ג'נדר בלנדר

אחרי שהגרסונייר שב מארצות הקור וגילה את הפוסט הנפלא על בגדי נשים המיועדים לגברים – הוא היה חייב, אמנם קצת באיחור, אבל אופנתי - לדווח על הקולקציה החדשה של איב סן-לורן, המיועדת לנשים ולגברים כאחד!
סטפאנו פילטי, מעצב הבית של איב סן-לורן וגרסונייר ראוי בפני עצמו, מציג בחנות זמנית שנפתחה בדאון-טאון ניו-יורק לרגל שבוע האופנה, את הקולקציה המאתגרת "השומרת על קווים גבריים קלאסיים תוך כדי נשיות מרומזת". בכך ממשיך פילטי את הקו הרדיקלי של בית האופנה שיצר עוד בשנות השישים את חליפת הטוקסידו המפורסמות לנשים (Le Smoking suit) ושינה את פני האופנה לנצח. אורי אורן מדווח מהשטח ומציע להזדרז - החנות תיסגר ב-21 בפברואר.

LOVE איז אין די אייר

בתזמון מוזר (כשבוע אחרי שסגרו את המגזין לעיצוב הבית דומינו) משיקים בקונדה-נסט את המגזין החדש שלהם לכל מי שהם מכנים "אוהבי האופנה ואוהבי הסטייל". המגזין החדש, ששמו הוא LOVE, יוצא בימים אלו וניתן להשיגו כבר עכשיו ב- Dover Street Market, אם אתם מזדמנים לבירה האנגלית.

LOVE מעורר ציפיות גדולות, ולו רק כי קייטי גרנד היא העורכת הראשית שלו. גרנד, למי שלא בקיא, היתה העורכת המיתולוגית של The Face והשיקה את המגזין POP והמגזין Dazed and Confused. לכן לא פלא שבואה של מלכת המגזינים הקולים לקונגלומרט המגזינים האמריקאי מעורר באז לא קטן.
ואכן, השער של המגזין הראשון לא מאכזב: בת' דיטו, סולנית להקת הפופ (הלסבית) של גוסיפ, מופיעה שם עירומה (ללא הפטמות, יש לציין, שכן בגלל בעיות צנזורה נאלצו מעצבי השער להוריד את שני האלמנטים הפורנוגרפיים), אולי כהתרסה כנגד שערי המגזינים הנחשבים שעסוקים בטשטוש והסתרה של פגמים בתמונות הכוכבים שמעטרים אותם. בראיון לאחד המגזינים אמרה גרנד, "הרומן שלי עם נשים מושלמות נגמר", אז אולי אכן מחכה לנו מגזין קצת אחר.
בכל מקרה, הגרסוניירים מחכים לעלעול אמיתי במגזין החדש - שמוקדש ל"אייקונים של דורנו" וכולל ראיונות עם ג'רי הול, איגי פופ, ויוויאן ווסטווד ואלבר אלבז - ומתפללים שאם לא יגיעו לארצות הקור בחודש הקרוב, לפחות סטימצקי ירימו את הכפפה וייבאו את המגזין ארצה.למי שרוצה לקרוא עוד: הבלוג של המגזין, ראיון עם קייטי גרנד.
הגרסוניירים שולחים אהבה לכולם, ושבוע טוב.

