ראפי נביא

תודה לאל על ראף. לאחר כמה ימים לא מסעירים של שבוע האופנה במילאנו פותח סימונס את שבוע האופנה בפריז ומצליח לפלח את ליבם של הגרסוניירים: שליצים במכנסיים קצרים במקומות מפתיעים, חולצות בוקסיות לבנות וגדולות (כמו בימים הטובים אצל סנדר), מכנסיים אלגנטיים עם קצה פעמוני על סניקרס מסיביים (מסוג הקומפוזיציות שאוהבים אותן עם הזמן, כמו טעם נרכש), צווארונים מודגשים, פרינטים סוריאליסטיים וחלוקי פרחים ביזאריים. אם יש עוד משמעות למילה "מודרני", סימונס - כמו נביא - מגדיר אותה בדייקנות כל עונה מחדש.

מכנסי פעמון על סניקרס. גאונות

מכנסי פעמון על סניקרס. גאונות

חולצה, קופסא ושליץ

פרינט סקרין

הצווארון על הלבן 

פרחים בקנה

מועדון הג'נטלמנים: חסלו את בגדי האבלות

"אינסטגראם, מעילי חברת בארבור, תקליטים ישנים, קצבים שיקיים, שפמים והביוגרפיה של תפוחי האדמה האהובים עליך כתובה על לוח עץ בסופרמרקט האורגני שלך", כך פותח ג'יי אוון את מאמרו על האתסטיקה החדשה באתר המפורסם, "Business of Fashion" - ומתאר איך נראית דווקא זו הישנה. "מרבית האנשים בשכונות המגניבות של ברוקלין, לונדון וברלין היו לובשים סינרים מעור אילו רק יכלו, מעשנים מקטרת ומגדלים זקן. כל בית קפה או מסעדה אורגנית נראים אותו הדבר. עץ, מתכת משומשת, צעצועים על מדפים, ולוחות עץ. בכל מקום לוחות עץ".

קפה בברוקלין, Five Leaves  (מומלץ לחובבי האסתטיקה הישנה)

הג'נטלמנים עדיין מחכים לאסתטיקה הישנה הזאת בארץ (ולא במובן הנוסטלגי של המלה), אבל אוון כבר מנסה להסביר למה רוח הזמן הרטרואית הזאת מצליחה בכל מקום אחר: ריאקציה לחוסר הוודאות הכלכלית, התשוקה למה שאנחנו מדמיינים שהיו זמנים פשוטים יותר או החיפוש אחר אותנטיות בעולם שהולך ונהיה מלאכותי.

אוון לא יחיד. בעיסוק באסתטיקה החדשה מצטרפים אליו גם בלוגים, אתרי טמבלר ושלל הרצאות, וכל אלה חושפים גישה חדשה לעולם. כזו שזונחת את הנוסטלגיה הדביקה, שהפכה, כמו כל דבר בתעשיית האופנה והעיצוב, לכוח כלכלי קפיטליסטי, בין שזה במחיריהם המאמירים של מוצרים נוסטלגיים כמו נעלי רד ווינגס, שפעם נמכרו בפרוטות בשוקי הפשפשים, ובין באלו של רהיטי הווינטג', שהפכו ליקרים יותר מרהיטים חדשים ויפים לא פחות. במקום זאת, הגישה החדשה פותחת פתח לעולם עיצובי המושפע מהטכנולוגיה החדשה, מעולם הפיקסלים שמסנוור את העיניים, ובכלל - מכניסתו של הדיגיטלי לעולם הפיסיקלי.

הג'נטלמנים מסכימים ש"המלך מת, יחי המלך החדש" היא קריאה מרטיטה. הם אוהבים גם תיאוריות שוברות שגרה ומחכים לקולקטיבים חדשים שבכל דור ודור קמים עלינו לבלבלנו. האחרון מביניהם הוא קבוצה של הילדים החדשים שהתאגדה בבלוג הנקרא DIS magazine וש"ניו יורק טיימס" כבר הכתיר כחיבור מפתיע בין המגזין הנודע "Confused & Dazes" לאתר הקראפטס etsy. הבלוג הוא מגזין שיתופי של שבעה ניו יורקים צעירים, שהם תמהיל צפוי של אמנים, מעצבים, סטייליסטים, כותבים וזמר אופרה אחד. בפרויקט האנרגטי המסקרן הזה הם בוחנים את ההקשרים העכשוויים בין אופנה, אמנות, תרבות ומסחריות, ויותר מכל מנסים לפצח את השילוב המסתורי שבין האדם לטכנולוגיה שבה הוא חי.

