מאדאם סטייל

אחד הספרים היפים והמרגשים שנחתו לאחרונה על מדף הגרסונייר הוא  Irreverent, ביוגרפיית הסטייל המדהימה של קארין רויטפלד (עורכת ווג פריז עד לא מזמן). את הספר ערכו  חברה הטוב של רויטפלד, אוליביה זאהם לבית Purple הצרפתי והמעצב החם של הרגע, אלכס ווידארין לבית הקריאטיב  Buero הניו יורקי, שאפילו עיצב פונט חדש עבור הספר הנקרא "קארין" . 

הספר מלווה את קארין ברגעים חשובים בחייה האישיים והמקצועיים ומתמקד במספר נאראטיבים שונים: לצד עיסוק במהפכה האסתטית שהנהיגה רויטפלד, נחשפים לא מעט רגעים אינטימיים מחייה האישיים, מכתבים ומיילים מכל עולם האופנה באשר הוא וכמובן דיון מתמיד במקורות השיק הבלתי נגמר שלה ובשאלה הנצחית: מהו סוד הסטייל של קארין רויטפלד?

שיתוף פעולה (משמאל) עם הדי סלימאן

שיתוף פעולה (משמאל) עם איב סאן לורן

שיתוף פעולה עם בנז'מן (האסיסטנט החדש דאז)

שיתוף פעולה עם מריו טסטינו

ואולי התשובה לשאלה האחרונה מסתתרת באחת מהתשובות המוצלחות של רויטפלד מהספר:

What is real elegance for you?

This is something I learned from my father: style is the elegance of feelings. You can't have one without the other.

מועדון הג'נטלמנים - קוד סגור פתוח

הגרסונייר, אותו בלוג אופנת גברים (שכתוב בשפה העברית ולא בכדי) מתארח מדי פעם במועדון הג'נטלמנים, אותו מועדון שבדפוס, הבוחן את הגדרתו של הדרסקוד הגברי החדש. הפתרון, כמו בחידה בלשית, מורכב מהרבה רמזים ופריטים שמופיעים לאורך כל הסיפור הגרסוניירי, שעדיין רחוק מסיום.

מרקסיונרים

בפראפרזה על אמרתו המפורסמת של הג'טלמן המשופם גראוצ'ו מרקס, שלא רצה להיות חבר במועדון שהיה מוכן לקבל אנשים כמוהו, הג'נטלמנים מחפשים את המועדון שלא יקבל אותם בגלל קוד לבוש נוקשה מדי.

אבל במדינתם נטולת הכללים, אפשר לספור על יד אחת את מספר המוסדות, האולמות, החללים, הטרקלינים והמועדונים שבהם יש קוד לבוש ייצוגי והולם, מלבד כמובן במועדון האורתודוקסי ובמועדונית הצבאית. לכן מנסים הג'נטלמנים לבדוק מהו אותו קוד לבוש שממנו פוחדים כולם, והאם אפשר בכלל לנסח קוד לבוש - אישי, קבוצתי, מגדרי או לאומי - ולהעמידו שוב במרכז הדיון.

דאבל סטאפנו
( פילאטי & טונצ'י, פוסט גאלה, תמונה: פרפל דיארי)

בביקורם הדמיוני במגרשי הגולף בקיסריה נתקלו הג'נטלמנים בהנחיות מדוייקות להפליא למבקרים בנוגע לקודי הלבוש הנהוגים במקום: על הגברים להגיע למקום כשהם לבושים בחולצת צווארון (שחייבת להיתחב לתוך המכנסיים) או בחולצת צווארון גולף, מכנסיים ארוכים או מכנסי ברמודה (באורך הברך, לכל הפחות), ובין שאר הכללים, הגברים נדרשים להסיר את כובעיהם בעת השהייה בתוך חללים סגורים.

גולף ווינטאג'

ובינתיים בארצות מעבר לים, לפני כמה חודשים קיבלו יותר מאלף עובדי הבנק השווייצי U.B.S חוברת ערוכה ומעוצבת היטב ובה הנחיות לבוש וכללי סגנון מדוייקים לעבודתם היומיומית. החוברת נכתבה, כך טענו בבנק, על סמך מחקרים חדשים שנערכו כדי לקבוע מהו הלבוש הנכון כדי ליצור רושם טוב על הלקוחות. ב-52 עמודי הדו"ח (להורדה ב-pdf) מפרטים מנהלי הבנק את המלצותיהם, שביניהן אפשר למצוא: נעליים יש להחליף מדי יום; תחתונים צריכים להיות מאיכות טובה, נקיים ובלתי נראים; יש לסגור את כפתורי המעיל בזמן עמידה, תמיד; צעיפים הם אביזר חובה בחורף, ויש לכרוך אותם על פי הקשרים הידועים; יש לקבוע תור אצל הספר כל ארבעה שבועות; העניבות צריכות להיות מתאימות ל"מורפולוגיה של הפנים", וחל איסור מובהק על לבישת חולצות קצרות, ענידת חפתים וגריבת גרביים קצרים מדי שחושפים את העור.