ואלס עם טילדה

טילדה מקרוב. לפני שבוע, בברלין

האם יש מישהו בקהל שלא אוהב את טילדה סווינטון?
הגרסונייר שחזר זה עתה מערבות פסטיבל ברלין מבטיח פוסט מפורט שיכלול מדריך ליום שופינג המושלם בברלין הקפואה עם חוויות קולנוע מרתקות אבל אי אפשר לתאר את החזרה, מבלי להקדיש מילה לסווינטון, מלכת ברלין החדשה והאישה הראשונה המוצגת בבלוג הגרסונייר.
סווינטון שנבחרה לעמוד בראש חבר השופטים בפסטיבל הגיחה כל יום עם הופעה שהכריחה גם את מבקרי הקולנוע הלומי הצללויד להתייחס לעולם האופנה. הברילנאים ועימם התקשורת הגרמנית – מאוהבים בה עד כלות. הגרסונייר שזכה לשבת מאחוריה באחת ההקרנות לא ממש הצליח להתרכז בסרט ורק מלמל תפילות בשבחי צוואר הברבור הלבן.
סווינטון שנולדה אי אז למשפחת אצולה סקוטית (והלוואי על כולנו להראות ככה בגיל 49), היא לא סתם השחקנית האריסטוקרטית היפה מכולן, יש לה גם שני תוארי דוקטור והביוגרפיה האמנותית האמיצה שלה נעה בין תאטרון, אמנות וקולנוע, בין הייחודי לביזאר, בין המיינסטרים לשוליים. היא אמנית מוערכת שב- 1995 זכתה לשבחים על מיצג הפרפורמנס שיצרה לגלריית סרפנטיין בלונדון, היא היתה המוזה של המעצבים ההולנדים ויקטור ורולף, שיצרו ב-2003 את ה- One Woman Show – קולקציה שהוצגה על ידי דוגמניות הדומות להפליא לסווינטון, אשר קראה במהלך תצוגת האופנה משירתה (כן ,היא גם משוררת!). היא היתה שותפה אמנותית של הבמאי הנסיוני דרק ג'רמן ואף גרה עימו תקופה ארוכה וב- 1992 יצרה את אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה של הקולנוע, כששיחקה בסרט "אורלנדו" של סאלי פוטר, דמות שחיה 400 שנה ומשנה בכל תקופה את מינה (ע"פ ספרה של וירג'יניה וולף מבקש אנונימי לציין, ובצדק). היא השתתפה בחבר השופטים של פסטיבל קאן ב-2004, זכתה בשנה שעברה בפרס האוסקר על תפקידה ב"מייקל קלייטון", והשיקה בקיץ פסטיבל סרטים חדש בסקוטלנד הנקרא "קולנוע החלומות". היא גם הופיעה עם הזמרת פטי סמית' ולאחרונה אף שיתפה פעולה עם הזמר פטריק וולף. זה לא פשוט להיות טילדה סווינטון.

במישור הרומנטי, בטח תשאלו, היא נשואה לצייר הסקוטי ג'ון ביירן, אבל מתחזקת בהסכמה גם פרטנר קבוע, בן 30, הצייר הגרמני/ניו-זילנדי סנדרו קופ. מממ...זה אולי לא פשוט להיות טילדה סווינטון, אבל זה מאד מעניין.
אחרי שתכריז בברלין על המנצח בתחרות הרשמית של הפסטיבל תשוב סווינטון ללונדון ותלווה את יציאת הגליון הבא של המגזין AnOther (ב- 19 לחודש) שיקדיש לה את כתבת השער ואת הפקת האופנה שצילם קרייג מקדין בה היא לובשת בגדים של מעצבים בריטים צעירים, חדשניים ואלמוניים תחת הכותרת "אופנת העתיד". ולגרסונייר אין ספק. העתיד שייך לטילדה.

לעוד סיפורים מברלין

הגרסונייר השבועי: אברהם לינקולן

הפעם, אולי מתוך ערגה לראשי מדינות ראויים יותר מזה שקיבלנו, הגרסוניירים מצדיעים לאבי האומה האמריקאית, אברהם לינקולן, שהשבוע חגגו ביבשת המוזהבת 200 שנה להולדתו. מעבר לכל הדברים החשובים שעשה, הגרסוניירים שמים לב לפרטים הקטנים: המעיל, הכובע, הווסט, ואפילו התספורת המודרנית שלמעלה. אגב, גם הזקן המטופח, כמעט הסמל האייקוני שלו, זקוק לקאמבק. בקרוב במגזינים הנחשבים.

ואפרופו הזקן, סיפור מצחיק שנתקלו בו: כשהוא רץ לנשיאות, קיבל לינקולן מכתב מילדה בת 11, גרייס בדל, שהמליצה לו לגדל זקן כדי שיוכל למשוך יותר מצביעים. לינקולן שמע בעצתה, זכה בנשיאות ולימים אף נפגש עם הילדה, שאולי בגללה העולם נראה קצת אחרת.

שחור הוא המחר החדש

עד שיתאוששו מתוצאות הבחירות, יעטו גלימות אבל וידברו על הדבר היחיד המעודד בעלייתם של כל כוחות השחור (הסטייל של תקופת השפל באמריקה, למשל), הגרסוניירים מרכינים ראש ומחכים לימים יפים יותר.

רואים רחוק

כבר עקבנו כאן אחרי היורש של הדי סלימאן בדיור-הום, כריס ואן אשה, ולכן נמשיך לעקוב אחריו - הפעם חמושים במשקפיים. היורש משתף פעולה עם חברה אהובה אחרת, אוליבר פיפלז, יצרנית המשקפיים הוותיקה מלוס אנג'לס. השת"פ הזה כבר הוליד קולקציה אחת, והיום זלגה לאינטרנט תמונה מהקולקציה החדשה. מדובר במשקפיים בעלי ניחוחות סבנטיז/אייטיז אבל מעודנים ומעודכנים קצת יותר.

באותו עניין, שווה להציץ בדיון של הגרדיאן על כל עניין טרנד המשקפיים ההולך ומתחזק, שכותרתו "חזרתו של ריהוט הפנים". העיתון מונה אייקונים קנוניים מאיב סאן לורן, דרך אנדי וורהול ועד דייוויד הוקני, שסללו את הדרך למראה המשקפופרי העדכני והקול, מהמשקפיים של קניה ווסט, דרך תצוגות האופנה האחרונות (דולצ'ה וגבאנה למשל) ועד אינספור יצרני משקפיים חדשים הנשענים על השראות מעשורים מוצלחים יותר.6/6 דקות תהילה לוורהולאחת מהמעצבות של הלייבל הבריטי פריזם, אומרת שהעניין עכשיו הוא חזרה לאינדיבידואליות. "כולם מחפשים כרגע דרכים להבדיל את עצמם... ומשקפיים הם הדבר הראשון שאנשים רואים עליך". הגרסוניירים, חובשי משקפיים ותיקים בעצמם, רואים בעין יפה את המגמה ומחכים בקוצר רוח לעוד ועוד דגמים ומסגרות.

לונדון - בית ממכר עתיקות

הגרסונייר הבריטי נדהם לגלות שהחנות העתיקה ביותר בלונדון ממוקמת כעשר דקות הליכה מביתו. ברגע שסערת השלגים פסקה (כן, יש מקומות שבהם יש חורף אמיתי, אפילו עם כל ההתחממות הגלובלית), הוא החליט לצאת מהבית ולכבד את המוסד הוותיק.

"The Old Curiosity Shop" בבלומסברי עשויה מקורות ספינה בת למעלה משלוש מאות שנה, והיא היתה ההשראה של צ'רלס דיקנס לספרו המפורסם בעל אותו שם (בעברית תורגם הספר ונקרא "בית ממכר עתיקות").

בספטמבר 2008 קנו שני המעצבים של הלייבל הבריטי הנחשב BLAAK, סצ'יקו אוקאדה וארון שריף, את המקום, ומאז הוא משמש כחנות הדגל של החברה. כשהם הקימו את הלייבל לפני כעשור, הם החליטו לבסס את הקולקציה על הצבע השחור (מכאן השם), אבל מאז הם הרחיבו את מנעד הצבעים והשחור הוא כבר לא הטון היחידי בקולקציות שלהם.

הקולקציה שלהם לחורף הנוכחי נקראת "Buffalo Soldier" והיא עוצבה בהשראת הניאו-פאנק והניאו רומנטיקה: פריטים כמו מעילי רוכבים , חליפות טרטן (אריג צמר סקוטי), כובעי דנדי מעבודת יד, צעיפי קשמיר וחגורות הולוגרמה.
כרגיל בתחום, יש להם גם שיתוף פעולה עם אוליבר גולדסמית - אחד ממעצבי המשקפיים הנחשבים - בליין של משקפי שמש, ועם דייקו קימורה, חבר ותיק של הצמד, בליין של נעליים משובחות בעבודת יד.

הביקור בחנות דומה לביקור במנהרת הזמן, שכן הגרסונייר שביקר שם שמע את מר קימורה עובד בסטודיו מעל, כאילו היה זה בית מלאכה לונדוני בתקופת דיקנס.
לחנות יש אנרגיה מוזרה, ולמרות שהיא קטנה ואפלה, הבגדים עשויים לעילא, מדוייקים ומתאימים לגוף כמו יתומים לספריו של דיקנס. בעליה המקוריים של החנות ישמחו ודאי לדעת שהיורשים ראויים, וכל שנותר לגרסונייר היה למצוא חנות ספרים קרובה ולשקוע ב"בית ממכר עתיקות", שמעולם לא קרא.

