הפעם החליטו הגרסוניירים לחזור למקורות ולברר בינם ובין הייצוגים התרבותיים שסובבים אותם, מה מעמדה של דירת הרווקים בעולם, ואיך היא נראתה בארצנו. אמנם מצב הנדל"ן הקשה אינו מאפשר מרחבים גדולים כל כך, אבל לפחות יש להם טור ב"גלריה" כדי לאמוד את הממדים של דירת הרווקים האייקונית. ה- garçonnière, קווים לדמותה:
דווקא בשבוע שבו ג'נטלמן אחד גמר לפרוק את הארגזים בדירה החדשה שלו, ולג'נטלמן השני נודע שהבניין שבו הוא גר נמכר לקבוצת רכישה, פורסם שטום פורד מוכר את דירת הרווקים שלו בלונדון תמורת סכום של שמונה מיליון פאונד. המעצב, שהלייבל הנושא את שמו הולך ומתבסס כבית אופנת גברים מוביל ומשפיע, הזכיר לג'נטלמנים שטום פורד הוא עוד אייקון תרבות בשרשרת של דמויות מיתולוגיות שביתן הוא לא רק מבצרן.
ג'יימס בונד, פיליפ מארלו, ג'רי סיינפלד, שרלוק הולמס ואפילו דודלי, לכולם היתה "דירת רווקים" - אותה המצאה נדל"ניסטית ששיאה בסביבות אמצע המאה הקודמת, שהתגוררו בה גברים לא נשואים ושהפכה למושא תשוקותיהם של צעירים בתחילת הקריירה שלהם.
דירת הרווקים של ג'יימס. ג'יימס דין. 
ה"Bachelor Pad" נהפכה לסמל הגבר הקוסמופוליטי, זה שדירתו היא עולמו, ושאותה הוא מעצב לפי טעמו וסגנונו. בגלגוליה השונים היא כללה בדרך כלל בר משקאות, חפצי אמנות, רהיטים מודרניים (צ'ארלס וריי אימס בנו במיוחד בשבילה חצי מהקולקציה המפורסמת שלהם), מדף ספרים מגוון, ומשלב מסוים גם מערכת סטריאו לבידור האורחים. הדירה לא רק שימשה לשינה ואכילה, אלא גם שיקפה את המודעות התרבותית של הדייר שלה והיתה הזירה שבה הגבר הצעיר אירח אנשים, ובעיקר נשים.
לא מפתיע שדווקא "פלייבוי" (ומגזינים דומים שהלכו בעקבותיו) היה זה שקידש את דירת הרווקים. בגיליון הראשון מ-1953 הכריז יו הפנר: "לא אכפת לנו להכריז כבר עכשיו - אנחנו מתכוונים לבלות את רוב זמננו בבית. אנחנו אוהבים את הדירה שלנו... אנחנו נהנים לערבב קוקטיילים ומתאבנים, לשים מוסיקת אווירה במערכת ולהזמין מכרה לשיחה שקטה על פיקאסו, ניטשה, סקס".
הפנר הפך את הדירה שלו ליחידת מגורים עמוסת טסטוסטרון, ובמשך מאות גיליונות הפכו דירות הרווקים למרחב המייצג של הגבר המודרני ושל מעמדו החדש כאישיות צרכנית בעלת טעם, רצונות ותשוקות. הדירה של הפנר חזרה בחיקוי גרוטסקי של מייק מאיירס כג'נטלמן על-זמני בסרט "אוסטין פאוארס", ודירת הרווקים בכללותה הפכה לאייקון תרבותי דרך סרטי הבלש והפילם נואר. הבלש הבודד, השתיין, בעל הנטייה למלנכוליה צינית, וביתו, שלא ראה מטאטא זה שנים, הוכרזו בהוליווד שמורת טבע חברתית ואנטי-מעמדית. מפיליפ מארלו ועד מישל אוחיון, הם גרו בגפם, בדרך כלל עם חתול מיילל, כמה בקבוקי ויסקי גמורים וחדר מיטות שמתאים יותר למגורי סטודנטים ופחות לגברים עם מנוי ל"וולפייפר".
