מועדון הג'נטלמנים - משחקים של כבוד

הכל התחיל כשהג'נטלמנים קיבלו בשבוע שעבר הזמנה מהסוג האהוב עליהם לארוחת שבת, שתשלב איחוד חברים מרגש, הדלקת נר חנוכה ומשחקי חברה (מ)שונים. ארוחות מסוג זה, בעיקר בבתים של אחרים, הן הזדמנות מצויינת לעצור רגע ולשאול מה ללבוש לאירוע, בעיקר בחודש חגיגי שכולו הדלקת נרות, עצי חג מולד, ניחוחות עיד אל-אדחא וציפייה לגשם שווא בלילות הארוכים ביותר בשנה.

כדי לכבד את המארחים, כתב לאחרונה בלוגר אופנה אמריקאי, על האורח להתאים את בגדיו לאירוע. לא רק המתנה שאתה מביא היא סוג של אמירת תודה, אלא גם איך שאתה מתלבש, טען הבלוגר, וניסה להעניק לבגד משמעות נוספת של מחוות נימוסין או הבעת רגשות.

הג'נטלמנים לא בטוחים שיש (עדיין) בגד שאומר תודה, בבקשה או סליחה, אבל כולנו בסופו של דבר מביעים עם הבגדים שלנו כבוד מחד או זלזול מאידך. הג'נטלמנים, שמשתתפים (בלית ברירה) במשחקי הכבוד האלו, מתחילים כבר לתכנן מחדש את מחלצותיהם לארוחת השבת ומנסים בינתיים לומר דבר או שניים על כבוד.
את הכבוד האלמנטרי, הם מאמינים, יש לחלק בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו ובין אדם לבגדיו. בעניינים שבין אדם לחברו, הרי לא לחינם הוטבע המונח "להוריד את הכובע", גם אם החלטנו להיות ממזרים חסרי כבוד.

בנוגע למגע הפיסי, הג'נטלמנים מעדיפים את לחיצת היד על ג'סטת ההנהון והנפנוף (ואם כבר לחיצה, כדאי שתהיה עמוקה, ברורה והחלטית). הורדת כובע מקסימה אותם תמיד, ובסתר לבם הם מתגעגעים לנוהג לנשק את ידן של עלמות צעירות ולקוד בפני נשים שכבר התחתנו. ההצדעה מלאת הכבוד נראית צבאית מדי, הדרת פני זקן נראית הכרחית (אפילו בקו חמש ביום דצמבר חם במיוחד), והדלקת סיגריה לגברת היא אקט אלגנטי אפוף עשן שעוד מעט יתאדה מהעולם.

הג'נטלמן האמיתי, כך כבר אמרו בעבר, מתלבש היטב כשהוא לא מתבלט בשטח. אפילו בו ברומל, הדנדי האנגלי המפורסם של תחילת המאה ה-19, השתדל ליצור מראה שהיה בלתי מורגש, וניסה להשיג שקיפות דרך טעם טוב בלבוש, למרות המיתוס שנקשר בדמותו הצבעונית. השקיפות הושגה על ידי שימוש בצבעים עדינים ולא בולטים, קווים נקיים ובעיקר שימת לב מושלמת לפרטים הקטנים. מישהו כתב עליו פעם שהוא ייסד את ההופעה האלגנטית של "להתלבש בעושר בלי התרברבות". במובן זה הקו הדק של כבוד והבנה מחבר בין בו ברומל לקניה וסט, בין אוסקר ויילד לסטיב מקווין, כשהרעיון הוא להתלבש תמיד באופן ייחודי, אבל תוך כדי התאמה להקשר ולמקום, לעונה ולתרבות.

r.e.s.p.e.c.t

לכן, מאמינים הג'נטלמנים, כדאי ורצוי להתלבש בחגיגיות בחגים ואירועים חגיגיים, ולהתלבש קז'ואל, נינוח אבל לא מרושל, בימים שהם סתם יום של חול. ז'קט וחולצה מכופתרת מספיקים בחלק הזה של העולם לסמן כבוד בהקשר חגיגי (כשעדיין כדאי לזכור שכל סוג של נעליים שאינן סגורות - גם בישראל - הוא סימן לזלזול), בשעה שחולצת פולו ומכנסיים מכל סוג הם המינימום ההכרחי שמסמן כבוד בסיסי גם בהקשרים שהם קז'ואל.

