הג'נטלמנים מפנים את מבטם למקום רחוק-קרוב אחר, לקהילת גברים אלגנטית שחולקת את אותו הים, מדינה בעלת היסטוריה ג'נטלמנית (חצופה וכובשת) ולבוש מחוייט המושרש אצלה בד-נ-א, מקום שלא לחינם נקרא "ארץ המגף". בעקבות הרנסאנס הגברי המדובר בשנים האחרונות זוכה הדנדי האיטלקי לתחייה מחודשת, ולא מעט אנשי תרבות ואופנה, עיתונאים, צלמים ובלוגרים מנסים לרדת לשורש הנונשלט האלגנטי, האצילי אך מצ'ואיסטי, שיש לגבר האיטלקי להציע.
בטור שפרסם באחרונה סקוט שומן, הצלם שעומד מאחורי הבלוג הפופולרי "הסרטוריאליסט", במגזין "ג'י-קיו" הבריטי, הסביר את הסיבה לחיבתו לסטייל איטלקי: "רבות דובר באחרונה על 'סגנון איטלקי'... החולצות הלא-מכופתרות, הנעלים הלא שרוכות והעניבות על סוודרים.... אבל כשמתבוננים ברשימה הזו, הדברים נראים כמעט כמו גימיק. זה לא מה שסטייל איטלקי הוא באמת... אנשים יכולים לקרוא לזה 'סגנון ללא מאמץ' או פשוט לטעון ש'האיטלקים האלה פשוט נולדים עם זה'.
האמת היא הפוכה: אין שום דבר חסר מאמץ בסטייל או במראה האיטלקי. מה שניכרת היא ההשקעה של האיטלקים בקניית הבגדים, בהתאמתם לגזרתם אצל החייט ובלבישתם מדי בוקר. אבל מהרגע שבו הם לובשים את הבגד, הם לא חושבים עליו עד לרגע שבו הם צריכים להתפשט". לסיכום, הציע הצלם המפורסם, צריך להשקיע "חצי שעה נוספת בזמן קניית הבגדים, עוד חצי שעה אצל החייט שיעשה אותם מושלמים וחצי שעה אחרונה בבוקר בעת לבישתם".
לפני שנכיר כמה ג'נטלמנים איטלקיים עכשווים (וברלוסקוני לא יהיה אחד מהם), כדאי להכיר את אחד הספרים שעיצבו אולי יותר מכל את דמותו של הג'נטלמן האיטלקי: "איש החצר" ("The Book of the Courtier").
בכל מקרה, לא מדובר בגימיק, אלא בהשקעה מתוכננת בסגנון אגבי - עמדה סגנונית שמתאפשרת רק עם דיוק והקשבה לפרטים הקטנים. כי כמו שאמר שומן, אם מקדישים מספיק זמן לקניה הנכונה של הבגדים, אם מתאימים אותם היטב לגוף ואם בטוחים במראה השלם לפני שיוצאים מהבית - רק אז אפשר ליצור ספרצטורה אמיתית.
אז הנה דוגמה ראשונה לספרצטורה מוצלחת: הכירו את סניורה לוקה קורדרו די מונטזמבלו שעומד בראש פרארי. מונטזמבלו נודע בחוגי האופנה כמתלבש מופתי, שממשיך מסורת איטלקית עם נטיה לקלאסיות איכותית. הוא מופיע לרוב בציבור כשהוא לבוש בחליפות כהות בעלות רכיסה כפולה, עניבות בגוון כהה של אפור או כחול שמונחות על חולצות בהירות וכמובן מטפחות כיס צבעוניות השוברות את הפורמליות הסגנונית.
