גוף העבודה

מקווין מקבל פרס מיוחד בטקסט הבאפטא הבריטי לפני כחודש

את שמו של האמן סטיב מקווין (אותו לא כדאי ואין צורך לבלבל עם השחקן עליו השלום, אייקון האופנה הגברית, העונה לאותו השם) אי אפשר לפספס בשבועות האחרונים בעיר. בימים אלו הוא מציג שתיים מעבודות הוידיאו שלו בישראל – אחת במוזיאון תל-אביב במסגרת התערוכה האירופאית "קולות ומראות" (לא ראיתי), והשניה במוזיאון הרצליה בתערוכה "עקבות של זמן" שם הוא מציג עבודת וידיאו מבריקה משנת 1997 הנקראת Deadpan. אנשים שפגשו אותו מספרים לגרסונייר על השקט הרועם והביישנות הגמורה של האיש גדול הממדים הזה, אחד האמנים הבריטים החשובים ביותר כיום, שנבחר על ידי מוזיאון המלחמה האימפריאלי לאמן הממלכה הרשמי של המלחמה בעירק (אז ייצר סדרות בולים ובהן פורטרטים של חיילים שנהרגו בעירק) ולאחרונה נבחר לייצג את אנגליה בבינאלה הקרובה בוונציה.

פסגות הקריירה האמנותית של מקווין היו ב- 1999 אז זכה בפרס טרנר היוקרתי לאמן בריטי צעיר, ובשנה שעברה כשביים לראשונה סרט עלילתי באורך מלא וקטף את פרס ה- Caméra d'Or בפסטיבל קאן האחרון. "רעב", סרט מופלא, שקט ועוצמתי, מגולל את ששת השבועות האחרונים בחייו של בובי סאנדס, מנהיג IRA (משוחק להפליא על ידי מיכאל פסבנדר הגרמני) שמת בכלא ב- 1981 כתוצאה משביתת רעב.
השימוש בגוף האדם כנשק פוליטי או כאובייקט סימבולי (כפי שעשה ב- 1993 בסרטו הקצר "דב" המתאר קרב אגרוף בין שני גברים שחורים, שאחד מהם הוא עצמו) ניכר בהרבה מעבודותיו של מקווין ולכן משיכתו לאופנה וחברותו הקרובה עם מעצב האופנה יוז'י ימאמוטו, אבי האוונגרד והדיקונסטרוקציה, היא טבעית ומרתקת.

מקווין (בתמונה מעל) נצפה בשנה שעברה, בשבוע האופנה בפריז, כשהוא מתפקד כדוגמן מסלול של ימאמוטו, ולפני כמה ימים התפרסמה תמונתו בטי-מגזין של הניו-יורק טיימס, כשהוא לובש חצאית ארוכה של יוז'י ימאמוטו, נעלי זמש אדומות, כפייה מסודרת ברישול על כתף ימין וחולצת כפתורים לבנה. הגרסונייר מרוצה עד מאד ממראה הענק האלגנט ומבטיח לעדכן מה יעשה וילבש בבביאנלה הקרובה בוונציה.

קשר מורכב

אחרי שהגרסוניירים תרגמו (לראשונה?) לעברית את המדריך הקלאסי לקשרי עניבות שונים, והציעו לכם וידיאו קלאסי לעניבות הפרפר (האהובות עלינו במיוחד), הגיע הזמן לעבור לצעיפים.
חברת העיצוב הדנית נורמן קופנהגן מציעה בוידיאו סלואו-מושן (תחת הכותרת Perfect knot 2.0 ) את גרסתם לכריכת הצעיף על צווארכם, הזדרזו ונצלו את סופו ההולך ומתקרב של החורף. חובבי העיצוב מוזמנים לבדוק באתר החברה את שלל מוצריה המינימליסטים וכמובן את הבלוג המוצלח.

על שלושה גרסוניירים מקומיים ונסיכה יפנית אחת

לרגע עוצר הגרסונייר את מנועי החיפוש הבינלאומיים, מתבונן פנימה ורוצה לפרגן לשלושה אירועי תרבות המתרחשים בימים אלו בעיר ומרטיטים את מנועי ההשראה.
גרסונייר גרוב
האירוע הווירטואלי המתוקשר של ימים אלו שייך לקותימן, גרסונייר גרוב, ששחרר לפני כמה ימים פרויקט אינטרנטי מדהים בשם ThruYou בו הוא ממקסס קטעי וידיאו מוזיקליים מיוטיוב והופך אותם ליצירה חדשה, חסרת גבולות ומלאת נשמה.
קותימן נסיך הפ'אנק מקומי, הוא בין היוצרים המוכשרים בארץ שבכל צעד, שעל, אקורד וביט ביצירתו ניכרת תשוקה אמיתית ונדירה למוזיקה. אותה תשוקה הולידה את שבע היצירות הממוקססות למשעי ומחכות לכם באתר מצוין, המעוצב כעמוד יוטיוב מרוטש. התוצאה המורכבת מדהימה בפשטותה, כבר כבשה מיליוני גולשים ברחבי העולם והיא מסוג העבודות בז'אנר אלעאזך (איך לא עשו את זה קודם).
עכשיו קותימן לוקח שאכטה לריאות, פותח את המצלמה ומסביר לכם על הפרויקט:

גרסונייר פרינג'
תכירו את אריאל אפרים אשבל: גרסונייר תיאטרלי עם לוק פרינג'י, אינטליגנטי, שובבי ומשובח. במשך הקריירה הקצרצרה שלו הספיק אשבל, בהופעותיו השונות, לברוא עולמות הזויים ומרתקים, לקטוף פרסים ראשונים בפסטיבלים בארץ ובעולם, לאחרונה אף מונה למנהל אמנותי שותף בפסטיבל המחול השנתי "אינטימדאנס".
אחרי אי אילו חודשים רבים ארוכים ומפרכים של חזרות (להן זכה הגרסונייר להציץ) מעלים אשבל וכנופיית התיאטרון שלו אאא מופע חדש בשם: "מחקרים בטלקינסיס: על כוח, רצון ומה שביניהם". המופע יעלה שלוש פעמים בסוף השבוע הקרוב בתיאטרון תמונע ותעסוק בשאלה מתי אנו מפסיקים להיות גושי בשר עבור הסובבים אותנו ומתחילים להיות אנשים (“בשר ודם"), ומתי אנו נסוגים למעמד נמוך יותר (והופכים ל"בשר תותחים", למשל) כשהתשובה מוצגת בשלל אמצעים, מפילוסופיה פוסטסטרוקטורליסטית עד לביונסה, ממשחקי ילדים לפורנו רך. הפתרונות בסופ"ש הקרוב בתמונע.

