן על טהרת "Made in America", וכולן פוזלות להיסטוריה הפרולטרית של ארצות הברית ולארנק הבורגני העכשווי של צעירים ברחבי היבשת.

מתוך "יעפת" – תערוכה של האמן עדי ברנדה

מועדון הג'נטלמנים צימח לו כנפיים ונהפך לאחרונה למועדון אווירי, חצי דמיוני, שנודד לו בין בירות אירופיות עם ניחוחות של מאפי חורף ויין חם ובין ערים אמריקאיות גדולות שריח הבייגלים מתערסל באווירן הקפוא. באחד מחלונות הראווה של חברת האופנה לואי ויטון (שהתפרסמה בראש ובראשונה כיצרנית של תיקי נסיעות) נתגלה ציטוט של אוגוסטינוס הקדוש, שרק חיזק את תאוות הנסיעות הכללית: "העולם הוא ספר. אלה שאינם מטיילים בו קוראים רק דף אחד".

הגרסונייר משקיף בהשתקפות

"ג'נטלמן יקר, נחתנו זה עתה בשדה התעופה של ציריך". זהו טרמינל אהוב, עם שקט עיצובי שמחלחל עמוק בגוף. הקיוסקים העגולים של שוקולד שפרונגלי מפתים אותך להציץ במקרונים המחויכים (אולי כי פה קוראים להם לוקסמבורגלי), שנראים כמו פקמנים בפנימייה אנגלית. גם הגברים פה תמיד מחונכים להפליא, חנוטים במעילים אפורים, שחורים, כבדים, שטומנים בחובם צעיפים מבדים בהירים עם הדפסים שמושכים את העין, תחובים להם בין הצוואר לצווארון, מעדכנים את המראה האירופי הנושן.

סוויס דילייט

סטציון צוריך

אחרי נסיעה קצרה לתחנת הרכבת בעיר (שמזכירה את הספר "אוסטרליץ" של זבאלד), יציאה אל העיר היפה והקרה ושאיפה של ריח ערמונים חמים, מתקיים המפגש המרגש עם כמה מהלייבלים האירופים החביבים על הג'נטלמנים. "אקנה" שוב ממציאים את מכנסי הג'ינס השחורים המושלמים, "פיליפה קיי" שומרים על עידון שוודי מינימלי בגזרות נקיות, ו"איי.פי.סי" הצרפתים ממשיכים להפתיע עם הרעיון של אמריקאי בפריס. אבל לא מפתיע שהמוצר המקומי שגורם להתמכרות קלה, מאה אחוז כותנה, נמצא דווקא בעולם התחתונים. Calida, Hanro ו-Zimmerli הם מותגים מקומיים שהופכים כל המתנה חולפת בבית כלבו גדול לכזו שתשתלם שנים רבות אחר כך. עוד מישהו שמוכן לדבר בפומבי על ההתמכרות שלו לתחתונים שוייצרים הוא טיילר ברולה.

הג'נטלמנים תמיד ישמחו לצרף למסעותיהם את טיילר ברולה, יזם מדיה, אייקון אופנה ומטייל-על שהמציא את המהדורה המודפסת של הג'ט-סט. ברולה החל את הקריירה שלו בשנות ה-90 כעיתונאי בבי-בי-סי ונפצע באפגניסטאן - אז החליט לעזוב את האקשן ולשנות את פני עולם תקשורת הסטייל. ב-1996 השיק את מגזין המטיילים הקלאסי "Wallpaper", שהתאים אז לערכי הלייף-סטייל האורבני כמו כפפת אופנוענים לסטיב מקווין. המגזין נקנה על ידי תאגיד התקשורת טיים-וורנר, ובפברואר 2007, אחרי הוצאת גיליון ה-50 שלו, הודיע ברולה על פרישתו ועל הבייבי החדש: "מונוקל".

