יום שבת, 13 בפברואר 2010

מועדון הג'נטלמנים - הטור ה-17

סוגיית התספורת והיחס לשיער מעסיקים את הג'נטלמנים כמעט כל בוקר, עוד משחר נעוריהם. היחסים הסבוכים שבינם לבין הספר הוא עוד עניין שתמיד הם הרהרו בו. ולמרות שהגנים הטובים (בינתיים) שקשורים לשיער ולגיל מעניקים להם פריבילגיה לא מובנת מאליה (בגילם המופלג), כדאי שהדיון הזה כבר יתחיל. וטובה שע(ר)ה אחת קודם. מועדון הג'נטלמנים, כפי שהודפס אמש ב"גלריה", תחת הכותרת: "ספר טוב - ספר לחיים": מתי יודע הג'נטלמן שהגיע הרגע שבו שעון החול שעל ראשו כבר התהפך והוא זקוק לתספורת? יש כאלה שמסתפרים כמו שעון שוייצרי, מדי שישה שבועות בדיוק. אחרים לא מחכים וממהרים לקבוע תור מיד כשמבצבץ לו תלתל סורר שלא מן המניין, ואחרים, אלה שתמיד מאחרים אופנתית (נכנה אותם "דחיינים של כבוד"), מתעכבים, מעכלים ונלחמים בשיער הגדל, עד שנזכרים כי הסַפָּר הוא ידיו האחרון של הגבר, שכן פגישה אצל הספר היא המקבילה הגברית לפגישה עם הגינקולוג. פרט לעובדה שהוא תמיד יזמן לך מפגש אינטימי עם עצמך מול המראה, נדמה שאין עוד הרבה בעלי מקצוע שאיתם מנהל הג'נטלמן המודרני שיחה בארבע עיניים שנמתחת מהאישי למקצועי, מסטייל לסטיות ומהגיל אל הגילוח. 
טקס ההסתפרות מתחיל באירוע אינטימי כשלעצמו: חפיפת הראש. הג'נטלמנים מכוונים את עצמם למספרות שבהן החפיפה כוללת גם עיסוי ראש, מהזן שמחיש את זרימת הדם אל המוח לקראת שינוי הפריזורה. אחר כך הג'נטלמן מדמיין שטיח אדום, שעליו הוא מובל לקראת כיסא המלך, כשגלימת מסתפרים לבנה מכסה את חלקו העליון בנעימוּת, ואז מגיעה השאלה: "התרצה לשתות דבר מה?". ההמתנה למספריים הקוצצים מול המראה, כמו נרקיסוס שכבול לבבואתו, היא אירוע נדיר שבו אנו יושבים ומהרהרים בנחרצות קמטינו. 


אין להתפלא על כך ששיערם המתארך של הג'נטלמנים קרוב ללבם. השיער, אותו סיב חלבוני, מפתח לא פעם אישיות מקבילה, מעין אווטאר שלמעלה: הוא גדל ואנו מקצרים אותו, הוא מתארך ואנחנו מטפחים אותו, הוא מלוטף על ידי גורמים זרים, נראה טוב ברגעים הכי לא ברורים ונראה ברור ברגעים לא טובים. הוא יבש, הוא קמל, הוא רטוב, הוא נושר, הוא עומד, והוא איתנו, כך נקווה, לתמיד. שאלת המפתח בדיאלוג עם הספר היא כמובן "אז... איזה תספורת נעשה היום?". אחד הג'נטלמנים מאמין בכנות השאלה, שמיד שולחת אותו לארסנל התספורות ההיסטורי הגברי: הקלאסי המרובע (קצוץ בצדדים, ארוך למעלה ומשוך לצד), המראה הרטוב (שוב ארוך למעלה, אבל נופל קלות על המצח כאילו יצאת ממקלחת ארוכה), הפרוע (החזית ארוכה משאר החלקים, ותחושה של חוסר אחידות יוצרת מראה מרושל במכוון), תספורות פיפטיז מנופחות או צמודות ועמוסות בריליינטין (או ג'ל). נוסף על אלה קיימים כמובן ז'אנר התספורות של שחקני הכדורגל (מאלי אוחנה ועד דייוויד בקהם), תספורות הפאנק עם המוהוק בנוסח שנות השמונים והסגנון האישי חסר ההגדרות, פרי בחירות משולבות של ספר-מסופר, שמשתנה עם הזמן. 


הג'נטלמן השני, לעומת זאת, למשמע השאלה הקלאסית, מניח כי הכל צפוי והרשות נתונה בידי הספר. אחרי הכל, הוא שם בו את מבטחו, משלם לו לא מעט ויודע שגם אם יבחר תספורת מרובעת קלאסית עם טוויסט מֶד-מני מובהק, הספר כבר יעשה מה שבראש שלו, ולג'נטלמן לא נותר אלא לעצום עיניים ולהתמסר לשקשוק המספריים המהפנט. 

