חוק מרפי

לא ברור עדיין איך מעולם לא נכתבה בבלוג הזה מילה על ג'יימס מרפי, אבל בימים אלו, כשבית הגרסונייר הופך למועדון הלבבות הבודדים, אין כמו מרפי כידיד לעת צרה.

האלבום החדש של אל.סי.די סאונדסיסטם עלה לאחרונה לרשת (האזנה נעימה) והוא משמח עד מאד את אזנו וליבו של הגרסונייר. לא פחות מהמוזיקה זוהי התמונה של החבר מרפי, במין הומאז' מהודק לסטייל האייטיז, עם עניבה שחורה דקיקה, שתי סיכות על הדש ותנועה קולית לחלוטין. (ד"ש מבריאן פרי).

והנה הקליפ לסינגל הראשון שנקרא drunk girls. הוא רק עלה אתמול, וזהירות, הוא משאיר לכלוך.

[עדכון של גו-תם: הקליפ המופרע הזה הורד מהר מהצפוי. הדודות מאי-אמ-איי כנראה לא אהבו את הפוטנציאל ההרסני שלו. או שמא היה זה הענן האיסלנדי...]

מועדון הג'נטלמנים - הטור ה-20

לחגים יש קוד לבוש משלהם, והג'נטלמנים מנסים לאתגר אותו לקראת המפגש עם החגים הלאומיים שצבועים כחול לבן וחאקי. בחזיונם רואים הג'נטלמנים את החלוצים לבושים בגדי דנים ואת דוד בן גוריון במכנסי ג'ינס משופשפים וחולצה בהירה מאותו בד תחובה במכנסיו ברישול מוקפד, במראה האופנתי שצץ לאחרונה מחדש וידוע בכינויו "טוקסידו בנוסח טקסס".

הסרז'ונייר

אין עוד הרבה פריטי אופנה שמזוהים כל כך עם השאיפה לחירות ועם המאבק לעצמאות ולזהות אישית, וגם אין עוד הרבה בדים שהצליחו להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים (וכביסות), ועתידם עוד לפניהם. נכון, "מועדון הג'נטלמנים" חרת על דגלו את השאיפה לאלגנטיות עכשווית, אבל אולי הגיע הזמן שהוא יודה ביתרונות המגוונים של מכנסי חמשת הכיסים, שיכולים להתאים למסיבות בבית השגריר, להליכה למסעדות פועלים וליציאה לבר אפל או לסרט רומנטי.

עורכי פנטסטיק-מן משתפים פעולה עם אקנה
The Gentlemans’ Jeans

הג'נטלמנים, שמנסים כל חייהם לפצח את סוד קסמו של הג'ינס הנכון, עומדים חסרי אונים ומתקשים להסביר. אולי זו הגזרה? אמנם מכנסי ג'ינס רחבים חסרי צורה הם זוועה אסתטית, אבל המגמה (המבורכת באופן כללי) של גזרות הדוקות יותר דורשת בחינה מדוקדקת מול המראה, התאמה לממדים הפיזיים של הלובש (לא גדול מדי, לא צר מדי) ותמיד מחייבת התאמה קפדנית של נעליים וחולצה. לכן הכלל הראשון שאפשר לחלץ הוא: התאם את גזרת הג'ינס לגוף, ובכל מקרה, שמור על צללית קרובה למידותיך. הכלל השני קשור לפשטות של הגזרה והבד, מתוך הבנה שבכל הקשור לג'ינס, המינימליזם עדיין שולט: בלי קישוטים, בלי כיסים מיותרים ובלי התחכמויות. עכשיו אפשר לדבר על ז'אנרים שונים, מהפרימיום ג'ינס העכשווי ועד ה-501 הקלאסי. לכל אחד יש הבד הכחול שלו, הסיפור האישי של כל זוג מכנסיים שרכש ואהב ושלל צלקות התפרים שבו.