המגזין הצעיר מציע לג'נטלמן חובב הדרכים יומן מסע משודרג, שמרנות עיתונאית איכותית לצד יצירתיות מערכתית ותכנים מעודכנים, שהופכים את העולם לכפר גלובלי קטן, שמחובר באמצעות טרקליני מחלקות עסקים של טרמינלים מפנקים. במגזין ניתן למצוא סיפורים ואינפורמציה כלכלית לצד מגמות בעיצוב ובטכנולוגיה, פוליטיקה ואמנות, חוויות משבוע אופנת הגברים במילאנו ודיווח מיריד השעונים בז'נווה. נדמה שברולה הבין שביזנס וסטייל הוא השילוב המושלם לקהל קוראי "אקונומיסט" שגם מציץ מדי פעם ב"ווג".
הבייבי שלו נראה מצליח, אבל לברולה, מוגול מדיה שכמותו, זה לא הספיק. בשנה האחרונה פצח "מונוקל" בשלל שיתופי פעולה מרתקים מחוץ לעולם הפרינט. ליין תיקי נסיעה משובחים שנוצר עם חברת התיקים היפאנית "פורטר", בושם לגבר עם "קום דה גארסון", צעיפים בשיתוף "דרייקס לונדון", מוצרי נייר, נרות, אופניים ורהיטים. את כל המוצרים הללו אפשר לקנות בקפה "מונוקל" שבטוקיו, בחנויות "מונוקל" בלונדון ובלוס אנג'לס או באתר המגזין, שלצד חנות מקוונת מציע למנויי העיתון גם תחנת רדיו ופודקסטים של כתבים בכירים.

אבל לא רק ברולה והמגזין האטמוספירי שיזם עפים על טרנד הנסיעות הזה. גם חברת האופנה דאנהיל והמעצב שלה בעונות האחרונות, קים ג'ונס, עלו על הגל והציגו לפני כמה ימים בשבוע האופנה בפאריס קולקציה שכולה הומאז' לאחד ממייסדי החברה, קלמנט קורט, ג'נטלמן בריטי שנודע כבעל טעם משובח ותשוקה בלתי נלאית למסעות.

דאנהיל, סתיו-חורף 2010

ערכת השרדות של דאנהיל - טריפל מיני פלאסק

נרתיקי עור לדרכונים של דאנהיל

ואולי האייקון העתידי של מסעות העסקים העכשוויים הוא דווקא ריאן בינגהם, הגיבור חסר המנוחה ותאב הנדודים של הסרט "תלוי באוויר" ששואף כל חייו להגיע לעשרה מיליון מיילים כדי להציץ בשפמו של הקפטן. לג'נטלמנים אין אפילו אלף מיילים, אבל המטען החורג שצבר המועדון האווירי שלהם משאיר אותם כאן, לפחות עד עונת הנסיעות הבאה.

מועדון הג'טלמנים - הטור ה-15

מועדון הג'נטלמנים מספר 15 פורסם זה עתה בגלריה, ואם לא קראתם את הטור: אז מצויין! לצערם של הגרסוניירים התגלו לא מעט טעויות דפוס בעיתון. מי שאי פעם עבד בעולם הפרינט, הישן והטוב, יודע כמה מתסכל זה לקום בבוקר, לפתוח את העיתון ולראות כמה טעויות צורמות וכואבות. אבל הנה, מי שלא קרא בעיתון, או למי שקרא ורוצה קצת הרחבה וויזואלית-אינטרנטית-גרסוניירית קבלו פוסט תחתוני תעתוע. בלי אף מילה על אינסטלטור.

הג'נטלמנים לא היו יורדים נמוך כל כך אילולא נתקלו לאחרונה בכמה חדשות מעניינות שבהן כיכבו התחתונים. ולא, אנחנו לא מדברים על הטיסה המפורסמת מאמסטרדם לדטרויט שנחתה בשלום, למרות הפצצה שהוטמנה במקום ההוא, אלא על תופעה מסוכנת אחרת, שאפיינה את המיתון האחרון: ירידה חדה במכירת תחתוני הגברים. על פי הסקרים שנערכו לאחרונה, כדי להתמודד עם המיתון הגלובלי, הדבר הראשון שעליו ויתר הגבר הממוצע היה קניית תחתונים, ורק אחר כך פריטים אחרים, כמו בגדים לכל המשפחה. מינטל, חברת סקרי שוק עולמית, חזתה שב-2009 יירדו מכירות תחתוני הגברים ב-2.3 אחוזים מהסכום הדמיוני של 4.87 מיליארד דולר, מה שמזכיר את טיעונו של אלן גרינספן, שהיה במשך 18 שנים נגיד הבנק הפדרלי בארצות הברית, שאמר ש"אם תסתכלו על מכירות של תחתוני גברים, תגלו שזה נתון יציב וקבוע שבקושי משתנה... אבל אם נתוני המכירות מראים על ירידה, זה תמיד סימן שמבשר שאנחנו בבעיה".
אבל מדד התחתונים מלווה לא רק את הכלכלה העולמית אלא את כל ההיסטוריה האנושית, מאז אדם וחוה, שייצרו לעצמם קולקציה אורגנית מעלי תאנה. המעבר לבד התרחש בעקבות הסלוגן (האלוהי) הראשון, "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי-בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה".