כתובת:
The Old Curiosity Shop, 13-14 Portsmouth Street London WC2A 2ES
תחנת הרכבת התחתית הקרובה: Holborn

שישי נשי

הגרסונייר השותף עזב את דירת הרווקים שלנו ונסע ברלינה לשבוע, אז נסתפק בתמונה הולמת מה-CHEAP FRIDAYS שהוא ארגן לעצמו, ונקנא:

גם Filippa K, גם A.P.C וגם חורף אירופי בפריים אחד. זה לא מוסרי.

ולכן אפשר עכשיו קצת להתפרע.

בימים כתיקונם הייתי מספר על זה בלחש, אבל ביותר ויותר מקומות מתפתחת לה סצנה של בנים שמתלבשים קצת כמו בנות. אם לדייק, הבנים האלה שואלים מהבנות פריטים, עושים את זה בסטייל ועדיין שומרים על קוליות גברית. שלא כמו הדראג קווינז הגדולות מהחיים של פעם, הפעם מדובר בפאוור בויז שהם, במקרה, גם סטייל אייקונז.

מארק, איך אומרים הי בסקוטית?

נתחיל באייקון הכי קל לעיכול. מארק. הוא מוכשר, הוא מופרע, והוא הביא את הקוליות לרמות בלתי אפשריות. בסוף התצוגה של "Marc" בספטמבר האחרון, ג'ייקובס עלה לבמה לנופף לקהל, כמקובל, אבל הפעם הוא צץ כשהוא לובש חצאית פלייד. מאז הוא הופיע במקומות ציבוריים פה ושם עם הלוק החדש, והעז אפילו להתחצף עוד יותר כשעלה שוב בחודש שעבר בסוף התצוגה שלו ל"לואי ויטון" בחצאית שחורה וגרביונים עם הדפס של סטיבן ספראוס (השראה שחזרה על תיקים, נעליים ופריטים אחרים של בית האופנה השנה).

פאולה, מאסוי ובריאן בוי לא שמים על מה שאתם חושבים

מכאן קצרה הדרך ל"איט בוי" אחר - בריאן בוי - צעיר פיליפיני, שבלוג האופנה שלו צבר פופולריות עולמית (180,000 קוראים ביום), ושאחרי שקבע שתיק של ג'ייקובס הוא המאסט של העונה, קיבל מהמעצב את התיק שגם נקרא לו על שמו, BB.

יחד איתו מונה בלוג האופנה של ה"ניו יורק טיימס" גם את יו מאסוי ואת ז'אן-פול פאולה, שני בחורים מעולם האופנה האירופי, המשלבים אביזרים ופריטים נשיים ללוק מוזר ומעודכן. בפוסט שכותרתו "בנים עם בירקין" מספר הבלוג על העניין המחודש בבנים שמתלבשים קצת כמו בנות, בעיקר כשהם קובעי טעם בביצה הקטנה של אופנת הגברים.

הלוחם שבחצאית ינצח

גם אם מעקמים את האף (בוז משותף לסטרייטים ולקהילה ההומואית ברובה) לכל מי שנראה או מתלבש קצת נשי, אי אפשר להתעלם מהתופעה, בעיקר כשהיא באה מאנשים כמו ריק אוונס, מעצב אהוב שהמראה הגותי והכוחני שלו קיבל משנה תוקף בתצוגת הגברים הראשונה שהוא הראה השנה בפריז. אוונס, שטען לפני התצוגה שהוא לעולם לא יציג שם משהו שאף אחד לא ילבש, העלה בזה אחר זה דוגמנים במה שנראה כמו חצאיות על מכנסיים, בבדים ועורות לא מעובדים, ויצר מראה מיתי של לוחמים פרה היסטורים המשחרים לטרף. אם החצאית הסקוטית של מארק נראתה קצת כמו בדיחה של הילד הרע, הלוק של אוונס לקח את כל העניין צעד קדימה והפך את החצאית לפריט כוחני ואגרסיבי. נראה אתכם אומרים לו שזה נשי. הוא יאכל אתכם.