גרסונייר תרבות (ונסיכה יפנית אחת)
פצ'ה קוצ'ה –את הפצ'ה הראשונה קשה לשכוח. כמה עשרות אנשים מצטופפים להם בבר הסלונה ביפו (איזה כיף, אז עוד היה אפשר לעשן) מקשיבים בדממת הלסתות-השמוטות לעשרה אמנים, המציגים את מכלול עבודתם, באמצעות 20 דימויים בלבד, שכל אחד מהם מוקרן במשך 20 שניות . אלו הם חוקי המשחק - כל שאר מבנה הפרזנטציה נתון לבחירה אישית. ביציאה לאוויר הנקי (פששש איזה כיף שכבר אסור לעשן) כבר היה ברור שהפורמט הנוקשה, שיובא מטוקיו, מצליח לפצח משהו בדי.אנ.איי הקריאטיבי של כל אמן בדרך ייחודית וחד פעמית.
אחר כך נדדנו עם הפצ'ה למועדון הכליף, למועדון התיאטרון, להאנגר נמל יפו עד שבנובמבר האחרון השתקע המיזם בהאנגר 11 - נמל תל-אביב. מכיוון שבפעמים הראשונות נותרו לא מעט מאוכזבים בחוץ – החלו למכור המארגנים מספר כרטיסים מוגבל וכל הקודם זכה. 20 שקלים הללו יהיו הבזבוז המוצלח ביותר שלכם לחודש. את הפצ'ה קוצ'ה מארגנים ענת ספרן, אמנית מעצבת, וצלמת שגרה כמה שנים בטוקיו, שם נחשפה לפורמט, ואיתי מאוטנר, גרסונייר תרבות רב פעלים. השניים אוצרים ומנחים את האירוע החינני הזה, וג'ובוי מאחורי כל הפליירים.
הלייאנפ באירוע הקרוב, שיתרחש בהאנגר 11 ב- 1 לאפריל, מבטיח מגוון תרבותי רחב ומרתק הנע בין מאמי שימזאקי - הרקדנית הותיקה ביותר של להקת "בת שבע" ליונתן קונדה - אמן ספוקן וורד, "דופרס" - הזוג המלכותי של עולם הסאונד הישראלי, ועוד אמן גרפי מוביל, ממציא פטנטים, קותימן אחד ועוד ועוד. הפצ'ה קוצ'ה זה סיפור של תל-אביב אחרת, שקטה, סקרנית שלא מפחדת מהמילה – תרבות, שבה 2000 איש, יושבים בשקט, מרותקים לסיפור היצירתי של אמנים מרתקים, שותפים לעננה של השראה פומבית. עד שיגיע הפלייר החדש, קבלו מיני רטרוספקטיבה של עבודות ג'ובוי לארוע:

סיינפלד של המגזינים

באופן לא מקרי (הו, הצייטגייסט) נחת על שולחנם של הגרסוניירים פנזין חדש, מנזין, שבמבט ראשון נראה כמו אח תאום לדירת הרווקים שלפניכם. המגזין המודפס הזה, שהעורך שלו מגדיר אותו כ"פנזין מונוכרומי שחוקר את תופעת הגבר" נראה כמו שלוחה טלפתית שמעבר לים, ומשרטט בדיוק את אותה טריטוריה חמקמקה שהגרסוניירים קוראים לה, בהיעדר מילה אחרת 'הגבר'. בשיחה עם עורכי"Creative Review", בלוג התקשורת החזותית המפורסם אומר העורך קווין בראדוק שהמגזין עוסק במה שגברים עושים, אומרים ומתעניינים, כך שהגרעין שלו הוא גברים, או גבריות - למרות שהוא נזהר מהשימוש במילה הזו, בעיקר כי הוא פוחד שכל זה ישמע כמו סוציולוגיה - ולא כמו בידור.

העורכים, שהשתדלו להיזהר מנפילה לכל אותן קלישאות של מגזיני גברים טיפוסיים, צמצמו את הנושאים שעליהם הם כותבים, ובנו את הפנזין על כמה נקודות עיקריות: עניין ועיסוקים, תשוקות וסכנות, עבודה ופנאי. "אחרי הכל", הוא אומר בראיון, "'תופעת הגבר' היא על מה שרלבנטי היום בלהיות גבר - צפייה בציפורים, בגדים, בישול, ספרים, אופניים,טוויד - וכל דבר אחר שתרצה".
הטענות של בראדוק מוצדקות. רוב מגזיני הגברים נראים קצת לא רלבנטים, או לפחות כאלה שההגדרה שלהם את קהל היעד קצת מיושנת. "אין משבר גבריות" הוא אומר "אבל יש הרבה יותר מגוון והשתנות מתמדת בטיפוסים הגבריים החדשים וממה שמצפים מהם".
הפנזין, שכולו עומד בסימן גיוון הדיעות והחוויות האלה, אינו רק חדשני בעיצוב ובנושא שלקח על עצמו, הוא בעיקר מה שאינו: הוא לא אומר איך צריך לחיות, אבל חוגג גבריות רב ממדית שאינה נכנעת לתכתיבים הקפיטלסטים והקונבציונאלים של שוק המגזינים. ממש כמו, אם יורשה לטפוח לגרסוניירים על השכם, הבלוג הזה.
עלעול בבלוג של הפנזין אכן משאיר את הרושם שאין כאן קו מנחה וידעני, אלא שיח פלורליסטי של הרהורים ומחשבות, שהולם את התיאור שנתן מישהו למנזין כ" סיינפלד של המגזינים" - אין בו משמעות גדולה, מסר או נראטיב, אבל כל היאדה ידאה יאדה בסוף אומר משהו עכשווי ומעניין.