האנטומיה הגברית, כידוע, מצריכה עיצוב מדוקדק, שמותאם ל"חבילה"* האישית (הו, השם הזה – הג'נטלמנים מבקשים לא לצטט אותם) להיות מאוורר, לא מורגש אך נעים למגע הדוק וממושך. קשה להגיד שעולם ההלבשה התחתונה הגברי עבר מהפכות דרסטיות כשגם המלך המצרי תות ענח' אמון נמצא קבור כשאזור חלציו כרוך בפשתן איכותי.

* טוקבק בהארץ:

שירי 15/01/2010 06:35:15 - "חבילה " בויקימילון - מארז המכיל דבר מה או כמה דברים. בהשאלה - חבילת תיור לטורקיה המכילה לינה וכניסה לאתרי תיירות.
התחתונים הגבריים החלו את דרכם כחיתולים אופנתיים שהיו מקובלים בימי הביניים והרנסאנס, וכשמכנסיים הפכו פופולריים, היה צורך לעבור לשקי כותנה צמודים יותר, שהפרידו בין האיברים המוצנעים לבגדים ההדוקים. העת המודרנית הביאה עמה קיצור משמעותי באורך התחתונים, ובשנות ה-60 של המאה הקודמת, עם המצאת הניילון וכותנת הלייקרה, הפכו התחתונים לצבעוניים, נוחים ומגוונים יותר (ראו ערך הבוקסר, הבוקסר הצמוד, הטנגה והסליפ; אל הפוש-אפ, למבוכתנו, עוד נשוב).

בינתיים, עם התפתחות תעשיית התחתונים הגבריים הפכה מכונת השיווק סביבם לרועשת וגלויה יותר, ומה שפעם נעשה בהיחבא, במחלקות אחוריות של בתי כלבו גדולים, הלך ונעשה כמעט פורנוגרפי, כשהגוף הגברי יוצא מהארון. ההתחסדות לא פסחה על עידן הזהב ההוליוודי, וכוכבי הקולנוע הגבריים מעולם לא נדרשו לחשוף את מלבושם התחתון. מבחינתנו, קארי גרנט וג'ון וויין מעולם לא התפשטו וחשיפה משמעותית יותר קיבלנו באמצעות חולצות הטי הצמודות של ג'יימס דין ומרלון ברנדו.

המהפכה שהתרחשה במבט אל הגבר ואל גופו החשוף הנצה עם התפתחות מגזיני הסטייל החדשים של שנות ה-80, שיחד עם שאר שלוחות תרבות הפופ שברו את תדמית המאצ'ו והעניקו לעולם את הגבר החדש. תוסיפו לזה את תרבות הגייז שהפכה לחברה מן המניין במיינסטרים הוויזואלי, ולגבר המודרני כבר מותר להיות פגיע, רגיש ודאוג לתדמיתו ולתחתוניו.

במקביל, מתחת למכנסי הבאגי של שנות השמונים והתשעים, צצו פסי גומי של תחתוני בוקסר שנלבשו על ידי כוכבי היפ-הופ, מייצגי הסטטוס החדש של גברים אפרו-אמריקאיים ביבשת המוזהבת. יותר מכולם היה זה קלווין קליין שהפך את התחתונים לאייקון אופנתי, בעיקר בזכות מארקי מארק, שכוכבו דרך בזכות אותה פרסומת בה הוא נראה מחזיק במבושיו מבעד לתחתונים המפורסמים. קליין הצליח להפוך את הגבר לחיית סקס פרובוקטיבית ("אף אחד אינו מפריד ביני לבין הקלווין שלי", אמרה ברוק שילדס) וקיבע את תחתוניו כפריט בסיסי במלתחת הגבר.