כמו מגזין "Vice" בזמנו, המניפסט של DIS מבקש לפרק את האידיאולוגיות השולטות בשוק, לשבור את ההרגלים הקיימים ולמעשה לבנות שיח חדש, ללא היררכיה, ללא דיסציפלינות וללא מערכת ערכים אסתטית אחת.

Flexible Pixels - מתוך הטאמבלר של ה-New Aesthetics

בכלל, ההכרזות על סופן של תקופות, אופנות מתחלפות ועידנים חדשים, יחד עם הדיבורים על אסתטיקה חדשה, הזכירו לג'נטלמנים את אחד הטקסטים המעניינים שבהם נתקלו לאחרונה - "המניפסט הפוטוריסטי לבגדי גברים" של ג'אקומו באלה מ-1913. באלה, אמן איטלקי פוטוריסטי מתחילת המאה ה-20, ניסה, ברוח המחשבה האוטופית של כל הזרם הזה, לשלב בין אמנות לשאר תחומי החיים (מה שאחר כך כונה ושומש עד דק בשם "לייפסטייל") - וניסח את תביעתו לשינוי באופנת הגברים שהיתה נהוגה אז, תביעה שנראית אקטואלית גם מאה שנה אחרי שהושמעה.

"אנחנו חייבים לחסל את כל הבגדים הישנים", הוא כותב שם, "את כל מה שצמוד מדי, חסר צבע, מת, דקדנטי, משעמם ולא היגייני". בין השאר הוא מציין ממה כדאי להתרחק: קדרות, צבעים ניטרליים וטקסטורות שמורכבות מקווים, משבצות ונקודות (השילוב האולטימטיבי ששלט באתסטיקה הישנה, זו של בגדי העבודה, חולצות הפלנל ושאר הבגדים של הרנסנס באופנת הגברים של השנים האחרונות). "בואו נפסיק עם המנהג המשפיל והצבוע של לבישת בגדי אבלות", הוא ממשיך, "הרי הבגדים שלנו מעוצבים רק כדי לשקף את מצב הרוח הקודר והמדכדך של אלה שהם פאסה" (כך במקור).

חליפה של באלה

הגדולה של באלה התגלתה בהמצאות שלו ובהצעות העיצוביות שלו לאופנה גברית חדשה. "אנחנו חייבים להמציא בגדים פוטוריסטיים... בגדים שמחים... השתמשו בחומרים שיש בהם צבעים גבריים חזקים, האדום שבאדומים, הסגול שבסגולים, הירוק שבירוקים, צהובים חזקים, כתום... אנחנו רוצים בגדים פוטוריסטיים שיהיו נוחים ופרקטיים, דינמיים, אגרסיביים, מזעזעים, אלימים, מעיפים, שמחים, מאירים ומחשמלים".

לא מפליא שמבקר האמנות הולנד קוטר הזכיר את באלה בביקורת שלו ב"ניו יורק טיימס" על שבוע אופנת הגברים בסתיו האחרון. יותר ויותר נדמה שמעצבים הולכים בעקבותיו, בין שזה בפשטות השימושית שביקש להשיג ובין בצבעים, בזניחת הצורות המסורתיות ובהומור שהולך וחודר לאופנת הגברים בכלל.