כשהביטלס הדהימו את העולם עם שירי ארבעת האקורדים שלהם (שהיום קשה לנו להבחין בחדשנותם), הם גם סחררו את ראשיהם של בני הנוער בתספורת המופ-טופ (שגם היא נראית היום בורגנית להפליא), וזו הפכה סמל למרד הנעורים של שנות השישים המוקדמות. כשנחתה החבורה מליברפול לראשונה בניו יורק, ב-1964, נשאלו חבריה במסיבת עיתונאים איך הם קוראים לסגנון השיער שלהם. "ארתור", השיב הריסון בפשטות. הג'נטלמנים בסקרנותם מבקשים (שוב) לצאת למסע בעקבות הארתור שלהם. כי אם נרצה או לא, היסטוריית השיער שלנו כרוכה כצמה עבותה בפסגות האושר של ילדותנו לצד עמקי הבכא של גיל הנעורים. לכל ג'נטלמן סיפור סַפַּר משלו, סַפַּר שליווה אותו מגיל בית הספר היסודי ("שביל באמצע או שביל בצד?"), שהיה יועץ הסטייל לבר-מצווה, ושאליו חזר הג'נטלמן בשערו הנערי והארוך, המתולתל והמקורזל, לקראת יום הגיוס. צריך לזכור שאחד המאפיינים של אבולוציית השיער הגברי הישראלי הוא ניסיון תמידי להשתחרר מטראומת הגֵז הצבאי, ולמרות זאת כאן אולי המקום לציין: קוקו, ראסטות ושאר וריאציות השיער הארוך פשוט לא נראות טוב על אף גבר, אלא אם קוראים לו ריק אוֹונס או איגי פופ. 

אחרי תקופת החובה למדינה עברו הג'נטלמנים אל תקופת השחרור התל אביבי, ושניהם במקביל, אף שלא הכירו אז זה את זה, צבעו את שיערם באפור-פלטינה (הכי 1997, גם אם קייט מוס נצפתה לאחרונה בשיער כזה). שום דבר לא ידמה לפרצופי ההורים שראו את שיער ילדיהם בצבעי שיבה זורחת. לשמחת הג'נטלמנים, ספרים ומספרות לגברים, כמו כל המוסדות הגבריים הקלאסיים, עושים קאמבק מרשים. המספרות, אותם מכוני יופי המיועדים לגברים ומצוידים בכיסאות חרסינה כבדים מחופי עור, ויטרינות זכוכית, מראות ניקל ורצפות שיש, הן אולי המקום הלגיטימי האחרון שבו גברים יכולים להתעסק עם עצמם בלי להיתפס כגנדרנים מדי. שם הם יכולים לקבל טיפול כולל: משיער הראש לזה המטפס מהעורף למעלה, משערות האף הלא אסתטיות לאלו המבצבצות באוזניים ולשיער הפנים, שעובר טיפול מסור בידי ספרים וגלבים לאורך ההיסטוריה במערב ובמזרח כאחד.

אבל כמו בכל תחום סגנוני אחר, הג'נטלמנים מנסים לשמור בשערם על מידה שפויה של המראה המרושל-מוקפד, מעין גרסה מעודכנת של שיער היפסטרי משוחרר עם קורטוב של סדר לא אחיד. ללחות התל אביבית יש כמובן אג'נדה משלה, שקשורה בהתעמרות בשיער היהודי, הנוטה להסתלסל ולקבל חיים בלתי תלויים, אבל בשביל זה הג'נטלמנים מחפשים עד היום ספר טוב להישבע לו אמונים ולטפח איתו מערכת יחסים מונוגמית, כי ספר טוב – ספר לחיים.

6 תגובות:

Aya Rosen אמר/ה...

המאמר מקסים.
לא יודעת אם זה מפריע רק לי, אבל היה נכון וראוי לתת קרדיט, ובמידת האפשר גם קישור, לצלמים.

אנונימי אמר/ה...

נשארו לכם הערות העורכת...גבורות...

הגרסונייר אמר/ה...

אנונימי צודק, מיד הושמטה הערת העורכת. אם כי...היה משהו מעניין בלחשוף את תהליך העבודה ואת ההערות.
איה, צודקת אף היא, הגרסונייר, בטח בבלוג, מקפיד על קרדיטים ולינקים לאמנים וצלמים - אם כי... דווקא בטור הזה מדובר ב'תמונות רשת' שאין להם קרדיט צלם.
תודה ושיהיה שבוע ספיחס

אנונימי אמר/ה...

אחלה כתבה, אבל תודה, גרסונייר יקר, שקבלת את ההשראה מהבלוג של יערה קיידר..

סיפור הפרוורים

oren אמר/ה...

דווקא השיער שלי מופקד בידי ספרית מיומנת (ולא ספר), שתמיד קולעת בול!

אנונימי אמר/ה...

אני יודע שזו כתבה על סגנונות שיער, וככזאת נעשתה פה עבודה יפה, אבל חבל סתם להכניס הערות חסרות בסיס, שלא ממש קשורות לכתבה כמו "שירי ארבעת האקורדים של הביטלס". גם מבחינה מוזיקלית נטו, לא בזה התבטאה המהפכנות שלהם, ואם היום קשה לשמוע במה הם היו חדשניים, זה רק בגלל שמעט מאוד השתנה מאז ושגם היום השירים שלהם (במיוחד המאוחרים יותר) נשמעים טריים... הקיצר, תחפרו בבורות שאתם מכירים - ולא בשדות מוקשים... אגב, מצאו ששיר של הביטלס כולל בממוצע שמונה אקורדים... (: