הפסקת אודיו-וידיאו

הגרסונייר מציג - סרטונים לחג:
בית קיצונה מציג לכם, באמצעות תחרות התלבשות משעשעת בין המינים, את קולקציית אביב-סתיו 2010, אבל גם מפנק באותה הזדמנות עם המיקסטייפ הנוכחי של הלייבל.

דיור הום בשיתוף פעולה מוצלח עם מגזין וונדרלנד ו-Versofilm, בסרט פנטסטי להפליא מציג הפעם את קולקציית סתיו-חורף 2010, תחת הכותרת המסקרנת : "The Ritual of Dress":

Dior Homme - The Ritual Of Dress from Jose Otero on Vimeo.

ומי שחשקה אוזנו באודיו בלבד מוזמן לשמוע את הפודקסט הנפלא של טוד סלבי, שהגיע לאולפני GQ לשיחה על יצירתו. סלבי, הסרטוריאליסט של עיצוב הפנים, הפך בשנה האחרונה למתעד הרשמי של חיי עולם הקריאטיב. הוא צד בעדשתו דירות (או משרדים, או חללי סטודיו) של חברים מרחבי מהעולם כשהוא מצליח להוציא את עולם העיצוב מהמגזינים אל החיים ה(כמעט) אמיתיים. מציצנות בסטייל.

סלבי בפורטרט עצמי

תעשה לי סלבי

טוב, אחרי הפוסט "איך להשתחל לעדשה של הסרטוריאליסט" זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע תרשים הזרימה הבא. ריפיינרי29 משתעשעים בהסברים והדרכה איך לגרום לטוד סלבי, הסרטוריאליסט של עיצוב הפנים, להגיע אליך לדירה.
סלבי, שמתחזק את הבלוג התיעודי בו הוא מצלם בתים של חברים מעולם הקריאטיב, הוציא לאחרונה ספר מהודר שהושק לא מזמן לצד תערוכת צילומים בחנות קולט שבפריז. אבל רגע, הגרסונייר שומע דפיקה בדלת...

גרסוניירים בתקשורת

לא, לא אנחנו...מספיק. העולם מלא בגרסוניירים רציניים שעובדים בתקשורת, והגרסונייר גאה להציג שני דורות של פורצי דרך אמיתיים בתחום העיתונות הכתובה, שפתחו לאחרונה צוהר לארון הבגדים המרשים שלהם ול-Passion האמיתי שלהם אחרי המילה הכתובה: אופנה.

גאי טאלסה הוא כתב מגזין מיתולוגי בהיסטוריה של העיתונות, שעבד עם ה"ניו-יורק טיימס"; "ניו-יורקר"; "הארפר מגזין"; "אסקוויר" ואף הוכתר על ידי הסופר טום וולף כאבי ה"ניו ג'ורנליזם". הכתבה המופרסמת ביותר ביותר שלו על פרנק סינטרה מ-1966, זכתה בתואר הסיפור הכי טוב שפורסם אי פעם ב"אסקוויר" והוא גם סופר מצליח עם 11 רבי מכר. ועוד משהו: יש לו ידע עצום באופנה, תאווה בלתי נגמרת לאופנת גברים והרבה הרבה סטייל.

“I always dress up to the stories" הוא מספר בכתבת וידיאו למן-סטייל שתפסו אותו לראיון על העלמות החייטים, חליפות בהתאמה אישית ונעליים ב-2800 דולר.



גרסונייר המדיה השני הוא סטפנו טונצ'י העורך של T - מגזין הסטייל של "הניו-יורק טיימס". טונצ'י שהיה בעבר מנהל קריאטיב ב"אסקוויר", התיר לצלם טוד סלבי לתעד את ביתו ואת ארון הבגדים שלו.
כבר סיפרנו על פרויקט הצילום הביתי של סלבי, שמתעד את הבתים של מובילים בתעשיית הקריאטיב, ולאחרונה אף יצא לו הספר, אותו אתם מוזמנים לרכוש ולהמשיך להציץ לחיים של היפים והקובעים.

ובינתיים, שיעור בקיפול:

גלויות מפריס - חלק ב'

כולם מדברים היום על החלק העליון של המארה, ונראה כי השכונה היפה הזו, שנעה בין אוונגרד אופנתי בשנות התשעים למיינסטרים רדום בעשור האחרון, חוזרת להיות זירה מרתקת. כל ביקור של הגרסונייר באיזור נפתח (או נחתם) ברביצה מענגת במערת העץ והמתכת של רוז בייקרי (30 Rue Debelleyme).

מטעמים אורגניים מקומיים, עטופים בחן הבריטי של רוז, יוצרים עונג צרוף שעוזר לשמר (או לייצר) אנרגיות חדשות להתחיל במלאכה:

החנות של דמיר דומה (בתמונה מעל. 6 Rue des Arquebusiers) יפה ומעוררת השראה כמו הגלריות חדשות שלצידה. פרנץ' טרוטרס (116 rue Vieille du Temple החנות לגברים) מוכיחה שוב את החשיבות בפעילות אופנה אוצרותית, הקווים החדים של סרפס טו איר עברו למיקום חדש (108, rue Vieille du Temple), שבו הם יכולים גם להציג קולקציית רהיטים מזערית, a.p.c כמובן, לצד אפריל 77, חנות הכיס של קום דה גרסון וחנות הענק המתישה של מרסי.

הבנות של מרסי

רגע מנוחה. בשלב זה, ליד מרסי, הגרסונייר (שוב הודה לתמיד פריסאית) החל לצבור נקודות קקאו חומות אצל השוקולטייה המבריק ז'אק ז'נין. (133, rue de Turenne)

הלאה: את הבנות נשגר לשיין (אפרופו אוצרות מבריקה של אופנה 15 rue de Poitou), בסמוך הן יוכלו למצוא את ונסה ברונו ואיזבל מראנט (כשאת ההבדל בין שתי המחנות סיכמה יפה מראנט "אני עושה בגדים לברונטיות, ברונו מעצבת לבלונדיניות") ועד שתפתח באזור המארה העליון החנות החדשה של אקנה (דצמבר 2010 היר ווי קאם) נפגש כולנו ב"שוק הילדים האדומים" הוותיק ורב הקסם. (Marché des Enfants Rouges)

הגברים של בני

רחוב Vieille du Temple מוביל למרכז המארה, לגלריות הנעימות, ולקפה לה פארל שהגרסונייר תמיד נדבק לכסאותיו הלא נוחים, מביט מסביבו, בטבעיות בוגרשובית ענוגה. זמן הקפה הפעם התמקד כולו בקטלוג החדש והמוצלח של קוס (4 rue des Rosiers), שמהווה מגזין בפני עצמו (ע"ע אקנה) ובו ראיון מוצלח של חרט יונקרס (ע"ע פנטסטיק מן) עם טוד סלבי (ע"ע הסלבי).

אין ביקור במארה בלי כניסה לאחת מחנויות ל'אקלרר (12, rue Malher) שהיו אולי מהראשונים לתקוע את דגל האופנה בשכונה (והיום שוכנת חנות אדידס בחלל הנשים הישן על כל המשתמע מכך) ויחד עם מוז'י הכל נראה כל כך בטוח ולא מפתיע שמצלצל השעון וכבר זמן לארוחת צהריים ב Le Loir dans la Théière, המקום עם הקישים, הטובים בעולם. (3 rue des Rosiers)

אורזי המזוודות

אדם ברייס, העורך המייסד של האתר SLAMXHYPE, מחלק את חייו בין לונדון לניו יורק וכמו הגרסוניירים, גם לו אובססיה לא קטנה לנסיעות ומסעות (רק שהוא מחתים את הדרכון בקצב מהיר; הגרסוניירים כותבים על זה טור).