חליפה של באלה

הפוטוריסטים אמנם ביקשו ליצור אנטי אופנה. הם רצו לשבור את המעגל הבורגני שמחליף בגדים כל שישה חודשים (באחת החליפות שלו, למשל, עיצב באלה חלקים שניתן להזיז, וכך הלובש יכול לשנות את העיצוב כרצונו ולהימנע מקנייתה של חליפה חדשה) - משהו שהאתסטיקה החדשה אפילו לא מעלה בדעתה לבקש. אבל מעצבים כמו ראף סימונס וטרנד הצבעים הזוהרים שלו; ריקרדו טישי שלקח את פרחי גן העדן ויצר מהם הדפסים בוהקים על קולקציה שלמה; זוקלי שעושה פלאים טכנולוגיים עם בדים חכמים בקלווין קליין; גארת פיו והחומרים האגרסיביים שהוא משתמש בהם או ריק אוונס והמראות האלימים והמזעזעים ששולטים בתצוגות שלו - כולם יוצרים אופנה חדשה, כמעט פוטוריסטית, כזו שדוחקת את אופנת הגברים הקלאסית ומאתגרת את הלובשים אותה בכל דרך אפשרית.

ראף סימונס

ז'יבנשי

הג'נטלמנים, שנעים בין האהבה למסורת ולבגדים הישנים (מישהו כבר קרא להם "רטרוסקסואלים") ובין הסקרנות והציפייה למשהו חדש ומעיף, טכנופוביים בדיוק באותה מידה שהם חשים צורך להשיג את הגאדג'ט הכי חדש, ובסופו של דבר הם כבר לא בטוחים מה הם רוצים ללבוש. כרגיל אפשר להציע את השילוב בין זה ובין זה (גם אם ג'אקומו באלה מתהפך בקברו למשמע הדברים האלה), אבל דווקא בימים מתוחים אלו הם חושבים שצריך לקחת עמדה. למחוק את כל מה שהיה כתוב על הלוח, ולהתחיל - כמו שביקש באלה - מחדש.

קולות של חליפה

עוד טור של המועדון, הפעם על השדות הסמנטים של קולות, סאונד ובגדים.

קוין בארנס, סולן להקת "אוף מונטריאול" בהופעה רועשת במיוחד

בראשית היתה צווחה. אחר כך הפך הקול לסמן הייחודי של כל אחד מאתנו, מסוג התכונות האבולוציוניות שנועדו להבדיל אנשים מאנשים אחרים ולאפשר לזהות אותם. אחר כך הפך הקול הגברי (וכמובן היעדרו) לאלמנט מכונן בתרבות האנושית, מדבר אלוהים חיים ועד שתיקה הולכת ונמשכת של משורר. כל אדם גדל ומפתח את תהודותיו שלו, את סגנון קולו. שלב התחלפות הקול הוא אירוע בעל פוטנציאל טראומטי בהתבגרות הביולוגית של הנער, כאשר התעוררות הורמונלית משנה את איכות הקול. התחלפות הקול מלווה לא פעם גם בחוסר שליטה עליו ובתנודות לא צפויות שאינן משעשעות במיוחד כשאתה בן 12.

קול הוא גם מטפורה להמון דברים: הקול האישי, כמו טעם או סגנון שכל אדם מפתח לעצמו, הופך לחלק מהמהות שלו, מעין תעודת זהות גנטית, סמן אופי שמרמז על עמוד שדרה סגנוני. אבל איך אפשר באמת לזהות "קול", שלך או של אחרים? בשיח האופנה מקובל לתאר מעצבי אופנה "בעלי קול אישי", ולעתים קרובות מבקרים מעצבים ש"איבדו את קולם" או מהללים את אלה ש"קולם הולך ומשתבח". אבל מהו הקול האישי? ומי יודע איך מקשיבים לו?

הלמוט לאנג, ניסויים בשקט

אם תקופות כמו הסבנטיז (עם חולצות הפלסטיק ושילובי הצבעים הבוטים) והאייטיז (עם מעצבי האופנה הרעשניים כמו ורסאצ'ה וארמאני) נחשבות צעקניות, הניינטיז ושנות האלפיים מסווגות כשקטות יותר, עם החרישיות האינטלקטואלית של מרטין מרג'יאלה (המעצב שאיש לא ראה או שמע), הלמוט לאנג וראף סימונס.