להשיג, כנראה, רק מעבר לים.

קפצונים

לחברים החביבים מאקנה, קפא כנראה התחת השוודי, והם בחרו בדרך פשוטה וקופצנית ומשעשעת להציג את קולקציית ההלבשה התחתונה לגברים, אביב-קיץ 09.

הגרסונייר השבועי: שארל-אדואר ז'אנרה

לרגל התערוכה שנפתחה לא מזמן במרכז ברביקן בלונדון הוחלט להקדיש את פוסט גרסונייר השבוע לשארל-אדואר ז'אנרה, שוויצרי חביב, הידוע יותר כ- Le Corbusier. עקרונותיו המהפכניים של לה קורבוזיה, כהרמת הבניין על עמודים ושימוש בחלל שנוצר, ביסוס שלד הבניין על עמודים היוצרים את החלוקה הפנימי, שימוש בגג כמרפסת שיזוף עילית, ניצול יתרונות הבטון המזוין ועוד ועוד, השפיעו על דור שלם של ארכיטקטים, כולל אלו שתיכננו את עירנו האפורה.

לה קורבוזיה שינה את חיי כולנו על ידי רעיונותיו המתקדמים (שעוררו לא מעט מחלוקת) לבניית 'יחידת מגורים' אורבנית והיה איש רנסאנס כשבמקביל לעיסוקו בארכיטקטורה שלח ידו גם בציור, פיסול, עיצוב רהיטים וכתיבה. התערוכה בלונדון הנקראת "אמנות הארכיטקטורה" מציגה לראשונה את מכלול עבודתו המלא, ובמסגרתה אף הושקה תחרות תמונות מיוחדת בפליקר שכולכם מוזמנים להשתתף בה. (מומלץ ללכת לרחוב קפלן לתיעוד מצב הברוטליזם המקומי).

כאחד מנושאי דגל המודרניזם לא הבחין קורבוזיה בין אסתטיקה ציבורית לזו האישית, והיה לבוש בסגנון מדויק שהיטיב לבטא את רוח הזמן ולהיות נצחי באותה המידה (וגם, אנחנו מודים, יש לנו חולשה לעניבות פרפר). הפורטרט שהגרסוניירים הכי אוהבים למשש, אגב, הוא זה שמונצח בשטר צהבהב של עשרה פרנקים שוויצרים.

סגול דיגיטלי

ואם כבר במגזינים ובגברים עסקינן, שימו לב לבלוגר חדש אצלנו בגלקסיה: אוליבייה זאהם - האוצר, הארט-דירקטור, העורך האגדי של מגזין Purple (מגזין אופנה שהוא אובייקט אמנותי פר-אקלסנס) והדרטי-בסטרד הנוכחי של עולם התרבות, האמנות והאופנה. לאחרונה השיק זאהם בלוג החדש דרכו הוא מנסה להרחיב את תחומי המגזין לעולם הדיגיטלי ומספק הצצה לא בלתי מעניינת לחייו הפרטיים ולמאחורי הקלעים של תעשיית האופנה. והגרסונייר רק יכול לדמיין את הבלוג שהלוואי והיה לסרז' גנסבורג.