גבר גבר - מ: Number (n)ine

באותו עניין, כדאי לשים לב לדיון שהעלה חבר אחר שלנו, הסטוריאליסט, בנוגע לבנים בחצאיות. השאלה אם כדאי ללבוש את החצאית מעל או מתחת לברך לא ממש נראית מופרכת כתמיד. אם מביאים בחשבון גם את העובדה שחצאיות נראו על המסלול השנה גם אצל קום דה גרסון, ימאמוטו ו- Number (n)ine, אפשר כבר לדבר על זה בלי לחשוש, ולהרהר ביננו לבין עצמנו איזה פריט נשי אחד היינו מתים לשים על עצמנו ולצאת לרחוב.

הסופר, השפן

יום חמישי הגיע, ומרוב מלחמות כמעט שכחנו את הפינה האהובה עלינו, "הגרסונייר השבועי". הפעם, הומאז' לסופר האמריקאי זוכה פרס הפוליצר ג'ון אפדייק שמת בשבוע שעבר. הגרסוניירים מודים שהם לא יעמדו במשימת ההספד כמו גדולים וטובים מהם (ה"ניו יורק טיימס", ה"ניו יורקר" למשל), אבל אפשר לעשות כבוד למר אפדייק בדרכנו שלנו: האיש התלבש מצויין.

תמונה מ-1962 של בית ההוצאה קנופף

עוד תמונות גרסונייריות להפליא של אפדייק אפשר למצוא כאן.

המעצבת השקטה

אולי, כעצתה של אליען לזובסקי ב"סגנון" השבוע, נשמור על מינון הגיוני ונכיר במגבלות ז'אנר אופנת הגברים. אחרי הכל, אנינות ועידון הם הנשק הכי חזק שלנו (לשחק בכדורגל קצת פחות, לפחות לחלקינו).
אם במאמרה המלומד של גברת לזובסקי "שום אקשן מסעיר" לא יכול להתרחש בתחום, בא לנו לחגוג את האיפוק והצניעות, וכמה מתאים היה להיתקל בראיון עם מעצבת לא מוכרת שעובדת בתחום כבר כל כך הרבה זמן, ומעצבת בהצלחה את אחד מקווי הגברים המצליחים ביותר באופנה העילית, בלי לצעוק, ובלי לעשות מהפכות.

זה אולי לא טקסטורת קורדרוי מענגת, אבל הנה דוגמא למעיל יפהפה בלי לצעוק את זה
מהקולקציה האחרונה של נישניאן ל"הרמס" שהוצגה בפריז לפני שבוע

ורוניק נישניאן מעצבת את ליין בגדי הגברים של "הרמס" כבר למעלה מעשרים שנה (רק זו סיבה מספיק טובה להוריד בפניה את כובע הבאולר שלנו ולתהות איך לא שמענו עליה), ואומרת שלעולם לא תעצב בגדי נשים כי היא "לא אוהבת את כל הרעש והצלצולים" שבתחום. בראיון ל"Wish Magazine" האוסטרלי היא בכלל טוענת שהיא לא עושה אופנה: "אני רוצה ליצור סטייל, ולא אופנה משתנה מעונה לעונה... המכתיבה לוק שלם מכף רגל ועד ראש". בהמשך היא מתארת את מה שהגרסוניירים היו שמחים להסביר ללזובסקי, שאופנה אינה רק העובדה שאפשר ללבוש משהו כזה או אחר ולהרגיש אופנתי ושיקי, אלא ש"כשגבר בוחר ללבוש סוודר או ז'קט, זו הבחירה שלו והפריט נהיה חלק מהחיים שלו". את אקט הבחירה הזה אנחנו חוגגים בלי דראמות גדולות, ומצדיעים למעצבת שמעדיפה, להבדיל מאנשים שתוחבים את אפם לעניינים לא להם (ושגם לא מעניינים אותם), לתת לגברים שלה קצת שקט.

נישניאן ל"הרמס"

ועוד כמה עצות טובות לגברים (ביניהן העצה הכי לא שימושית לגברים בישראל: "אין דבר כזה יותר מדי סוודרים מקשמיר") שנתנה נישניאן ל"Details" אפשר לקרוא כאן.