בנק הגרסונייר הראשון

בעוד הג'נטלמנים מתאוששים מהרשימה המרשימה, שמשאירה הרחק מאחור את כל עובדי הבנקים אצלנו, אנשי רשות הדואר ושאר נותני השירותים, הם נזכרו במעצב האירופאי ממוצא טורקי אומית בנאן, שלקולקציה האחרונה שהציג (לסתיו-חורף 2011-2012) קרא "Investment Bankers", ובה ניסה לשבור את הקוד הנוקשה של אנשי הכספים ולהמציא מחדש את הלבוש של הבנקאי הקלאסי. עם פריטים כמו חליפת שלושה חלקים בצבע כחול נייבי וז'קטים בעלי רכיסה כפולה מעל מכנסי טייטס אדומים, הג'נטלמנים כבר שוקלים לקפוץ לסניף הבנק שלו, כדי לקחת משם הלוואה של סטייל.

עמלות על הטייטס

אבל לא רק בישראל שכחו את קודי הלבוש המחמירים במקומות העבודה. העולם המערבי עובר מהפכה שקשורה בקוד פתוח יותר של לבוש, מעין חופש דמוקרטי של סטייל. "בשנים האחרונות הפכו חוקי הלבוש שנאכפים בטקסים רשמיים, במסעדות יוקרה ובנשפי ערב אלגנטיים לבלתי מדוברים ורופפים, כמו כל כך הרבה עניבות הרמס", נכתב החודש ב"וול סטריט ג'ורנל".
הכתבת, שתרה אחר המקומות האחרונים במנהטן שבהם נהוגים כללי לבוש, גם ריאיינה כמה מהאישים הבולטים שגדלו עם החוקים הללו ואוהבים אותם, כמו הסופר (והעיתונאי) טום וולף, בן 80, אחד המתלבשים הטובים בעולם, שידוע בחליפות המשובחות שבהן הוא מתהדר (אם לא הן בו).

וגר זאב עם סטייל

"סופו של קוד הלבוש הוא לא סוף העולם", הוא טען שם, "אבל זה בהחלט סופו של עידן האומץ". הגברים היום, לדעתו, מפחדים להיתפש כגנדרנים, בעוד שבדרום ארצות הברית, שם הוא גדל, גינונים היו חשובים לגברים, שהאמינו ש"בשביל סגנון צריך לסבול".

האמיש בולס, הומאז' למקווין
(פוסט גאלה, צילום: בריאן בוי)

המתח בין סגנון לגנדרנות, בין לבלוט ובין להיות חלק מהקבוצה, עומד גם הוא במרכז הדיונים על קודי הלבוש. אבל לפני הכל, כללי לבוש הם ניסוח עצמי של סגנון אישי והתאמתו לסביבה בכלל.
במסיבה שנערכה לא מזמן, התוודה אמן ואיש תרבות אחד באוזני הג'נטלמנים שהוא מתלבש (והיטב) קודם כל ודבר ראשון בשביל עצמו. "לא בשביל הסביבה ולא בשביל שיתפסו אותי בעדשת המוזמנים", הוא טען באוזנם, "אלא בראש וראשונה בשביל הדימוי העצמי ותחושת הביטחון והסטייל".
השיחה הזו האירה את אחד העניינים החשובים בניסיון הבלתי נגמר לנסח קוד לבוש אישי וכללי יותר. כי בין אם נרצה או לא, כולנו הרי מתלבשים בסגנון שבו אנו רוצים שהסביבה תתפוס אותנו. "ללבוש מוקפד", אמר וולף באותו ראיון, "יש השפעה חברתית. יתנהגו אליך בהרבה יותר כבוד מלגבר שמתלבש כמו מתופף בלהקת רוק".