הקרב האחרון

השנה: 1996, המקום: תל אביב.
הגרסונייר, שפעם מזמן היה עלם צעיר, גילה שחנות האוזן השלישית (אז עוד במקומה המיתולוגי ברחוב שינקין) מחזיקה מגזינים מחו"ל, ובתוכם אוצר בריטי המכיל דפי כרומו עבים ונוצצים עם הפקות אופנה משובחות, פרסומות למותגים ששמעם רק הגיע ליודעי ח"ן ועשרות דוגמנים בשלל בגדים שכמותם לא נראו בארץ. מגזין ארנה, באותם זמנים רחוקים, טרום אינטרנט, טרום ג'ט-סטינג, טרום חובה, היה לפלטפורמה האולטימטיבית שקישרה את הגרסונייר לנעשה מעבר לים. מגזין שעל דפיו - בלי התנצלויות - התעסקו בעיצוב, אופנה, ובגברים שחליפה חדשה ונעליים מגניבות היו בין פסגות שאיפותיהם. יותר משארנה היה מהפכני, הוא היה הבקבוק עם הפתק שהגיע מארצות רחוקות מעבר לים החופן בתוכו אוצרות עם ניחוחות חו"ל.

השנה: 1986, המקום: לונדון.
מגזין ארנה יצא לאוויר העולם, על ידי העורך והעיתונאי ניק לוגן כקונטרה לדה-פייס ו-וול-פייפר המיתולוגיים. לראשונה נברא לו מגזין תרבות-פופ המתמקד בצורה אינטליגנטית ואלגנטית בסוגיות אופנה, סטייל ובידור מנקודת מבט גברית. המגזין הצליח לגדל דור חדש של עיתונאים, עורכים, סטייליסטים וכמה מכוכבי הפופ הגדולים של שנות התשעים הבריטיות העליזות. אך אותן שנים גם הביאו לפיתוח חסר תקדים של תעשיית הכרום/קריאטיב, ומגזין ארנה נאלץ להתמודד לפתע, בתחרות לא פשוטה, מול מגזיני גברים צהבהבים כ- GQ, Esquire ואחרים.

השנה: 2009, המקום: תל-אביב.

המוציא לאור חברת באואר-מדיה הודיעה לפני כמה ימים, כי אחרי 23 שנים מסעירות, ועקב ירידה תלולה במכירות מגזין ארנה סוגר את דפיו. מגזין הגברים הדו-שנתי של באואר HommePlus נשאר בחיים. בינתיים. הגרסוניירים מתבוננים בהשתאות על שוק הפרינט האנגלי ועל התהפוכות הקורות בו בימי מיתון אלו. אין ספק כי המגבלות והקשיים דורשים יצירתיות יתר ופנייה לאפיקים חדשים (ודיווחנו לאחרונה על שני מגזינים מסעירים שנכנסו לשוק בשבועות האחרונות LOVE, ו – BUCK) אבל זוהי גם שעה לקצץ בסרחי עודף, ומו"לים רבים מחפשים היום היכן לצמצם, וזה אף פעם לא קל. מעניין לקרוא את ההספד שכותב בריאן שופילד, שהיה עורך-אורח בארנה, הספד בו הוא מציג את מושג "עריצות הפטמה" ומפרט אילו מגזיני גברים לעולם לא יתמוטטו. תנחשו אתם איזה...

ביום חמישי הבא (ה- 12 למרץ) יוצא הגליון האחרון של ארנה, הגרסוניירים נפרדים מחבר וותיק, מורה נבוכים ושותף לדרך, וכהוקרה הם מציגים את השער הראשון, שעיצב נוויל ברודי, עם אותו כוכב הלוהט של הסרט הלוהט לא פחות: "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים". מעניין מה המתאבק היה אומר עליו...

* * *

עוד פיסת מידע למי שלא שבע מחדשות מגזינים: עדיין בקבוצת באואר-מדיה, אחרי שקייטי גראנד עזבה את מגזין POP, נדהמו הגרסוניירים לקרוא שדאשה זוקובה (החברה של רומן אברמוביץ', טייקון אופנה ואמנות עכשווית, ללא כל נסיון בעריכת מגזינים) מונתה לעורכת החדשה של POP. אם היא היתה בארץ אנחנו מניחים שכבר היתה הופכת לחברת כנסת מטעם מפלגה ימנית-ליברלית או אולי אנחנו טועים והיא בכלל היתה מתמנה לנהל את מוזיאון תל-אביב - כך או כך: בהצלחה דאשה! הלוואי עלינו.