מהמרים על כבודם

הכבוד שבין אדם לבגדיו הוא עולם שלם שקשור בחינוך, בהקשר ובעיקר באופן שבו אנשים מתייחסים לבגדים שהם עצמם לובשים. כאן, הבגדים מתעטפים במכלול משמעויות ושכבות - החל בקניית הבגדים, דרך השמירה עליהם, וכלה באופן שבו יוצאים איתם החוצה לעולם.

כבד את בגדיך למען יאריכון ימיהם

הארון הוא החוק הראשון של הכבוד הזה: איך מסדרים אותו, מה שמים בו ואיך מאפסנים בו את הבגדים. לאחרונה הושק מתקן אחסון של חברת Minsung Bae שהופך את הארון שלכם למרתף יינות מאובזר בתנאים אופטימליים של לחות, חשמל לחצי אוזון ואוויר. החליפה נשמרת היטב במתקן, שמנקה אותה מכתמים וריחות לא טובים, וכל מה שצריך לעשות הוא לתלות אותה בתום כל יום עבודה כשלמחרת היא כבר רעננה ומאווררת. הכיבוס והגיהוץ הם תורה אחרת בפני עצמה, והלבישה היא דרך חיים, שאמורה לכבד את הג'נטלמן ואת הסובבים אותו.
כמו כל רטרוסקסואל שמכבד את עצמו, הג'נטלמנים אוהבים להביט אמנם קדימה, אך לתת כבוד למסורת. לא סתם אמריקה עסוקה במתן כבוד לעבר של עצמה, ובתי היוקרה של אירופה מחפשים כל דרך לחזור אל השוק ומסמנים את ה"מסורת" כערך מרכזי. בימים של משבר ושל בחינה מחודשת של כל כך הרבה תפישות אידיאולוגיות, הכבוד למסורת - בעיקר בבגדים - הוא נחמה מבורכת. מכנסי הג'ינס האמריקאיים, נעלי הציד והז'קטים מימי סבא הם אות של כבוד לאבות האומה שם, שסללו את הדרך והפכו את אמריקה למה שהיא. כך גם החליפה האירופית, העניבות והחפתים, שמייצגים אלגנט קדום בעולם מבולבל.
גם במקומות אחרים יש דוגמאות דומות. למשל, "הג'נטלמנים של קונגו", חבורת גברים חברי להקת ה"Sapeurs", שגרים בקינשסה ובברזוויל, בירת הרפובליקה של קונגו (שפעם נקראה "זאיר"). התנועה קמה כשהזמר הפופופולרי פאפא וומבה הקים חזית מהפכנית בכל מה שקשור לסטייל אישי נגד מובוטו סססקו וה"תנועה האותנטית" שלו, שדרשה חזרה ללבוש מסורתי והבדלה מכל סממן של האימפריה הבלגית ששלטה במדינה עד שנות ה-60.

למזלו של פאפא וומבה, הלהקה שהקים נהפכה לפופולרית מאוד, והיו לו די אמצעים לייבא בגדים מהמערב ולנסוע לאירופה כדי להביא פריטים עם קצת יותר אלגנס. הוא הקים כפר בפרברי קינשסה עם קוד לבוש נוקשה שבמרכזו כובע הברט, וקרא לסטייל החדש שלו "אונגרו", סטייל ששאב השראה משנות ה-30: נעלי ברוג, מכסני פנסים, כובעי טוויד שנחבשו בהטיה קלה ותספורות קצרות מסודרות. כאן גם נולדה "החברה לקובעי אווירה ולאנשים אלגנטיים".

למי למי יש יותר כבוד

זה הכל רק עניין של כבוד, תמיד למדנו, ובעניין זה יש לרחוב הישראלי עוד מה ללמוד, אפילו מהשפה שלו ש"שנותנת כבוד", "מכבדת את המעמד" ואומרת לפעמים ש"כבודו במקומו מונח".
שלכם, ברגשי כבוד, הג'נטלמנים.