סלקטור על

אבל למרות קודי הלבוש המחמירים שהיו נהוגים בילדותו של וולף, התקופה הנוכחית מבקשת, אולי יותר מכל, לנסח קוד לבוש אישי בין הלובש לבגדיו. זהו מעין דיאלוג תמידי שבו כל אחד צריך לנסח את זהותו הסגנונית ואת הקשר שלה לסובבים אותו. "להתלבש באופן מודע פירושו לחגוג את החיים", אמר חברו של וולף בראיון, "אם אתה יוצא לעיר אתה חוגג את העובדה שאתה כאן".

גלן או'בריאן, תום בראון חוגגים את השקת ספרו החדש של או'בריאן how to be a man
(צילום: הבלוג של ברגדורף גודמן)

אז לסיום, הג'נטלמנים, שעדיין מנסחים לעצמם את חוקי הלבוש, מציעים כמה שלבים הכרחיים לפני שיזרקו אותם ממועדונים סגורים:

1. לדעת את הקלאסיקות ולהתעניין במה קורה היום. הרי לא חייבים לדעת, כפי שנכתב פה כבר בעבר, מהי הקולקציה האחרונה של דיור כדי להתלבש בסטייל. שילוב של קלאסיקות ופריטים עכשוויים הוא שם המשחק.

2. השינוי מתחיל בך. צריך לרצות אותו, וצריך קצת אומץ, כפי שאמר וולף, כדי לנסות ולהתנסות.

3. לא לשכוח את האקססוריז, הפריטים הסמויים מהעין, שעושים (לפעמים) את ההופעה.

4. להבין היכן נקודות החוזק האישיות בסטייל - השיער, המשקפיים, הנעליים או התיק, למשל.

אוליבייה זאהם like עובדי בראסרי ליפ

ואולי, אם נחזור לאומץ שדיבר עליו טום וולף, אפשר להחיל אותו לא רק על הלבוש עצמו, אלא גם על הדיבור על אודותיו: לשוחח בין חברים, להתייעץ עם אנשים, לשמוע ולהביע דעה - כל אלה הם חלק מהקוד הפתוח שהעידן הנוכחי מוביל אליו, ושאתו, כך מאמינים הג'נטלמנים, אפשר יהיה להיכנס לכל מועדון שבעולם.

מועדון הג'נטלמנים מארח: וואריס, פיליפ, פרנצ'סקו ואוליבייה

אחרי הרבה זמן בלי הגרסונייר השבועי, החליטו במועדון לחגוג עם כמה ממבעלי התואר האהובים והפעילים היום. השבוע בגלריה:

עולם הסטייל הגברי אמנם מלא באייקונים ותיקים של סטייל, אבל כשבמועדון הג'נטלמנים התקבלה קריאה לחפש את המיתולוגיות העכשוויות, אותן דמויות מסוגננות ברוח הזמן, לא היה זה פשוט לאתר את מחליפיהם של סטיב מקווין או מרצ'לו מסטרויאני.

בין שלל דימויים של כוכבי פפראצי, אינספור מגזיני ובלוגי לייף-סטייל ושאר מסכים של תרבות הפופ, נראה כאילו משהו חסר. הג'נטלמנים תוהים לגבי המבט נוסטלגי, שמתגעגע לדמויות ההן, שידעו לא רק להתלבש יפה, אלא גם להשתעשע עם הבגדים שלהן, לנסח טעם אישי ולבנות פרסונה ציבורית ואישית שהיא הרבה יותר מסתם סגנון מוצלח. היתכן שזו היתה תקופה שבה כולם נראו הרבה יותר טוב ולכולם באמת היתה לפחות חליפה אחת ראויה בארון?

בניסיון לחפש את אייקוני הסטייל שאינם בהכרח ידוענים (כי כמה אפשר להיתלות בג'ורג' קלוני), מבקשים הג'נטלמנים לשרטט תמונת מצב רגעית, כזו שקשורה לא רק לסגנון - אלא גם למהות. מדובר בארבעה גברים צעירים שהצליחו לבנות קריירה מעניינת ומשפיעה, להיות עם האנשים הנכונים ברגע הנכון ולנסח לעצמם סגנון אישי, שבולט גם מבעד למיליוני הסלבס לרגע שצצים להם בכל מקום.

דמותו של פיליפ קראנגי, מעצב התכשיטים ניו יורקי, לא מותירה ספק שמדובר באיש עם סטייל אישי ייחודי, מתוכשט (כראוי למקצועו) ובעל זקן ושפם מוקפדים שמשווים לו חזות ויקינגית עירונית רעננה. קראנגי למד עיצוב תכשיטים בבית הספר המפורסם לעיצוב ברוד איילנד, ועבד עם אמנים רבים (ביניהם מריקו מורי) לפני שפתח עם אחותו את לייבל התכשיטים המוערך.