אהבות דימיוניות

משנכנס אדר

הגרסוניירים לא יכלו לעמוד בפני הערכה המשונה הזו, שכמו צנחה אליהם לכבוד פורים מאתר העיצוב Dezeen המשובח. מדובר בערכה הכוללת 9 כלים העוזרים להשיג סימנים של רומנים דימיוניים: נשיקות, שריטות, חבורות ועוד. הערכה גם כוללת בושם, ליפסטיק ושיער כדי להשלים את הפבריקציה. המעצב "חוקר את איך אנשים מבטאים ושולטים ברגשות, אובססיות ופחדים שלהם בעזרת אובייקטים וטכנולוגיה" (מתוך האתר).
מניפולציות טכנולוגיות (הו הסימולקרה!), והקשר שלהם לגוף ולאובייקטים אסתטיים תמיד עניינה את הגרסוניירים. בינתיים הם מסתפקים בחברים דימיוניים ופנטזיה על האפשרות לקנות את הערכה, שעוצבה ע"י ביורן פרנקה ותוצג במסדרת Love Design בתערוכת הריהיטים במילאנו.

קיט קאט

לונדון - הבן הסור(ר)

למרות ששבוע האופנה בלונדון הסתיים זה מכבר, הגרסונייר הבריטי מתאושש עדיין משבוע עמוס במיוחד: תצוגות אופנה, תערוכות, מסיבות (כולל זו האובר-קולית של של קלואה סביני), ותיקים עמוסי מתנות...

אבל התצוגה שלכדה את עינו של הגרסונייר הבריטי היתה של המעצב העולה טים סור, שהציג בפעם השניה בשבוע האופנה של לונדון, והופך להיות אחד מהמעצבים הרציניים והבולטים של אופנת הגברים.הוא החל את דרכו בשנות השמונים, דווקא כמעצב גראפי מצליח שעבד עם חברות כמו אדידס ופנדי. ב-2006 הוא השיק את לייבל הגברים SOAR ומשך את תשומת ליבם של חנויות מפתח בריטיות כמו ליברטי ובי-סטור.

הקולקציה לסתיו/חורף הבאים מתרכזת בפרטים: חגורות ורוכסנים שנוספו לאחורי חליפות וג'קטים, וחגורות אלסטיות שכיכבו בכל הקולקציה. כמה מהפריטים המוצלחים ביותר היו חלקי מיצנחים וקילט, בשיתוף עם כריסטופר ריבורן - חבר קרוב של הגרסונייר - ומעצב גברים עולה בפני עצמו, ולטקס מחוייט מאצוקו קודו שהשלים את המראה.
את הקולקציה ניתן יהיה להשיג אקסלוסיבית ב-B Store.

24a Savile Row

London W1S 3PR

צ'יפ פרידיי - קצר חשמלי

צ'יפ פריידי מתחיל הפעם בחמישי בערב אז הגיעו הגרסוניירים באיחור לא אופנתי בעליל לקפה "בתה וגריגה" (לבונטין 2) לפגישה עם הצלמת המקסימה מירי דוידוביץ', ידידת הבלוג, שביקשה מהם להצטלם (ברקע כמובן) להפקת אופנה שנערכה למגזין שמנת. אז הם שתו אמריקנו, עישנו סיגריה והחזיקו לסנדרינה הכה יפה - הוכחה ניצחת לכך שאפשר להוציא את הדוגמנית מברלין אבל אי אפשר להוציא את ברלין מהדוגמנית - את היד שלא תיפול מהשולחן עליו ישבה. התוצאות בשמנת הבאה. מירי, תודה היה כיף!