הג'ינס, שנראה לנו מושרש עמוק בלב התרבות האמריקאית, נולד בכלל בג'נובה שבאיטליה במאה ה-16 ומשם התגלגל לעיר נים שבצרפת (מכאן שם הבד שממנו הוא מיוצר, "דה נים"). הוא הופיע באמריקה רק לקראת סוף המאה ה-19, במהלך שנות הבהלה לזהב, כאשר יקה חביב בשם לוי שטראוס מכר מכנסי עבודה לתעשיית הכרייה, ושם מצא את הזהב האמיתי בדמותם של מכנסי עבודה עמידים ונוחים. אחרי אי אלה כביסות הכרחיות עשה גם הג'ינס, כמו כולנו, הסבה לישיבה בבתי קפה ורכינה מול מחשב לקראת עדכון הסטטוס: בגד העבודה חזר, ובכחול.


בשנים האחרונות הגיעה אובססיית הג'ינס לשיאים חדשים, הפרימיום הפך לבייסיק שנפרם לתת-סוגים, ומונחים כמו "selvage denim" צצים ועולים, מקפלים תחת אמרתם היקרה שמות של חברות קטנות ואיכותיות ויצרני דנים יפניים שעדיין לא מוכרים ממש לאף אחד בעולם. ברשת עלה לפני כמה שבועות פרויקט חדש בשם "the denim debate", שצולל לעולם הכחול הזה והופך את הדיבור על ג'ינס לתיעוד מתמשך. ב"דיון הדנים" נדרשו יותר מ-25 אנשים (בלוגרים, כותבים, מוזיקאים, מוכרים, אומנים ואמנים) ללבוש ג'ינס מכמה חברות של פרימיום ג'ינס (בולדווין, נום דה גאר, גילדד אייג' ואחרים) ולתאר בגוף ראשון את חוויית הלבישה, היישון, השטיפה והתחושה שמעורר הבד הנחשק הזה במשך שנה. "האנשים האלה יגשרו על הפער בין הלייבל לצרכן ויחקרו את הדנים מקרוב, כדי לעזור לכולם", כותב מנהל הפרויקט בבלוג שלו, שמומלץ לכל מי שריח ג'ינס טרי עושה לו את זה כמעט כמו ריח של ג'ינס ישן ומיושן.


כאן המקום לנסח עוד חוק שקשור לג'ינס ושנשמע טוב יותר באנגלית: הרגילו את הג'ינס שלכם לעצמכם (break in your own jeans). נדמה שאין חשוב יותר מאותו תהליך שבו מכנסיים מהחנות הופכים להיות שלך עצמך: האופן שבו הם עוטפים את הגוף, הצללית, הצורה שהם לובשים על האגן והרגליים, היישון הפרטי שהם עוברים, איך שהם נראים אחרי שבוע, חודש או שנה ואחרי כביסה (אם אתם מהאסכולה המכבסת).

ג'יינס דין

בהזדמנות זו ביקשו הג'נטלמנים לקיים דיון משל עצמם והזמינו מומחים למועדון כדי לפצח את סוד שימורו ותחזוקו של הג'ינס. אמנם החברה האהובה A.P.C ומעריציה בעולם (כולל ג'נטלמן אחד) טוענים שאין יפה יותר מלא לכבס ג'ינס עד כמה שאפשר (שנתיים, מודה הג'נטלמן, היו השיא של כל הזמנים), אבל המומחים ממליצים, לפחות לאלו שחושבים שרצוי לכבס ג'ינס מפעם לפעם, על הפעולות הבאות: תמיד לכבס הפוך, בטמפרטורה נמוכה (עדיפות למכונה עם אופציה לבדים רגישים), עם נוזל לבדים עדינים, ללא מרכך ולהוסיף שלוש כפות של חומץ שיעזרו להגנה על הצבע במכנסי הג'ינס הכהים (שחור, דיו, כחול כהה או אפור כהה). חשוב גם לזכור את שלושת הלאווים של הפוסט-כביסה: לא להשאיר ג'ינס במכונה, חלילה לא במייבש, ולא לייבש באור שמש ישיר. אבל אולי העצה הטובה ביותר היא זו שנתן המעצב של בולדווין כשנשאל איך הכי כדאי לשמור על מכנסי ג'ינס: Live in them.