במסגרת נסיעותיו הרבות החל ברייס לתעד את תכולת המזוודה או תיק היד שלו, צילם את תיקי החברים ומהר מאד פתח בלוג חדש וממכר בשם I Am Packed.(בשיתוף ובחסות אייר ניו זילנד)

אם טוד סלבי לימד אותנו להציץ לביתם היפה של אנשים מצליחים, ברייס פותח לנו צוהר להרגלי הנסיעות של אחרים (ויש גם נציגה ישראלית: הי סיון!) ונותן לגרסונייר להרגיש כמו מאבטח בשירות החשאי של הסטייל.

לפירוט על אורזי המזוודות ותכולתן: I Am Packed

האהבה לא גרה כאן יותר

הגרסוניירים אוהבים מדי פעם להציץ לבתים של אחרים. זו לא רק האובססיה של טוד סלבי, אלא מהות קיומו של בלוג הנקרא "gar·çon·nière: דירת רווקים".

אז על איזו בית מדובר אתם שואלים? זוכרים את הסרט "איב סאן לורן - אמנות של אהבה"? ‫(‬אין מה לעשות "L'amour fou" הוא השם המושלם). אז הלוקיישן המתועד, דירתם היפה והמיתולוגית של איב סאן לורן ופייר ברז'ה, מוצעת בימים אלו למכירה (ותודה למיסייה ביטון על טיפ-קוטור).

הדירה המרווחת, מרובת החדרים ובעלת הגינה המושלמת, נמצאת ברובע השביעי והאלגנטי של פריס, שם גר סאן לורן מ- 1972 עד 2008. אם אתם עדיין מתלבטים אם לקנות את הנכס המונומנטלי הזה, אולי תשתכנעו מהפירוט באתר של חברת הנדל"ן שם מצויין שיש גם Hall with cabinet of curiosities. הגרסונייר מתחיל לארוז.

עוד לקרוא? מועדון הג'נטלמנים מציג קווים לדמותה של דירת הרווקים.

גרסוניירים בנעלי בית

אחרי שמונה שנים שהצלם האמריקאי טוד סלבי עבד בעולם אופנה, צילם פרסומות ואדיטוריאלס למכביר למגזינים מובחרים, הוא החליט לפצוח בפרוייקט אישי שמהר מאד הפך לשיחת היום בתעשיית הקריאטיב. בבלוג וויזואלי מדהים הוא מציג חברים, קולגות ומוזות אותם צילם בביתם, במיטה, במטבח או בחדר העבודה ומעניק לנו הצצה מלוטשת, עמוסת סטייל ומלאת השראה. העולם הפנימי של האובייקט כבר הרבה זמן לא היה כל כך נוצץ.

המלתחה הנודדת

Fernweh היא מילה בגרמנית שמבטאת הכי טוב את התשוקה שמתעוררת לעיתים תכופות אצל הגרסונייר לנסיעות, מסעות וטיולים. באנגלית קוראים לזה Wanderlust, בעברית 'תאוות-נדודים' או בתרגום יותר מגושם: בולמוס-נסיעות. אבל זו התחושה שמקננת, או בוערת, בנו לצאת מגבולות המוכר, לארוז קל, להציג דרכון ולהריח, ולו לרגע קט, את דשאו הדשן של השכן.

בגלל אותו ה-Fernweh נקשרה נפשו הצנועה של הגרסונייר בבית האופנה של מיסייה לואי ויטון, שחרט (גם הוא) על מזוודתו את התשוקה לנסיעות. ו‪ בדיוק מסיבה זו מציג בית האופנה הצרפתי את קולקציית סתיו-חורף 2010 לגברים בטיול וירטואלי מסביב לעולם, דרך עדשתו של הצלם טוד סלבי, מיודענו.
המלתחה המלאה (בגדים, נעליים, אקססוריז וכמובן תיקי העור המשובחים) תנחת בשבועות הקרובים בניו יורק, לונדון, טוקיו ושנחאי, כשהיא תלווה בתיעוד קפדני ואיכותי של הסלבי. והמסע, בן אלף המילין והתיקים, מתחיל באופן טבעי בפריס. bon voyage.