שישי על הבוקר, עם הפלאשים של מירי עוד בעיניים, נסעו הגרסוניירים ליפו, למדידות אצל מעצבת האופנה מירית ויינשטוק, שפצחה לאחרונה בפרויקט אינטרנט מעניין וגלובלי. ויינשטוק מתכננת, סופסוף, קולקציית גברים! וכן, יש פה לא רק סקופ אגבי, אלא גם צעד שעלול לשנות את פני אופנת הגברים בעיר. הגרסוניירים מאוד גאים לקחת חלק מהמהפכה ולהיות בובות הניסוי וקוראים לשלל המעצבים בעיר: אנא, הלבישו את הגבר! ובכלל, באותו עניין: למה מדידות נעשות לכלות וחתנים בלבד בעיר הזאת? בשעה שבכל העולם מדברים על חזרה לחייטות הקלאסית, עם חולצות וחליפות שנתפרות במיוחד עבור הלקוח, נדמה שבעיר שלנו יש מחסור חמור בחייטים ואומנים שיודעים את העבודה. אז הנה, עוד קריאה נרגשת של הגרסוניירים: השיבו את החייטים!

אח"כ שבו הגרסוניירים לגן החשמל, לחפש משהו מחיוך הצ'שייר של סנדרינה, עוד קפה ב"בתה וגריגה", בר-הטבק המקסים שהעישון בו אסור (שערורייה אוקסימורונית) וסיבוב ברחובות גשומים לבדוק מה יש למתחם החשמל להציע לגבר.

החנות A+ ברחוב ברזילי היתה סגורה כתמיד, ואולי טוב שכך, כי מעולם לא הבנו את קסמה, שגם עם לוגו מוצלח ועיצוב מעניין, הפריטים בה תמיד לא עומדים במבחן העכשיו. משם, ירידה במדרגות הרוקוקו של ארצי יפרח (ארטסי שמרטסי או כל שם אחר שיחפוץ בו) ואל מפח הנפש הנוסף: האיש היצירתי החזיק פעם פריטים לגברברי העיר, אבל הפסיק. משנשאל האם הסיבה היא שאין בנים, השיב: "יש דווקא, אבל אין גברים בעיר הזאת שיש להם את כרטיס האשראי המתאים" (רח' ברזילי 5)

בדרך פנימה

הכרטיס הלא נכון

משם עלו הגרסוניירים במעלה רחוב הרכבת, נכנסו שוב לגלריה "עינגא" (הרכבת 2) לראות את אחת התערוכות היפות המוצגות היום בעיר "לוסט אנג'לס" של אירית חמו, מעירה לחיים טבע מופלא ובשרני מחיתוכיי נייר עדינים ויפים. איז כיף היה ללכת לאיבוד במעבה הנייר.

חתוך דק דק

ב"שיין" (הרכבת 12) אליס לא גרה, וגם לא מייצרת שוום דבר במיוחד לגברים (למה, הו למה?). הגרסוניירים נאלצו למדוד את מכנסי הנשים שלה (מעניין, מעניין, היינו קונים אם מנהל הבנק לא היה עומד מאחורינו ועושה נו-נו-נו) ו'להסתפק' באפריל 77 (שכבר נכתב עליהם כאן בעבר).

תסלח לי, אתה מחזיק חצאית

את הצ'יפ פריידי הקצר סיימו השניים בפתיחה פסאדו-אקסלוסיבית לתערוכת אמנות באמת חשובה שאורגנה על ידי הועד למלחמה באיידס ובנק הפועלים. מחזיקי כרטיס הפלטניום של הבנק התלבשו כמובן במיטב הזוועה הנוברישית, האמנות היתה עמוסה ודחוקה והפחמימות עבשות ולא טעימות.

כמה טוב שאפשר לסיים את הפריידיי הזה ב: גשם. נדיר כמו למצוא פריט אחד שווה לבנים בכל המתחם המחושמל.