גברי לאנוון פוגשים את נערי אקנה

לסיום, הג'נטלמנים נתלים כהרגלם באילנות גבוהים ומזכירים את מה שאמר איב סאן לורן על הג'ינס: "הם הכי מרהיבים, הכי שימושיים, הכי רגועים ונונשלנטיים. יש בהם צניעות, סקס אפיל ופשטות – כל מה שאני מקווה למצוא בבגדים שלי". זה גם כמעט כל מה שהג'נטלמנים מקווים למצוא בחייהם.

תעשה לי סלבי

טוב, אחרי הפוסט "איך להשתחל לעדשה של הסרטוריאליסט" זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע תרשים הזרימה הבא. ריפיינרי29 משתעשעים בהסברים והדרכה איך לגרום לטוד סלבי, הסרטוריאליסט של עיצוב הפנים, להגיע אליך לדירה.
סלבי, שמתחזק את הבלוג התיעודי בו הוא מצלם בתים של חברים מעולם הקריאטיב, הוציא לאחרונה ספר מהודר שהושק לא מזמן לצד תערוכת צילומים בחנות קולט שבפריז. אבל רגע, הגרסונייר שומע דפיקה בדלת...

פיג'מה לקום איתה

שוב לילה. הגרסונייר, שכבר כתב רבות על החיפוש אחר בגד הלילה המושלם, מצא סוף סוף פיג'מה לקום איתה.‬

‫בית בנד אוף אאוטסיידרס ממשיך לשמח ולהפתיע, הפעם בקולקציית פיג'מות מעוררת, שאותה ניתן להשיג בחנות החדשה של אופנינג סרמוני באייס הוטל שבניו יורק. נאחז בקרירות האביבית, הגרסונייר בהחלט חושב שהפיג'מה הזו טובה לטיול בוקר עם הכלב, לקפה בשכונתי, ולמעיזים אולי אף דרסקוד מעניין ללאנץ' עסקי. ‬

גאווה ודעה קדומה

גלן או'בריאן - איש הסטייל של ג'י.קיו (ומי שנמנה על חברי הפקטורי של וורהול והיה אחד הכותבים המיתולוגיים של מגזין אינטרוויו) - פרסם השבוע בבלוג של המגזין מניפסט מרתק על הגבר החדש ושרטט קווים לדמותה של הגאווה הגברית העכשווית (male vanity).

מימין לשמאל: אנדרה בלזס, ג'רוויס קוקר, רוברט דאוני ג'וניור (מתוך המאמר בבלוג)

או'בריאן הבחין, בעצם כמו הגרסונייר, שגברים לבושים היום הרבה יותר טוב מבעבר, ושתנועה חדשה שקשורה באופן שבו גברים לא רק מודעים יותר לעצמם - אלא גם מעזים יותר - שוטפת את העולם. הגאווה הגברית הזו, שמקורה בימים של בו ברומל, מבוססת על ההנחה שהופעה חיצונית, אמנות, חכמה ואצילות הם הכוח החדש. אבל שלא כמו בהגדרה הקלאסית, גאווה כאן אינה פרמטר הקשור באישור חיצוני. אליבא דאו'בריאן, הגבר החדש מוצא עניין בעצמו וביכולות שלו לא כדי לקבל אישור מהעולם, אלא כדי לעשות את העולם "מקום יותר אישי פנטסטי". בנוסף, הוא גם "dresses as he thinks, dangerously".

מימין לשמאל:וואריס אהלוואליה, הנסיך צ'ארלס והאמיש בולס

המאמר המאלף (ניטשה, אובמה ואופנה בפוסט אחד!) הוא קריאת חובה לגרסוניירים באשר הם, יחד עם 27 הדוגמאות המשעשעות של הגבר החדש, בצירוף הערותיו של או'בריאן.

מסיבת המחר

הגרסונייר שמח לקבל צ'ופר לילי בדמות עשר הדקות הראשונות של הסרט הדוקמנטרי "All Tomorrow's Parties" שמתעד את פסטיבל המוזיקה ששינה את פני הדור. ואין מתאים יותר מג'ונתן קוקט, היוצר המוכשר והרגיש של "טרניישן" להיות הבמאי (השותף), המפיק, הצלם והעורך של הסרט, שהחומרים בו נתרמו על ידי האמנים, הקהל והקהילה המיוחדת הזו של פסטיבל All Tomorrow's Parties.