מאז הוא עיצב אובייקטים לתצוגות של פיליפ לים, ורה ואנג, שיפלי אנד הלמוס, בנד אוף אאוטסיידרס ואחרים, זכה ב-2008 בפרס סוורובסקי של מועצת האופנה האמריקאית ופתח חנות בשדרה התשיעית בניו יורק. שם הוא מוכר גם אובייקטים אחרים, מלבד קווי התכשיטים לנשים וגברים שעליהם הוא מופקד.

קראנגי טען לאחרונה, בראיון למגזין "הינט", שעיצוב תכשיטים לגברים שונה מזה לנשים, "אני רוצה לעשות אובייקט קונצפטואלי שנראה כאילו הוא מעולם לא נקנה, כזה שתמיד היה חלק ממי שעונד אותו... לתכשיט לגברים צריך שיהיה ערך קמאי... שיציין רגע משמעותי, אירוע, מסע או חוויה... שהתחושה תהיה שזה במקרה תכשיט". הגדרה לא רעה לאותם אקססוריז הסמויים מהעין, שעליהם דיברו הג'נטלמנים לא אחת.

טבעת חדשה של קראנגי עם טקסט שהגרסוניירים מאמצים מיד

עוד על קראנגי - בגרסונייר השבועי

לצידו מופיע הילד הרע והשד המוכשר מפאריס אוליבייה זאהם - בלוגר, צלם, אוצר, ארט דירקטור ובעיקר העורך האגדי של מגזין "Purple Fashion".

מלבד עריכת המגזין הנחשב והפיכתו ליצירה מו"לית חד-פעמית, לפני כשנתיים החל זאהם לתעד את חייו הסוערים באובססיביות של נער אקסהביציוניסט שמסתובב במקומות הנכונים - מאחורי הקלעים של שבוע האופנה במילאנו, חוויות מחיי הלילה במוסקבה, סקי באלפים עם בתו היפה ונשיקות לדוגמניות צעירות, וגם שיחות אינטלקטואליות בבתי קפה פאריסאיים. כאוס בשקיפות מלאה. סקס, כרום ורוקנרול.

זאהם, מלבד לשחק אותה סרז' גנסבורג של התעשיה (כשהוא מרכיב משקפי היפסטרים ממתכת, נועל נעלי רפטו לבנות ומוקף נשים יפות), הוא גם עורך מבוקש ביותר. לצד המגזין, הוא עובד עכשיו על ביוגרפיה (שתצא לאור בספטמבר) של עורכת "ווג" פאריס הפורשת קארין רויטפלד, וגם בדיוק סיים לערוך את הגיליון השלישי של מגזין "31 rue Cambon" של בית שאנל, בהזמנתו של קרל לגרפלד.

אחת המסיבות שבהן תועד (ותיעד) אוליבר זאהם התקיימה לפני כשבועיים במהלך שבוע האופנה בניו יורק, אצל המעצב ואריס אהלווליה, שרק שמו מעורר בג'נטלמנים רעד קל.

מדובר באחד הניו-יורקרים המוכשרים והבולטים, מאלה (כמו זאהם) שיש להם זמן גם להיות מעצבים, גם לשחק בסרטים של ווס אנדרסון וגם להתבליין בברים השווים של ניו יורק ופאריס (הוא נשבע שהוא נאמן למורשת הסיקית שלו ואינו שותה).

וואריס אהלווליה הוא קודם כל טורבן שמחובר לאיש עם חוש סטייל מצויין, אייקון מערבי-מזרחי, שאת פניו קשה לשכוח. אהלווליה, שנולד בהודו ועבר בגיל חמש עם משפחתו הסיקית לברוקלין, הוא מעצב תכשיטים מוערך ובעל המותג House of Waris, שאת תכשיטיו שלו אפשר להשיג בחנויות המובחרות ואת אחד המסעות שלו אפשר לראות בסרטון הבא:

הוא הצטלם לקמפיין של לואי ויטון, הופיע בסרטים "עמוק במים" ו"רכבת לדארג'ילינג" של ווס אנדרסון, קיבל תפקיד קטן בסרט הנפלא "אני אהבה", היה דוגמן בתצוגת האופנה של Imitation of Christ והמשיך להסתובב במקומות הנכונים, עם בחירות אופנתיות מרשימות, מעודכנות ונינוחות, כשלראשו תמיד טורבן. העיניים השחורות, החליפות המערביות, הסטייל הבלתי מתפשר והחיבור הכל כך מדוייק בין המורשת הסיקית למעודכנות האופנתית שלו - הופכים אותו לג'נטלמן הסיקי המושלם.