התגובה לקלוויניזם של ההלבשה התחתונה הגיעה כשדב צ'רני, הבעלים, הפרובוקטיבי לא פחות, של אמריקן אפארל, הודיע: "הגבר שבתחתוני קלווין קליין הוא לא אני". החברה שהוא עומד בראשה שחררה את הגבר מהלחץ שבקניית תחתונים עטופים בדוגמנים לא אנושיים. אמריקן אפארל הציעו לגבר של שנות האלפיים אופציה מרעננת ובה קולקציה רחבה של צבעים בכמה דגמי בייסיק (וריאציות על תחתוני הסבא המפורסמים), אך המהפכה האמיתית היתה בקמפיין הפרסומי. לא עוד דייוויד בקהם בתחתוני ארמאני, שריריו משומנים כמכונת טסטוסטרון מוכנה להפעלה, אלא בחורים ממושקפים, עם כרס קטנה ולא מעט שיער על (ובין) הרגליים. דמות ההיפסטר שנבחרה לקדם את המותג, שצולמה באיכות חובבנית למחצה ולא חששה לפרסם גם תחתונים ורודים, הצליחה למכור יותר ממיליון זוגות תחתונים בתוך שנתיים מהיציאה לשוק.

בכתבה שפורסמה בשבוע שעבר ב"ניו יורק טיימס" טען הכתב שבמחלקות ההלבשה התחתונה הגברית נרשמת ירידה בכל מה שהוא מכנה "תחתונים אופנתיים" (כאלה עם הדפסים של דיסני ואמרות שפר) ויש חזרה לתחתונים בסטייל מאופק וישן. מצד שני יש גם התעניינות הולכת וגוברת בתחתוני הפוש-אפ (אמרנו לכם שנחזור), שתפקידם, כידוע, להעצים אזורים מסוימים, וגם המכירות שלהם בעלייה.

הקלישאה הישראלית מדברת על גברים שגוררים איתם זוגות תחתונים מהתיכון, מהצבא או משיעור היוגה המיוזע בהודו, וקשה להם לזרוק תחתונים, לא פחות משקשה להם לקנות חדשים. אף שידוע שמאחורי קניית זוג תחתונים מוצלח עומדת בדרך כלל אמא או החברה, הגיע הזמן שביניכם ובין התחתונים שלכם לא יפריד אף אחד.
אם פעם היו הג'נטלמנים קצת נבוכים משיחה המשלבת תחתונים וכסף, כיום הם מרגישים צורך לצאת בקריאה ולעצור את סממני המיתון הבא: אנא, אל תוותרו על קנייה קבועה של תחתונים, אלה שעשויים מכותנה איכותית ובגזרה הנכונה והנוחה רק לכם. העובדה שתחתונים הם פריטים אישיים שאף אחד (כמעט) לא רואה, לא הופכת אותם לחשובים פחות. ההפך הוא הנכון: אלוהים נמצא בפרטים התחתונים.

הכביסה המלוכלכת של ג'יימס גילברט

ג'יימס גילברט היה רוצה להיכנס לתחתונים שלכם. האמן הלוס-אנג'לסי, ששמות תערוכותיו מעוררות סקרנות כמעט כמו היצירות שלו (Privacy of Underpants, Tweeted, Googled, and Inappropriately Touched), יוצר ארטיפקטים דמויי הלבשה תחתונה, שעשויים מפלסטיק תעשייתי שקוף ועם פרטים יפהפיים.

דרך הצגתם של פריטים כמו תחתונים ממינים שונים, חלוקים, חזיות ושאר פריטי הלבשה תחתונה, גילברט חוקר מושגים כמו אנונימיות ופרטיות בעולם חודרני ומקושר כמו שלנו ומחבר בין השקיפות הפלסטיקית לבין הדרך בה אינדיבידואליות נבנית ומאויימת בעידן של פריצות ושקיפות וירטואלית. הגרסוניירים לא מתפלאים שמכון קינסי קנה ממנו 100 עבודות, והם רק תוהים אם את הכביסה המלוכלכת לא כדאי להשאיר בבית.
עוד על ג'יימס גילברט אפשר לקרוא כאן.

השפל הכלכלי והתחתונים שלכם

אלן גרינספן, מי שהיה במשך 18 שנים נגיד הבנק הפדרלי בארצות הברית, אמר פעם ש"אם תסתכלו על מכירות של תחתוני גברים, תגלו שזה נתון יציב וקבוע שבקושי משתנה... אבל אם יש מקרים שבהם נתוני המכירות מראים על ירידה, סימן שגברים מתחילים לקמץ בכל מה שקשור לקניית תחתונים חדשים. וזה תמיד סימן המבשר על זה שאנחנו בבעיה".