הפסטיבל הראשון נוסד ב-1999 כאלטרנטיבה למסחור האופציות המוזיקליות האחרות ביבשת (כרידינג, גלסטונברי) על ידי אנשי בל₪סבסטין, כשמאז, כל שנה, אוצרים את האירוע הבריט-היפסטרי הזה אמנים אחרים באווירת post-punk DIY.

ברשימת המשתתפים/מופיעים בסרט אפשר למצוא את דה גוסיפ, גריזלי בר, אנימל קוקלטיב, פורטיסדהד, היה-יה-יז, סוניק יות' ועוד רבים וטובים וכן, גם ג'ארביס קוקר שם. אבל שזה לא מה שימנע מבעדכם מללחוץ פליי ולצפות בעשר הדקות הראשונות של הסרט המופלא הזה:

All Tomorrow's Parties (Opening 10 Minutes) from All Tomorrow's Parties on Vimeo.

מנועים שחורים

מאז ומתמיד היתה הרולס רויס דוגמא ומופת למכונית הג'נטלמנים המושלמת, גם אחרי שנרכשה על ידי BMW ב-2003. ועדיין - החיבור בין האדי סלימאן לרולס רויס נראה על פניו די תמוה. האחד המציא מחדש את היופי שבמינימליזם, ואילו השניה מייצרת זה כבר כמה עשורים לוקסוס בומבסטי ומאסיבי.
אבל סלימאן, לפחות עד כמה שהקומוניקט של רולס רויס מדווח לנו, חלם כבר בילדותו על מכונה שכזו לא חדל מלשרטט בצעירותו את דגמי המופת של המכונית המיתולוגית. שיתוף הפעולה הנוכחי בין השניים (סלימאן מצלם את הדוגמנית בשחור) מבוסס על המאפיינים שכן מאחדים בין השניים: שאיפה לקביעת סטנדרטיים חדשים וגבוהים, ביצועים באיכות מקסימלית וחיפוש מתמיד אחר היופי המושלם. התמונות לפניכם. הגרסונייר מבקש נסיעת מבחן.

ואם כל זה לא הספיק לכם - המגזין הדיגיטלי של Dazed ‪&‬ Confused הזמין בשבילנו את יקיר הגרסונייר: בק, שנכנס לאולפן/מוסך והקליט את נהמות הרולס. הגרסונייר מדווח על דופק מואץ במהלך מוזיקת המנוע.

הגרסונייר השבועי: מלקולם מקלרן

הידיעה על מותו של מלקולם מקלרן בן ה-64 נפלה על הגרסונייר בהפתעה. אמנם הוא לא גדל על הניו יורק דולס והוא לא היה ממעריצי הסקס פיסטולס, הלהקות המיתולוגיות שמקלרן ניהל, אבל הוא העריך את תרומתו לאופנת הגברים (הידעתם שלאמו היהודיה ולאביו החורג היה מפעל לשמעטס?), לתרבות הפאנק ולטרנד הטדי בוי (מכנסיים צמודים, חולצות טי ענקיות וגם איפור) , בנוסף לקשר המשמעותי שהיה לו עם ויויאן ווסטווד בתחילת דרכם.

השניים, שעבדו בין השנים 1971-1983, כמעט המציאו את המושג "אנטי-אופנה"' וקידמו את רעיון 'עשה-אופנה-בעצמך' כמו לקנות חולצה ולגזור אותה, לתפור חולצה מקרעים ולאלתר על לבוש קיים. היתה להם חנות מיתולוגית בקינג רוד 430 בלונדון, שנקראה בהתחלה "Let It Rock" ובה מכרו תקליטים ובגדי רוקנרול. אחר כך נקראה החנות "Too Fast To Live, Too Young To Die", ומכרו בה חליפות זוט (ז'קטים גדולים מאוד מעל מכנסיים בעלי גזרה גבוהה) ואביזרי רוקנרול, ובהמשך נקראה החנות "SEX", אז נמכרו בה אביזרי סאדו, חולצות פורנוגרפיות ושאר אביזרים. החנות הפכה למבשרת תרבות הפאנק ולמקדש הבלתי מעורער שלה (אז גם מקלרן החל לגבש את ה"סקס פיסטולס", שנקראו על שם החנות ושהיו אמורים לדגמן את הקולקציות שלה).