עוד על אהלווליה - בגרסונייר השבועי

ולסיום נקנח באספרסו עם האמן איטלקי פרנצ'סקו וצולי - אמן וידיאו ארט מצליח שמוכר גם בזכות ציוריו (שמוצגים בימים אלה בגלריה גגוזיאן בניו יורק), צלם מוערך ובמאי קולנוע עם סטייל אופנתי של דנדי רנסאנס עכשווי.

בדומה לסגנון לבושו, גם עבודות האמנות המתוחכמות (והמתחכמות) של וצולי שואבות הרבה פעמים את השראתן מהניצוצות שעפים במפגש בין תרבות הפופ לעולם הסוריאליזם. הן עמוסות בסאטירה נוקבת כשהוא מחבק ועוקץ את האמנות, הפוליטיקה והתקשורת. באחת העבודות המפורסמות שלו (Before & After, פורטרט עצמי מ-2002) מופיע וצולי פעמיים: בתמונה אחת כדמות אמן עכשווי, היפסטר מודרני ששכח להתגלח ובשניה מתגלה אדון מכובד ורב עוצמה מן המאה ה-19.

כמי שרוקד על כל החתונות, וצולי הספיק לעבוד בשנים האחרונות עם שלל אמנים מכל גוני הקשת היצירתית. הוא ביים את המיוזיקל המפורסם של ליידי גאגא בלוס אנג'לס, יצר וידיאו קליפ בשם "democrazy" שבו ליהק את הפילוסוף הצרפתי ברנאר-אנרי לוי לצד שרון סטון כמועמדים לנשיאות, וביים טריילר לרימייק שלא נעשה מעולם לסרט "קליגולה". בטריילר, אפרופו סטייל, הוא מככב כקיסר בטוגה סגלגלה (שעוצבה על ידי דונטלה ורסאצ'ה), ולצידו מופיעים גור וידל, הלן מירן, מילה יובוביץ' וקורטני לאב. (ואי אפשר בלי הפרסומת עם נטלי ומישל).

עוד על וצולי - בגרסונייר השבועי

סרטים לשבת

סרטוריאליסטיקה
* * *
העניקו לעצמכם כמה סרטים לשבת גשומה:

סקוט שומאן, מיודעינו הסרטוריאליסט, ממשיך לספר לנו (ולחברת אינטל) למה עושה את מה שהוא עושה (וגאד דאמאיט הוא עושה את זה טוב). שימו לב לסצנה המוצלחת במספרה.

המגזין "מן אבאוט טאון" מציג את גליון החורף "Life's a Beach" בקליפ אווירה מהפנט של פרנק דוראן.

ואחרון חביב, דיאלוג מצולם (חלק2) של חופשה אינטלקטואלית בין אוליבייה זאהם לאמן היווני מילטוס מנאטאס על האמנות בעידן הרשתות חברתיות ובשעת פיצוח קלמארי.

Olivier Zahm & Miltos Manetas by Can Evgin for Post - Part 2 The Last Promise from Can Evgin on Vimeo.

הגרסונייר השבועי: וואריס אהלווליה

רק השם וואריס אהלווליה מעורר בגרסוניירים רעד קל. מדובר באחד הניו יורקרים המוכשרים והבולטים, מאלה שיש להם זמן גם להיות מעצבים, גם לשחק בסרטים של ווס אנדרסון וגם להתבליין בברים השווים של ניו יורק ופריז (הוא נשבע שהוא נאמן למורשת הסיקית שלו ואינו שותה) ולהצטלם לא מעט לאוליבר זאהם ולבלוג ההדוניסטי שלו. אבל וואריס אהלווליה הוא קודם כל טורבן שמחובר לאיש עם חוש סטייל מצויין, אייקון מערבי-מזרחי, שאת פניו קשה לשכוח.