אפשר לראות בחזרתם של בגדי הגברים הקלאסיים - כמו אלה שלבש השחקן ז'אן דז'רדן ב"הארטיסט" - סמן למינוריות הסגנונית הנדרשת באופנת הגברים העכשווית. מצד שני, טרנד הצבעים הבוהקים עדיין מהדהד במסלולי תצוגות האופנה, ותמונה כמו זו של ראף סימונס מנופף לשלום בתצוגת האופנה האחרונה שלו בז'יל סנדר היא דוגמה עוצרת נשימה של שתיקה רועמת שנכנסה מיד לפנתיאון.

סימונס נפרד לשלום בשתיקה רועמת

מעבר לקול שבוקע מגרוננו ולקול המטפורי, גם לבגדים ולדרך שבה הם עוטפים אותנו יש רעשים ייחודיים. נכון שהצלילים המקושרים לכאורה לנשים מושמעים הרבה יותר: טפיפות עקבים, רוכסנים נסגרים או ציפורניים נשברות על לוח. אבל גם לגברים יש לא מעט בדים ובגדים שמשמיעים רעשים: נעלי עור חורקות או נעלי בד חרישיות (כמו אספדריל קיציות), תיקתקים במעילים והסקוץ', פס ההצמדה עם הצליל הנעים והמוכר, שיחד עם מעילי הניילון מחזיר את הג'נטלמנים לשנות ה-80 הרעשניות.

עוד רעשים מענגים הם רעש מכנסי הג'ינס שהרגליים מפלסות להן מקום בתוכם בלבישה הראשונה (או אחרי הכביסה) ורחש חולצה לבנה מעומלנת ופריכה שבכל פעם שמניחים אותה על הכתפיים היא נשברת מחדש. הג'נטלמנים גם אוהבים להצטמרר מרעשים לבנים של צמר איכותי ומאמינים שאם הם ממש מתרכזים, הם יכולים לשמוע חולצת משי משובחת ממרחקים.

לשמוע את הקריספיות של החולצה הלבנה של דרייפר

רעש נוסף, מענג פחות, שמגיע בקרוב לביקור הוא אותו רעש נעליים נגררות שגורם לג'נטלמנים לרצות לפעמים להיות כבדי שמיעה. עם בוא הקיץ התופעה נעשית פופולרית יותר ויותר, והיא כוללת רעש שנשרך אחרי הליכה גמגמנית, לרוב בשילוב רחשי פלסטיק של כפכפי ים, ההופכים למפגע אודיו-ויזואלי.

ניק נייט, האמן-יזם ואיש הקריאטיב שעומד מאחורי ShowStudio (פלטפורמה שבודקת את גבולות הייצוגים המוכרים של עולם האופנה), הציע לפני כמה שנים דרך מעניינת לבחון אופנה: הוא הציג סדרה של פרויקטים שהוקדשו לחקירת "הסאונד של בגדים" - ובהם גם סרטים שעסקו ברעש שמשמיעים בגדים שונים, משכמיית עור של הרמס ועד שמלת נצנצים של מקווין - ושגרמו לג'נטלמנים לתהות גם מהו הסאונד של ז'קט של ריק אוונס, או איך מקשיבים לחליפה של טום פורד.

מתוך "יומן הרוק" של הדי סלימאן

גם מערכת היחסים בין אופנה למוסיקה סבוכה ומורכבת: דור הג'ינס, שהיה סמל למהפכת הנעורים של העולם המערבי שאחרי המלחמה, עם איקוני הסטייל שלו אלביס, דילן והרולינג סטונס; הפאנק הבריטי, שהתחבר למכנסי הג'ינס הצמודים או לסיכות הביטחון של הסבנטיז; תרבות הפופ של האייטיז; נערי הרוק הגרומים של סצינת האינדי משנות האלפיים, שצולמו באובססיביות בעשור האחרון על ידי מעצב האופנה-צלם-ושוב מעצב אופנה הדי סלימאן.