זמשךָ

מאז ומתמיד חיבב הגרסונייר את הג'ינסים של אפריל77, עם הלוק המחוספס והמפרט הקטן שמגיע בכיס הנכון. גם אם החנות היחידה בתל-אביב שהחזיקה את הג'ינסים היתה שיין (הרכבת 12) הצטופף הגרסונייר בתור למלתחה עם כל הוייבערס מהשכונה, נו, זאת העיר וזה הגרסונייר.
בנסיעה אחרונה לפריז כמעט והתעלף הגרסונייר כשנכנס לחנות אפריל77 במארה (49, Rue de Saintonge). עמוסת שיק רוקנרולי, עם רצפת וינייל, בנויה כמבוך אפל ומצוידת במוכרות רזות עם תסרוקות ברילנטין – הביקור שם, חברים, הוא חובה.

המותג הצרפתי אפריל77, שידוע לא רק כיצרן בגדים שווים אלא גם כלייבל מוזיקלי מוצלח, פצח לאחרונה בשיתוף פעולה מסקרן עם המותג הבריטי האיכותי YMC כדי ליצור מגפיים לגבר. תחת הסלוגן "בחורים טובים לא לובשים עור" הוצגו השבוע המגפיים המרשימים, עשויים מזמש סינתטי, ואשר יהיו למעשה חלק מליין שלם של cruelty-free נעליים. עד שהנעליים יימכרו בעירנו השמשית ייאלץ כל גרסונייר שרוצה להראות טוב ברחוב ולהרגיש טוב עם הסביבה לנסוע לחנויות אפריל77 בפריז ובבורדו, ובינתיים, נחכה שהבנות בתור יסיימו לצחקק ונחלום על חנות על טהרת הגרסונייר.

צעצועים לנצח

הגרסונייר אוהב גדג'טס עוד מאז שהם נקראו צעצועים. אחרי שקרא אתמול את הכתבה על שינויים בהרגלי העיצוב, בה נכתב כי את מקומם של העיצובים הגרנדיוזיים יתפסו עיצובים בממדים חסכוניים שמעלים חיוך, הוא החליט לשתף את כולם בסוד הצעצוע הגרסוניירי המושלם.
הסוד יוצא משטוקהולם שם יושבת חברת PlaySam ומייצרת זה יותר מ- 20 שנה צעצועים עם יופי וללא גיל. הצעצועים של PlaySam, שזכו במספר פרסי עיצוב בשוודיה ובעולם, מלוטשים להפליא, מינימליים, עכשוויים וקלאסיים כאחד. לא פעם הם אפילו מזכירים את האייפוד ושאר מוצרי אפל בשילוב מוצלח של פשטות עם מורכבות וכמובן לא מעט הומור, תגידו שוודי, אני מסכים. הגרסונייר הירוק, אגב, ישמח לדעת שכל הפריטים בטוחים לשימוש, כולם צבועים בצבע לא רעיל ולאחרונה אף הושק קו חדש של מכוניות מחומרים אורגנים בלבד.

CHEAP FRIDAYS / כיכר המדינה

הגרסוניירים (ומעריצה) שומרים על אנונימיות

12 בכיכר, יום שישי. אחרי הליכה רגלית דרך הארקדה של אבן גבירול והשרידים המפוארים של הברוטליזם הסוציאליסטי ברחוב ארלוזרוב, היה זה אך טבעי לעבור הישר למרתף העינויים המזרח אירופאי של הלגה (ה' באייר 12). שם, יכולנו לשרטט את דמותו של ה"ארסונייר" – הלקוח האידיאלי של רוב חנויות הכיכר: אותו גבר הזועק מודעות לא מעודנת (ואיך לומר, לא מעודכנת): חולצות פראדה (ופראדה ספורט) חסרות עניין או תחכום, מיטב הצעקה האחרונה (עם הדגש על הצעקה) מבית מדרשם של דיסקוורד, נעליים לא קלות לעיכול (עוד ועוד סניקרס מאוד לא מעניינות של פראדה במחירים שערוריתיים) ואפודה אחת משובחת של Rag & Bone שהצילה אותנו מייאוש מוחלט.

מי שימצא את דב חנין בתמונה יקבל אופניים של גוצ'י

לגוצ'י (ה' באייר 26) אפילו לא נכנסו. עוד בסוף ימיו של טום פורד שם, כבר הדרנו רגלינו מהאייטיז הנוצץ הזה. אבל חלון הראווה שם דווקא תפס אותנו לא מוכנים: אופניים! פריט לא כיכרי במפגיע, אותו כלי רכב שתופס יותר ויותר מקום במקומות האהובים עלינו, וכאן – במלוא הדרו - עם כיסויים מבית גוצ'י, חומות-זוהרות ביופיין, ומשאבה גוצ'ית מעוטרת למשעי.

בלינג גלינג

וכמה טוב שיש את ראלף לורן (ה' באייר 34). כמו סניפי מקדונלד'ס הפזורים בכל מקום שאליו תגיעו בעולם, החנויות של מר ליפשיץ הם איים של אמריקנה מסורתית, המאשרים שקלאסיקה לא מחליפים בקלות. אבל למרות ריהוט העץ הכבד, ספות העור המתוחות כמו שפתיה של המוכרת, והעיצוב הקולוניאליסטי-אמריקאי, הגרסונייר לא מצא מענה לתשוקת הקניות-הלא-קשורה-למצב-בעולם שלו. היו אלה דווקא הפריטים הקטנים (אגב, הגרסוניירים מאמינים שאלה הפריטים הכי חשובים) שעשו קצת נחת: העניבות, החגורה, הגרביים – במחירים לא עממיים בעליל (אבל נמוכים משהו מהממוצע, כיאה לכיכר בסוף עונה).

אפשר חצי ווינדזור וצ'יפס בבקשה?

פסונאבל, (ה' באייר 20), עוד חנות קלאסית, חפה ואלגנטית, ברם שמרנותו של המותג מעבירה בעור הגרסונייר צמרמורות שיעמום ועצב. אבל נקודת אור מגיעה דווקא מלמטה... התחתונים: הבוקסרז ארוזים למשעי, כמו לחמניות בתנור, מחכים לקונים ממהרים הביתה. רק חבל שמחירם (500 שקל לחבילה ובה שני זוגות תחתונים) הופך את התחתונים של אמריקן אפארל למציאת השנה.

ליטל בוקסרז

ואז הגיע מרג'יאלה. ככה סתם, בין המוני פריטים הלא כל כך מעניינים ב"אמור גברים" (ה' באייר 6), בין עוד ועוד דולצ'ה לגבאנה, מצאנו כמה טישרטים מקסימים, מוזנחים, לא זולים (1200 ₪ לפריט) של המעצב האהוב, וסוודר אחד שהמשיך להיכרך בהזיות הגרסוניירים כל אותה השבת.

עשן עליך מרטין

להגיד לכם שהסרט שראינו אח"כ "הוא פשוט לא בקטע שלך" עודד אותנו? ממש לא בטוח. עוד סרט אמריקאי עטור כוכבים, שלא ממש מייצג נאמנה את הגרסונייר, ועוטף את הדמויות הגבריות בקלישאות אוויליות ונדושות. אבל כשסקרלט ג'והנסן עושה את "Last Goodbye" של ג'ף באקלי, נזכרנו בעצם שהגרסונייר אוהב קיטש טוב ומזוקק, וגם הבנו שזה הגודביי האחרון לכיכר, שאליה לא נחזור כל כך מהר. למה? כי אנחנו פשוט לא בקטע שלה.

שני כוכבי הסרט שהגרסוניירים מעדיפים לראות בכיכר המדינה:

ג'סטין לונג ודרו ברימור

אמן הטכנופנה

כבר הרבה זמן רוצה הגרסונייר לכתוב על התערוכה המופלאה של מעצב האופנה חוסיין שליאן במוזיאון העיצוב בלונדון אבל הוא חיכה לבונוס אינטרנטי ויזואלי לטובת מי שאינו מצוי על קו תל-אביב לונדון. והנה האתר האנרגטי שואוסטודיו (אותו מפעיל הצלם רב-הפעלים ניק נייט) מעלה ראיון וידיאו מרתק עם שליאן ומציג בו חלקים נרחבים מהתערוכה המסכמת 15 שנות פעילות. דרך התערוכה אפשר לעמוד על סך יצירתו המגוונת של שליאן דרך האופנה, הפיסול ואמנות הוידיאו, ולהנות מכשרונו כאלכימאי הממזג בין אמנות, אופנה, ארכיטקטורה וטכנולוגיה חדישה בצורה קריאטיבית שלא פעם מקדימה את זמנה.