מעצבי יום א'

הגרסונייר לא צריך לחפש יותר מדי הוכחות שתחום אופנת הגברים, המתפתח כל כך בעשור האחרון, מייצר גיבורי תרבות המסוקרים באופן אינטנסיבי, והופכים להיות חלק מכובד מהשיח המרכזי של תעשיית האופנה.

שניים מאותם מעצבים (שניהם הולנדים במקור, לחתום מטה אין קשר), העומדים מאחורי הבדים, הגזרות והבגדים אותם נלבש בעונה הבאה, התראיינו זה עתה ומספקים חשיפה מעניינת לתחום.

הראשון הוא לוקאס אוסנדרייבר, המעצב הראשי של בגדי הגברים בלאנוון, בבלוג הוויזואלי של הצלם טוד סלבי (כתבנו על הבלוג הזה פני חצי שנה ואנחנו עדיין מכורים!).
אוסנדרייבר מעניק הצצה מפעימת לב לסטודיו המרשים של לאנוון, לחבורת המעצבים (הססגונית) שסביבו, להשראות התלויות על הקיר, ולכמה פרטים נחשקים עד כאב שהגרסונייר היה שמח לשים עליהם יד (או לשים בהם כף רגל).

השני הוא פרנק מאוטשנס, שמונה לפני כשנה לסגן נשיא חברת J.CREW, והופקד על עיצוב בגדי הגברים במותג, תוך תקווה להצטרף לרנסנס המתמשך בתחום אופנת הגברים.

מאוטשנס מספר בראיון לבלוג Valet על החשיבות שהוא רואה בתחום אופנת הגברים, על עדכון שנעשה לקו במותג ובכלל על תהליך העיצוב שמתחיל קודם כל בפיצוח מהות הגבר של J.CREW (לאיזה מוזיקה הוא מקשיב, איך נראה הבית שלו איזה תכנים הוא צורך).

בתמונה: מספר דגמים מעיצובי החברה המובילים לסתיו הבא.

קלאסי, עם נטייה לשמרנות על-זמנית, מודרנית.

ואם כבר קלאסיקה, אמש חזר הגרסונייר לביתו אחרי העצרת בכיכר, מעודד מכמות האנשים היפים שראה והאנרגיות הטובות שזרמו באזור, ונתקל לפתע בסצנה עוצרת נשימה מתוך האופרה "דון קרלוס" של ורדי, ששודרה בערוץ 3SAT.
ההפקה ששודרה (2008, מאת האופרה לה סקאלה) הצטיינה בתפאורה מינימלית ועיצוב תלבושות מרהיב ביופיו שהצליח לאחד בסגנון ובאיכות את כל התקופות המרופררות באופרה: המאה ה-16, התקופה בה מתרחשת האופרה (ובכלל - מדובר בעיבוד לסיפור של שילר); המאה ה-19, אז כתב ורדי את האופרה; ותחילת המאה ה-21 שלנו.
הסיפור הטראגי מתאר את אהבתו הנכזבת של יורש העצר דון קרלוס לארוסתו, שהפכה לאימו החורגת. דון קרלוס שנואש מהשחיתות ומהאלימות של מדינתו, במיוחד מהכיבוש רב השנים של מדינות פלנדריה, מחליט לצאת לדרך עצמאית: פוליטית, מדינית ואישית, ולהלחם באביו המלך פיליפו, בפוליטיקאים ובאנשי דת, שבראשם האינקוויזיטור המרושע.

הגרסונייר נכנס לסיפור בדיוק ברגע בו קרלוס, הכלוא בשל נסיון מרד, נפגש עם חברו הטוב רודריגו (שמייצג את העם הפלנדרי המדוכא) שמקריב את חייו למענו, כששליח המלך יורה בו בגבו. כל כך הרבה רלוונטיות יש לסיפור הזה במיוחד בערב ההוא, והגרסונייר, שגם ככה היה רווי מרגשות, לא נותר אלא לעצור להתבוננות בתלבושות המרהיבות ולסיים ערב אופטימי עם סוף עצוב ומצמרר.