מתוך הקמפיין של לואי ויטון

אהלווליה, שנולד בהודו ועבר בגיל חמש עם משפחתו הסיקית לברוקלין, הוא מעצב תכשיטים מוערך ובעל המותג House of Waris. את התכשיטים שלו אפשר להשיג בחנויות המובחרות (קולט היא החנות הכי קרובה אלינו). הוא הצטלם לקמפיין האחרון של לואי ויטון (קמפיין שכבר הוזכר פה ושצולם על ידי חביב המדור טוד סלבי), שיחק (כאמור) ב"עמוק במים" וב"רכבת לדארג'ילינג" (המועדף) של ווס אנדרסון, קיבל תפקיד קטן בסרט הנפלא "אני אהבה" (הגרסוניירים עדיין ממליצים לראות, אם לא הספקתם), היה דוגמן בתצוגת האופנה של Imitation of Christ והמשיך להתסובב במקומות הנכונים, עם בחירות אופנתיות מרשימות, מעודכנות ונינוחות, כשלראשו תמיד טורבן.

מתוך "רכבת לדארג'ילינג"

מתוך "עמוק במים"

מתוך "אני אהבה"

העיניים השחורות, החליפות המערביות, הסטייל הבלתי מתפשר והחיבור הכל כך מדוייק בין המורשת הסיקית למעודכנות האופנתית שלו - הופכים אותו לגרסונייר הסיקי הראשון ששווה להכיר.

צילום: מר שומן הסרטוריאליסט

בתצוגה של Imitation of Christ

עירומים בחליפות

"אם אתה לא רוצה להיות עירום – תלבש חליפה" הוא שמו המקורי של הסרט המקסים שביים ברוס וובר לבית האופנה איב סן לורן, כטיזר לתצוגת האופנה שנערכה בסופ"ש האחרון בפריס, ובה הוצגה קולקציית סתיו-חורף 2010.
מעצב הבית של YSL, סטפנו פילאטי, שהגרסונייר (ומי לא) אוהב לאהוב, נתן לוובר יד חופשית לצלם תהליכי עבודה מאחורי הקלעים ולהשתעשע עם הסרטון, שחורך בשעות אלו ממש את עולם הבלוגספירה ונקרא בסופו של דבר: "Ain't Nothing Like the Real Thing".

היצירה האינטרנטית המבריקה הזו, חוגגת את יופיו ואת תומו של הגוף הגברי (והנשי), את התשוקה לעולם אופנה ומלבד נוכחותו המרגשת של מרווין גיי, ההומאז' לצלמת הפין-אפ הנוסטגלית באני ייגר, הרי שברוס וובר בכבודו ובעצמו מקריין בקולו את הסרט בקלילות אלגנטית נפלאה.
עכשיו כשאתם כבר מוכנים לראות את מחלפותיו החדשים של פילאטי ל-YSL, אפשר להבין איך הוא ממשיך ליהנות ולשנות את אופנת הגברים, גם הוא בבקלילות ובאלגנטיות מופלאה.

פילאטי ממשיך במחקר המרתק של הבדים הגבריים, יוצר חליפות מבדי טוויד חום וכחול, חליפות רכות, ז'קטים חתוכים למשעי וחגורת צעיף מבריקה (בתמונה מעל). את הקולקצייה המלאה תוכלו לראות פה, בינתיים הגרסונייר משאיר אתכם עם טיזר קצר מהזווית של יומני פרפל.

גברים בגטקעס

עוד לא ברור איך ג'פרסון האק טרם קיבל את תואר הגרסונייר השבועי (טוב, אולי היה זה ג'יימי הינס שחטף ממנו את התואר. ואת קייט מוס) – אבל שיהיה ברור, האק, עורך Another Magazin והמייסד האגדי של דייזד אנד קונפיוזד הוא אחד מאייקוני הסטייל האהובים על הגרסונייר.
לאחרונה תועד האק, על ידי אוליבייה זאהם, ביריד האמנות ארט-באזל במיאמי, כשהוא לבוש חליפה סרטוריאלית וטייטס. החורף, כך נראה, אפשר להספק בגטקעס.

סגול דיגיטלי

ואם כבר במגזינים ובגברים עסקינן, שימו לב לבלוגר חדש אצלנו בגלקסיה: אוליבייה זאהם - האוצר, הארט-דירקטור, העורך האגדי של מגזין Purple (מגזין אופנה שהוא אובייקט אמנותי פר-אקלסנס) והדרטי-בסטרד הנוכחי של עולם התרבות, האמנות והאופנה. לאחרונה השיק זאהם בלוג החדש דרכו הוא מנסה להרחיב את תחומי המגזין לעולם הדיגיטלי ומספק הצצה לא בלתי מעניינת לחייו הפרטיים ולמאחורי הקלעים של תעשיית האופנה. והגרסונייר רק יכול לדמיין את הבלוג שהלוואי והיה לסרז' גנסבורג.