אז גברים (וגם גברות, במיוחד אם קוראים לכן קרי ברדשאו ואתן אוהבות תחתוני בריף של קלווין קליין) - אנחנו בבעיה.
מינטל, חברת סקרי שוק עולמית, חוזה שב-2009 יירדו מכירות תחתוני הגברים ב-2.3 אחוזים מהסכום הדימיוני של 4.87 ביליון דולר ב-2008 ל-4.76 ביליון בשנה הנוכחית. ה"הפינגטון פוסט" מדווח שתחתוני הגברים הם הסימן הראשון למיתון, שכן גברים יוותרו קודם על קניית תחתונים ורק אחר כך על פריטי הכרחיים יותר, כמו בגדים לילדים או לנשים שלהם.
הגרסוניירים, שקצת מובכים מהשיחה על תחתונים, מרגישים צורך לצאת בקריאה נרגשת ולעצור את סימן המיתון הראשון הזה: אנא אל תוותרו על קנייה קבועה של תחתונים! העובדה שתחתונים הם פריטים אישיים שאף אחד (ובכן, כמעט אף אחד) לא רואה, לא הופכת אותם לחשובים פחות. ההיפך הוא הנכון: אלוהים נמצא לא רק בפרטים הקטנים, אלא גם בתחתונים: הם הכי קרובים לגוף שלכם, רצוי שיהיו עשויים מכותנה איכותית ובגזרה נכונה ונוחה, ושאתם - ביניכם לבין עצמכם - תשתעשעו מהם.
הנה כמה אופציות:

האופציה האמירקן אפרלית - 12$ (או בחנות בדיזינגוף סנטר בשקלים):

האופציה האקנית - 69$ (יש מצב שבשטוקהולם עדיין לא שמעו על המיתון)

האופציה הקלווין קליינית - 18$ לשלושה זוגות (אמזון)

יומלדת שמח, מר קליין

השבוע חגג קלווין קליין את יום הולדתו ה-66, וזו הזדמנות מצויינת לבחון את פועלו של האיש (לפחות היבט אחד שלו), שיותר מכל מעצב אחר, שינה את האופן בו אנחנו (וכל עולם ההלבשה התחתונה) תופסים את מה שמסתתר מתחת למכנסיים של כל אחד מאיתנו.

נדמה שעד שמרקי מארק לא תפס את ה-Buldge (איך לעזאזל מתרגמים את זה? "החבילה"?) שלו בפרסומות פורצות הדרך של קליין, תחתונים היו עוד פריט של "הלבשה תחתונה" שאמורים להסתתר מתחת למכנסיים ולהיראות לעיני הלובש בלבד. חופש הבחירה היחידי שעמד לפני גברים היה קשור בהעדפת תחתוני בוקסר, סליפ, או תחתוני סבא, וכל קשר בין פריט ההלבשה הזה לסקס היה מקרי בהחלט.

אבל מרגע שמארק עמד שם חשוף חזה, אוחז בזין שלו מתחת לתחתונים הצמודים עם הלוגו הגדול של Calvin Klein, עולם ההלבשה התחתונה שינה פניו. תחתונים הפכו להיות פריט אופנתי הכרחי, כזה שיבצבץ ברווח שבין החולצה למכנסיים, ורצוי שיראו בגדול את הלוגו או את שם המעצב. הפרסומות של קליין (עם הדוגמנים מארק, קייט מוס ועוד רבים וחטובים) צעקו "סקס" בכל הכוח, ותחתונים היו פריט הכרחי לכל מי שיוצא לרחוב ורוצה להכריז על עצמו כאובייקט מיני.

מאז, תחתונים הפכו להיות עוד פריט שיש לשקול בכובד ראש לפני קנייתו. בשנים האחרונות הצטרפו לטרנד רשתות כמו American Apparel שהטייק שלהם על תחתוני הסבא הפך לפופולרי מאוד, ומעצבים אדג'יים יותר כמו Comme des Garcons ולאחרונה Acne שהשיקה קו תחתונים יוקרתי ומאופק.

מזל טוב, מר קלווין.