בין היתר ניתן למצוא בתערוכה את הקולקצייה הנפלאה Afterwords הנקראת גם "ארכיטקטורה נישאת ולבישה" (שהוצגה במוזיאון תל-אביב בשנת 2002), בה הרהיטים עוברים תהליך טרנספורמציה, על ידי הדוגמניות, והופכים לפריטי לבוש: השולחן הופך לשמלה, בדי הריפוד לחולצות ועוד פריטי ריהוט המשנים את צורתם וייעודם. העבודה נעשתה אחרי ביקורו של שליאן בקוסובו, במהלך המלחמה בבלקן, והאמירה הפוליטית/חברתית שלו על מצב הפליטות ותרבות ההגירה המודרנית היא חזקה, ברורה ומשלבת עיצוב קפדני עם פולקלור וחומרים מקוריים עם מסורתיים. המייצג Airborne מציג שמלה מהפנטת המורכבת מ- 15,000 אורות LED, ויש גם את השמלה שנוצרה מחומרים המשמשים לבניית מטוסים, המשנה את צורתה עם שלט רחוק, ואת בובות המניקין שמנקות חלונות, צובעות קירות ומשקות עצי זית ועוד הרבה הפתעות מעולמו ההיברידי והאינטליגנטי של שליאן.

פוסטר התערוכה

שליאן, שנולד בניקוסיה, קפריסין ב- 1970, הוא בוגר הקולג' המהולל סנטרל סנט-מרטינס בלונדון, ועם סיום לימודיו, ב- 1993, הוצגה עבודת הגמר שלו בבוטיק בראונס היוקרתי (היחידי שעשה זאת לפניו היה ג'ון גליאנו).
התערוכה, שנקראת From Fashion and Back, פתוחה עד ה 17 למאי. למי שרוצה עוד יש גם ראיון בדייזד דיגיטל, בדיזיין-וויק בדיזיין-בום, וכמובן בבלוג האישי של חוסיין שליאן.

Design Museum
28 Shad Thames
London SE1 2YD

באק טו לייף

הגרסונייר מברך על יציאת כל מגזין איכותי שמקדיש את עצמו לאמנות תחזוקת הגבר המודרני. אחרי שליווה את כל גליונות AnOther Man ו- Fantastic Man (והנה ראיון קצרצר עם העורכים שנערך לאחרונה. ראיון בעברית יגיע בקרוב...) הגרסונייר גאה לבשר (באיחור אופנתי) על הולדת מגזין חדש, שיצא לאור הלונדוני האפור ורווי מגזיני פופ מסחריים, והוא עונה לשם Buck.
היזם, המו"ל והעורך - כולם מתרכזים באישיותו (המשופמת כרוח הזמן) של סטיב דוייל, גרסונייר בן 26 שעבד עד לפני שנה וחצי בקרן השקעות פרטית בסיטי של לונדון והבין שמה שהוא רוצה לעשות בעולם זה מגזין אופנה לגבר. גו גט דם דוייל! אחרי שלמד את רזי הפרינט ב"ווג" וב"דייזד" וגייס את הכספים הנכונים הוציא דוייל לאור את הגיליון הראשון של Buck בנובמבר 2008.

סטיב דוייל מחפת

"הגבר הממוצע היום יודע מה הוא הסגנון שלו. הוא מרגיש טוב עם איך שהוא מתלבש, נהנה לבשל עם חברים, וחי את החיים שלו כפי שהוא רוצה. הוא לא שואף ללייף סטייל מסוים ולא רוצה שמגזין יגיד לו מה לעשות" אמר לאחרונה דוייל בראיון לאינדיפנדנט. הגרוסנייר מאד מרוצה מהגישה של דוייל, מהכותרת הקבועה של המגזין: "אופנה, רהיטים ואוכל לגבר" (שזה עדיף מ"סקס, סמים ורוקנרול" השעיר והמיוזע) ושמח על העניין שמגלה Buck בגבר המבשל. מומלץ לבדוק את מצרכי החובה שכל גרסונייר צריך להחזיק במטבח ולנסות עימנו במוצ"ש את מרק הבצל והסיידר.
Cheerio