מקום ראשון: אמריקה

עוד לא התאוששנו מהאמריקנה שפושטת כאן וכאן וכאן, וכבר נחת על שולחנם הוירטואלי של הגרסוניירים ווג הום יפן, מגזין די חדש שמעורר סקרנות והתפעלות (גם "ווג גברים" וגם מהמקום אליו אנחנו הכי חושקים להגיע). על השער מופיע הדוגמן ויקטור שמבון, ועל הצילומים - אחראי לא אחר מאשר הדי סלימאן, שנדמה שלא מפסיק לצלם ולקבל שערים וכתבות. הגרסוניירים מחכים לעוד תמונות , וגם מחכים לגרין קארד.נראה מה יגיע קודם.

בלי שריף

הפונט האהוב על הגרסוניירים, הלבטיקה, עוצב ע"י מקס מידינגר בשוויץ ב-1957 (בשיתוף אדוארד הופמן). לפני שעיצב את הפונט הפשוט והמינימליסטי, שימש מידינגר כטיפוגראף של בית הכלבו המוצלח גלובוס בציריך, ומשם פנה לקריירת פרילאנס מזהירה. מולסקין, חברת המחברות המיתולוגית, הוציאה מהדורה מוגבלת של ספר התערוכה "מחווה לטיפוגראפיה - הלבטיקה,עבר, הווה ועתיד של הטיפוגראפיה", ספר גדוש בלוגואים, פוסטרים, שלטים וגרפיטי שמשתמשים בפונט האהוב. מסקירה קצרצרה גילינו שפנדי, קום דה גארסון וקולט - כולם משתמשים בפונט. איזה עוד לוגואים אהובים משתמשים בו? את המהדורה המוגבלת ניתן להשיג כאן.

קוקו ז'קט

מגזין ווג פריז האחרון, שנחת לא מזמן בתא הדואר של הגרסוניירים והביא עימו את החורף, נתן את האות לפתיחת פסטיבל קוקו שאנל, המחוות, הסרטים ומי יודע, אולי גם שובו של המיוזיקל (תחשבו 1969, קתרין הפבורן, ברודווי: תחשבו Coco)
בגליון התייחסויות רבות לעיצוביי שאנל שאחת הטובות בהן, הופקה על ידי קארין רויטפלד, עורכת המגזין, דיוות אופנה ואמא של ולדימיר רסטוין רויטפלד (שהוא ללא ספק גרסונייר העתיד שפתח שבוע שעבר תערוכה בניו-יורק אליה הגיעו כולם בלי יוצא מן הכלל). בהפקה מיוחדת התבקשו מעצבים שונים ליצור מחוות לקלאסיקות ידועות של שאנל, והגרסוניירים אהבו במיוחד את גרסתו של בית מרטין מרג'יאלה שלקח את המקטורן הוותיק והמוכר של שאנל, עיבה את קצוותיו בצמר לבן ואת התוצאה ,כמו חצי מהמגזין, צילם קארל לגרפלד.

ניחוח גבר

החברים מאמסטרדם, חרט יונקרס ויופ ואן בנקום, עורכי מגזין הג'נטלמנים המושלם פנטסטיק-מן לא מסתפקים בייצור מגזינים נפלאים (כמו, Re, פנטסטיק ובאט), אלא גם שיתפו פעולה בשנה שעברה עם חברת אקנה כשייצרו את "ג'ינס הג'נטלמנים" האלגנטי, ובימים הקרובים הם תוחבים את אפם בתחום הניחוחות הגבריים.

כאן הם שוב משתפים פעולה עם מותג שוודי, הפעם זה חברת הבשמים החדשה Byredo, עם בושם לגבר שיקרא בצורה לא מפתיעה "Fantastic Man eau de cologne" המשלב ניחוחות של ליים, אניס, הל, גרניום, לבנדר, קטורת, אזוב ופצ'ולי.
הבקבוק היפיוף הזה יימכר החל משבוע הבא בחנות קולט (213 rue Saint-Honoré, Paris) ואנחנו כבר מחכים לנר הגברברי שיושק במהלך השנה.