אבל מאז האייטיז אפשר היה לראות שמקלרן ממשיך להמציא את עצמו כל פעם מחדש. הוא אהב קלאסיקות גבריות כמו חליפות טוויד, טוקסידו ועניבות פרפר; הוא היה ידוע כמעריץ נלהב של תום בראון; ולאחרונה הוא גם עיצב קולקציה מצומצמת של כובעים וחולצות לחברת אופנת הרחוב Supreme. מהיר מכדי לחיות, צעיר מכדי למות.

הפסקת אודיו-וידיאו

הגרסונייר מציג - סרטונים לחג:
בית קיצונה מציג לכם, באמצעות תחרות התלבשות משעשעת בין המינים, את קולקציית אביב-סתיו 2010, אבל גם מפנק באותה הזדמנות עם המיקסטייפ הנוכחי של הלייבל.

דיור הום בשיתוף פעולה מוצלח עם מגזין וונדרלנד ו-Versofilm, בסרט פנטסטי להפליא מציג הפעם את קולקציית סתיו-חורף 2010, תחת הכותרת המסקרנת : "The Ritual of Dress":

Dior Homme - The Ritual Of Dress from Jose Otero on Vimeo.

ומי שחשקה אוזנו באודיו בלבד מוזמן לשמוע את הפודקסט הנפלא של טוד סלבי, שהגיע לאולפני GQ לשיחה על יצירתו. סלבי, הסרטוריאליסט של עיצוב הפנים, הפך בשנה האחרונה למתעד הרשמי של חיי עולם הקריאטיב. הוא צד בעדשתו דירות (או משרדים, או חללי סטודיו) של חברים מרחבי מהעולם כשהוא מצליח להוציא את עולם העיצוב מהמגזינים אל החיים ה(כמעט) אמיתיים. מציצנות בסטייל.

סלבי בפורטרט עצמי

פראדה בקצרה

בית פראדה מציג לוק-בוק יפהפה לקולקציית אביב-קיץ הקרובה (הנוכחית?!), עם תמונות עוצרות נשימה המייצרות סינרגיה סוריאליסטית, בשחור לבן, בין הגבר לעירו.

הגרסונייר, שלא ידוע כחובב קיץ גדול, מודה פה בסתר שהוא מחכה כבר ללבוש את השורטס הכחולים, הממתינים בסבלנות בארון (אבל גם לא יתנגד למכנסי ה-Pied-de-poule בתמונה השניה).

14 מי יודע?

14 מזוודות מלוות את הקייזר, קארל לאגרפלד, בגיחתו לניו יורק וממנה.
חג שמח, דוד קארל (ותודה גוקר).

ג'ון who?

ג'ון קורטחרנה. הדוגמן הספרדי בן ה-25 רודף את הגרסונייר בכל מקום. הוא הספיק להשתתף בקמפיינים של קוואלי, ורסצ'ה, ארמני, באלי, מנגו, אטרו, דיזל וגס, והיה דוגמן הבית של טום פורד, שגם ליהק אותו לתפקיד קטנטן (וכובש) בסרטו היפהפה "סינגל מן". לא צריך להזכיר את הרשימה הארוכה של תצוגות האופנה והשערים שבהם כיכב, כדי להבין שמדובר בגבר אייקוני, מהסוג שלוכד את הלך התקופה ומשרטט בדיוק רב (כמעט כמו עצמות לחייו) עוד מודל גברי עכשווי.

לכן היה משעשע לשבת בבית קפה בדרום אלנבי ולהביט בתחנת האוטובוס המפוייחת, שממנה נגלו פתאום פניו.

אבל את הלב הוא כבש ממש רק השבוע, עם הצילומים שלו לקולקציה של קארל לגרפלד לסתיו הבא.



ועד שיבוא הגבר הבא, הנה מבחר קטן מעת האחרונה:

L'Officiel Hommes

סטיבן קליין מצלם אותו לווג איטליה