הגרסונייר השבועי: וואריס אהלווליה

רק השם וואריס אהלווליה מעורר בגרסוניירים רעד קל. מדובר באחד הניו יורקרים המוכשרים והבולטים, מאלה שיש להם זמן גם להיות מעצבים, גם לשחק בסרטים של ווס אנדרסון וגם להתבליין בברים השווים של ניו יורק ופריז (הוא נשבע שהוא נאמן למורשת הסיקית שלו ואינו שותה) ולהצטלם לא מעט לאוליבר זאהם ולבלוג ההדוניסטי שלו. אבל וואריס אהלווליה הוא קודם כל טורבן שמחובר לאיש עם חוש סטייל מצויין, אייקון מערבי-מזרחי, שאת פניו קשה לשכוח.

מתוך הקמפיין של לואי ויטון

אהלווליה, שנולד בהודו ועבר בגיל חמש עם משפחתו הסיקית לברוקלין, הוא מעצב תכשיטים מוערך ובעל המותג House of Waris. את התכשיטים שלו אפשר להשיג בחנויות המובחרות (קולט היא החנות הכי קרובה אלינו). הוא הצטלם לקמפיין האחרון של לואי ויטון (קמפיין שכבר הוזכר פה ושצולם על ידי חביב המדור טוד סלבי), שיחק (כאמור) ב"עמוק במים" וב"רכבת לדארג'ילינג" (המועדף) של ווס אנדרסון, קיבל תפקיד קטן בסרט הנפלא "אני אהבה" (הגרסוניירים עדיין ממליצים לראות, אם לא הספקתם), היה דוגמן בתצוגת האופנה של Imitation of Christ והמשיך להתסובב במקומות הנכונים, עם בחירות אופנתיות מרשימות, מעודכנות ונינוחות, כשלראשו תמיד טורבן.

מתוך "רכבת לדארג'ילינג"

מתוך "עמוק במים"

מתוך "אני אהבה"

העיניים השחורות, החליפות המערביות, הסטייל הבלתי מתפשר והחיבור הכל כך מדוייק בין המורשת הסיקית למעודכנות האופנתית שלו - הופכים אותו לגרסונייר הסיקי הראשון ששווה להכיר.

צילום: מר שומן הסרטוריאליסט

בתצוגה של Imitation of Christ

סלבי במשקל נוצה

הגרסוניירים מבטיחים להפסיק להתלהב מכל מה שהסלבי עושה, למרות העובדה שקמפיינים, כמו זה שעשה לנעלי ג'ק פרסל של קונברס, מפילים אותם כל פעם מחדש. הפורטרטים יפהפיים ומצחיקים, והרקעים, כרגיל אצל טוד, עושים את העבודה וגורמים לניקיון הלבן של נעלי ג'ק פרסל (המפורסמות בפס דמוי החיוך בשוליהן) להיות הקנבס הנכון כדי להפגין זהות שונה. עוד מהקמפיין אפשר לראות כאן ומאחורי הקלעים של הקמפיין כאן.

הנעליים המפורסמות נולדו ב-1935, כשג'ק פרסל (אלוף עולם קנדי באחד המשחקים האהובים על הגרסונייר, בדמינטון) עיצב לחברה הקנדית ג'ודריץ' נעליים מיוחדות לשחקני כדור הנוצה האלגנטי. מאז נקנתה החברה (והזכויות על הנעליים) לחברת קונברס, והשאר הוא היסטוריה לבנה.

ג'ק פרסל (עוד תמונות מעולות אפשר לראות כאן)

אבל גם אם הגרסונייר אוהב את הקמפיין של סלבי, מבט חטוף בפרסומת ישנה של הנעל (מהתקופה שבה גודריץ' עדיין ייצרו את הנעל), עדיין עושה את העבודה: הרקע (מי אמר שלוקרים אומרים פחות ממנורה מאיקאה?) משמעותי בדיוק כמו האנשים שבתמונה.