אם מונטזמבלו הוא שיא האיפוק, ג'אני אניילי, אבי תאגיד פיאט שנפטר לפני כמה שנים, ייזכר לנצח בזכות סגנונו העשיר, הבטוח והראוותני. אניילי הוריש לנכדיו את חברת המכוניות הגדולה, על כל מותגי המשנה שלה, ואת הססגוניות המשפחתית המתפרצת. ג'ון אלקן, הנכד הבכור, זכה אמנם בניהול החברה, אבל אחיו הצעיר, לאפו אלקן, נהפך בשנים האחרונות לאחד מאייקוני הסטייל של הג'נטלמן המודרני.
הנסיך האיטלקי נולד בניו יורק, גדל בברזיל, התחנך באנגליה ובצרפת וחזר לפני כמה שנים לניו יורק, שם הוא משמש כסמנכ"ל בכיר לשיווק בפיאט. מדי שנה הוא זוכה בתואר המתלבש הטוב ביותר (ככה זה כשאתה שייך למשפחת אצולה ודודתך היא דיאן פון פירסטנבג), והוא רווק מתהולל ומבוקש ששמו מוזכר לא מעט במדורי הרכילות (בשערוריות סקס, סמים ומכוניות יוקרה). בכל זאת, יש משהו מחויך ומרהיב בסגנונו העכשווי, שיכול להתבטא יום אחד בחליפת תכלת עם רכיסה כפולה ונעלי ספורט ולמחרת במכנסי פסים מחוייטים, בלייזר כחול נייבי, גרביים אדומים ונעליים חומות.
אז כן, גברים איטלקים הם ראוותנים, והם בטח חושבים שהטור הזה נכתב עליהם. אבל מאחורי המצ'ואיזם והאגו הם ידאגו לפתוח לכל מי שנמצא מאחוריהם את הדלת בחיוך שרמנטי, ללבוש את חליפות הפראדה באגביות מחושבת, לשתות את הקמפרי-סודה עם מידה מדויקת של קליפת תפוז ולהתחבק בפגישתם לעת ערב, כשהם תמיד נראים מאוהבים אחד בשני, ולפעמים גם בעצמם.
עוד הסרטוריאליסט מצלם ועוד הסלבי מתעד, הנה זה בא: בלוג חדש שמאיים לשבש את שגרת הגלישה של הגרסונייר ולהפוך סופית את אנשי עולם האופנה לסלבריטיז מוחלטים (יפה ניסח זאת בנסקי שאמר: "בעתיד כל אחד יהיה אנונימי ל 15 דקות").
ג'ון גרהרט
* * *Olivier Zahm & Miltos Manetas by Can Evgin for Post - Part 2 The Last Promise from Can Evgin on Vimeo.
במסגרת חגיגות ה-10.10.10 ואחרי שנים רבות של נוכחות פופולרית ביוטיוב, ממשיכי דרכם של צ'רלס וריי אימס דואגים לאתר מסודר ורשמי לסרט "פאואר אוף טן".
קארל לגרפלד מייעץ לאופנהיים, פירמת האדריכלים היוקרתית ממיאמי, לעצב אי מלאכותי חדש, 20 קילומטר מחופי דובאי. באי האופנה (Isla Moda) ייבנו, עד 2014, שלושה מלונות פאר, 150 וילות יוקרה ולא מעט חנויות בוטיק.
קצת כמו מירוץ הטוויד, האירוע הלונדוני שמושך קהל רחב ואיכותי, כך גם במרכזה של מסיבת הג'אז-אייג', שנערכה לאחרונה בניו יורק כפיקניק המוני, עמדה מסורת אופנתית שזוכה לעדכון עכשווי (אצלנו, יש לקוות, יהיה זה גל מלונות הבוטיק שאמור לכסות את העיר. אולי אז יצופו גם פה אירועי סטייל נוסטלגיים לימים שלפני החאקי עם הטמבל). הפיקניק הניו יורקי נערך באי המושלים, נקודה קסומה שנושקת למנהטן ונפתחת למבקרים מדי קיץ (אבל ללא מכוניות).