דירת הרווקים, שבצרפת נקראת גם "Garconniere", כותרת שניתנה בצרפת גם לסרט הרווקים הקלאסי של בילי ויילדר מ-1960 "הדירה", היתה למעשה חוליה אבולוציונית שהחזירה את הגברים לנחלתם הפרטית והעניקה להם חדר משלהם, לאחר שהמהפכה התעשייתית הוציאה אותם לעבודה והשאירה את הבית לשלטונן של הנשים. בשנות ה-30 התחילו גברים רבים לגור בדירות רווקים קטנות במרכזי הערים, ועם הבום הכלכלי נולד הגבר המודרני, זה שהולך לעבודה בבוקר וחוזר לארמונו בערב, עם הרהיטים שהוא בחר, המוסיקה שהוא אוהב ועם הזהות החדשה והשיקית שלו. כן, לא סתם קראו לו "Man About Town" (זהו גם שמו של מגזין בריטי חדש שמנסה לשחזר את דמותו של הגבר הזה, עם העדכונים הדרושים למילניום הנוכחי). ובישראל? הדבר הכי קרוב לזה היה "דייר המשנה" של שנות ה-50, המצאה של תקופת הצנע שבה גברים צעירים, לא נשואים, שכרו חדרים בביתן של משפחות מהוגנות, ובכך תרמו לרווחה הכלכלית ולצניעות המפא"יניקית המתבקשת. על מערכות סטריאו היה קשה לחשוב, ובתקופה שבה עדיין חילקו כאן נקודות לקניית בגדים של "אתא" נחשבה הזמנתן של בחורות צעירות לבתי רווקים כמעט לא מוסרית.
רק מאוחר יותר, כנראה אי שם בשנות ה-70, נהפכו הרווקים לאוכלוסייה לגיטימית, אבל אז הם התרכזו בדירות שותפים ("דיזנגוף 99") או סביב הצריף של אביגדור מ"מציצים" (כמה ישראלי זה שדירת הרווקים המערבית הפכה ל"צריף"), או עשו מילואים ב"גבעת חלפון אינה עונה" (שם הדירה פשוט הפכה לאוהל).
דווקא היום, כשתקופת ההתבגרות נמתחת עד לעשור הרביעי לחיים ומקום העבודה של רבים מרוחק כשני מטרים מהמיטה, נראה כי הסיכוי למצוא את סוג הדירה הדרוש לרווק קטן עד מזערי. הנורמות החברתיות ועמן הפרופורציות התכנוניות השתנו לגמרי, ועלעול במדורי הנדל"ן מגלה שהסטנדרט הישראלי שכח את קיומם של רווקים ומתרכז בדירות למשפחות ממוצעות עם שלושה חדרים לפחות.
בתמונה: סטפנו טונצ'י עורך Tמגזין
מתוך בלוג הצילום האולטימטיבי לדירות רווקים הסלבי 
אבל אם יש מכנה משותף גלובלי לדירות רווקים הוא כמובן הסטריאוטיפים ההיגייניים הקשים, שאותם צריך (לפחות לנסות) לסלק. כי כפי שכבר כתבנו, כל ג'נטלמן צריך שתהיה לו חליפה טובה בארון, סקרנות אסתטית, נימוסים בסיסיים, וכדאי גם ללמוד את רזי תפעול הבית ומכשיריו - כי הנדי-מן זה טיפה יותר מעיפרון מאחורי האוזן ומקדחה ביד.
הג'נטלמנים, גם אם לא בטוחים שיו הפנר ידע בעצמו את תורת הכיבוס, חושבים כי אין דבר המחבר בין הגבר לחולצתו יותר מלדעת איך לכבס אותה. נכון, תמיד קיימת גם האופציה של המכבסה השכונתית שמריחה נפלא, אבל חשוב להבין את הבד, להפריד בין צבעים, לדעת מתי לדון את הבגד לרותחין ומתי מגיעה לו כביסה עדינה. אחר כך מגיע שלב הגיהוץ נטול התירוץ, בעידן מגהצי האדים, שהופכים כל קמט עקוב למישור. אפילו אליוט גולד ב"שלום לנצח" של אלטמן ידע את מלאכת הקיפול והתלייה (אחרי הכל, מול המרפסת של דירת הרווקים שלו התגוררו שלוש עלמות חן שהתערטלו רוב שעות היום), וגם אם יכולת התפירה הגברית הועמדה בספק במהלך הדורות, הם קוראים לגירוש מהיר של המחטופוביה. בינתיים, הג'נטלמנים, בנעלי בית ופיג'מה, מורידים מוסיקה לאייפוד ומחכים לשיחה על פיקאסו, ניטשה, וכן, גם סקס.
אז על איזו בית מדובר אתם שואלים? זוכרים את הסרט "איב סאן לורן - אמנות של אהבה"? (אין מה לעשות "L'amour fou" הוא השם המושלם). אז הלוקיישן המתועד, דירתם היפה והמיתולוגית של איב סאן לורן ופייר ברז'ה, מוצעת בימים אלו למכירה (ותודה למיסייה ביטון על טיפ-קוטור).
רשומות