והנה עוד מישהו שלא חושש להרהר על תפקיד בלוגרי האופנה והשפעתם על התעשייה. סקוט שומן, מיודענו הסרטוריאליסט, מתראיין לו ל- JC Report וחושף שיניים ודעות מוצקות על כמה בלוגרים שכנים, כשהוא משווה את הבלוגספירה לבועת האינטרנט הגדולה לפני פיצוצה, וחוזה שמי שאין לו אמירה ברורה ומי שאין לו שליטה (בעלות) על החומר הוויזואלי שלו לא ישרוד. הגרסונייר מקשיב:
אם החיבור בין אופנה לגוף האדם הדגיש תמיד את ההתעללות של מעצבי האופנה בגוף האישה, היום הזרקורים מופנים אל הגוף הגברי. בימים האחרונים מתחוללת מהומה זוטא בעולם האופנה בעקבות הידיעה שחברת רוטסטין הבריטית, שמייצרת בובות תצוגה, משיקה סדרה חדשה של בובות שנקראת "יאנג אנד רסטלס" (בתמונות מעל ומתחת). מדובר בפיגורות גבריות, רזות מהמקובל עד כה, בעלות היקף מותניים של 68 ס"מ והיקף חזה של 89 ס"מ – במילים אחרות, הרבה פחות מהממוצע הגברי וממה שעין הציבור רגילה לראות ויכולה להכיל.
אבל הג'נטלמנים מרגישים שלא מדובר במהפכה של ממש, אלא רק בהתאמה טבעית לשוק. דב צ'רני, אבי חברת השמאטע-היפסטרים אמריקן אפארל, מגבה אף הוא את הבובות החדשות ומסביר כמה קשה להלביש היום את הבובות הישנות עבות הבשר בבגדים הפשוטים וצמודי הגוף של חברתו. הבובות האלה היו מסוג המודלים שמתאימים יותר למערב התיכון של ארצות הברית (או לחדרי הכושר העירוניים שלה) מאשר לצעירים המעודכנים המצטופפים בברוקלין, ברלין או תל אביב.
והיום
מעניין להזכיר בהקשר זה גם את השחקן פורסט וויטקר, שנראה לאחרונה עורק ממחנה הענקים לזה של אמני התענית. הוא היה ענק אלגנט איקוני, במיוחד כשהוכיח זריזות גוף מרשימה בסרטו של ג'ים ג'רמוש "גוסט דוג: דרכו של הסמוראי".
ראשי הגזר – הקפדנים והנוקשים החרדים לבריאותם, שותי המיצים, אוכלי הנבטוטים ומתנגדי הכימיקלים. אחד הג'נטלמנים חייב להתוודות על חיבה למועדון הזה, אם כי הוא שותה, מעשן ומזכיר כי אוכל דיאטתי הוא לא בהכרח אוכל בריא – ולהיפך.
אם נסקור את רשימת מעצבי האופנה הגדולים, אלה שמעצבים בעיקר לאנשים רזים, נגלה שגם ביניהם יש הנוטים לקיים מערכת יחסים הפכפכה ובעייתית עם משקלם וגופם: ג'ון גליאנו, ז'אן פול גוטייה, אלכסנדר מקווין המנוח, מארק ג'ייקובס וכמובן הקייזר של ההשמנה וההרזיה, קארל לאגרפלד.
לכל אלה מצטרף גם טרנד בגדי העבודה האמריקאיים, שחוגג את הגוף הגברי הגדול ושם את המורעבים של ברוקלין בכיס הקטן (והשמן) שלו.
במועדון החדש אפשר לראות מגוון רחב של דמויות, לאו דווקא רזות, שמסמלות את העידן הנוכחי, העידן הגברי המסוגנן. לא תמצאו בו גברים גדולים בסקיני ולא מֶנורקטיים חסרי מודעות לגופם, אלא אנשים שלבושים בסטייל, לפי מידתם, ויש להם מעט הומור וביקורת כלפי הבובות הניבטות אליהם מחלונות הראווה. במילים אחרות, יש מודלים רבים של יופי. זה לא סיפור גדול.
רשומות
כל התגובות