ז'ן טוויטו, הבעלים של בית האופנה הצרפתי APC, רואה במוסיקה חלק עיקרי מהדנ"א של המותג. הוא מחזיק אולפן חזרות בתוך הסטודיו שלו ומציע מבחר מוקפד של דיסקים בחנויותיו ברחבי העולם. גם מותגי אופנה כמו אפריל77 ובית קיצונה משמשים כיום בית קריאטיבי שמוכר בגדים ומשמש לייבל למוסיקת אינדי - שילוב של להקות בנים ובגדים שהולמים כל כך את דורם.

CBGB  - פעם מועדון פאנק, היום חנות בגדים

ג'ון וורוואטוס, המעצב האמריקאי שקנה את CBGB, מועדון הפאנק-ניו וייב הניו-יורקי והפך אותו לחנות ענק של המותג, מנסה בכל כוחו לזהות את עצמו עם מוסיקה, נעורים ומגניבות. וגם אניו קפאסה, המעצב של קוסטום נסיונל, שביקש לאחרונה מסולן הלהקה האיטלקית "דה דרגונס" לתרגם את הקולקציה הגברית הקרובה לקטע נגינה מלא בדיסטורשנים וסטייל.

תצוגות האופנה, מפגן הכוח העונתי של כל מעצב או מותג, הן מפגש אולטימטיבי של קול והצהרה סגנונית, מקום אידיאלי להצגת הסאונד הנכון של הרגע, זה שתפור על פי מידת הבגדים ומותאם לרוח הזמן והמקום. לכן הפכו הפסקולים של תצוגות האופנה הגדולות לפלייליסטים מומלצים באתרי האופנה, וזמרים אוונגרדיים שמושמעים בהן מקוטלגים מיד כאיקונות סטייל בהתהוות.

ז'יל סנדר - לצעוק בשקט

התורה הלא כתובה של הג'נטלמנים מעודדת לצעוק סגנון בשקט, ללבוש בגדים שמאזנים את הרצון להתלבש בהרמוניה עם התשוקה למצוא את הקול האישי האותנטי.

דולצ'ה גבאנה, ללחוש ברעש

בעידן שלנו קטגוריות סאונד חייבות למצוא ניואנסים מדויקים יותר מ"לבוש צעקני" או "לבוש שקט", וכדאי להבין שבגד יכול גם לסמן דיסטורשן או להחליף את הצליל שלו - אם בשילוב מפתיע של ז'קט רעשני וחולצה שיש בה שקט לבן, ואם תוך אימוץ סגנון שיש בו יותר מקול אחד, משהו שאפשר לקרוא לו, בהשאלה מהספרות, "אופנה פוליפונית". *

בא Lee

הגרסונייר רוצה להיות זבוב על הקיר עם הטפט הנפוליאוני במשרדי דיור, במפגש הקרוב בין שני המעצבים הבלגים שהשתלטו על בית האופנה הצרפתי. 

אבל עד שיפגוש את ראף סימונס, משחרר כריס ואן אש תמונות משיתוף הפעולה שלו כמעצב עצמאי עם חברת הג'ינסים הוותיקה Lee. קולקציית הקפסולה, בה מגוון של מכנסיים, חולצות וז'קטים בשני צבעים בלבד ובד דנים אחד, תגיע ביולי לחנויות המובחרות הקרובות לליבכם.

מועדון הג'נטלמנים - הכל בסוודר

סופי השבוע הסוערים האחרונים הזכירו לג'נטלמנים עניין חורפי אחד שעדיין לא טופל במועדון: הקשר שבין הגבר לסוודר.

‎
השילוב המצמרר הזה, שבו כל סריג נושא מזכרת, הוא עניין רציני הדורש חקירה מעמיקה. החל באיקונות הסטייל שלבשו סוודר וקיבעו את מעמדו כפריט דומיננטי במלתחה הגברית, דרך הרצון הגברי הקמאי להתחמם ולהחליף את ההגנה הטבעית (והשעירה) בטקסטיל וכלה בעונג האדיפלי שקשור בלבישת בגדים שאמא וסבתא אחראיות על סריגתם.

סוודר חם מבית מרג'יאלה

 ימאים, לוחמים, ספורטאים, רוזנים וביל קוסבי אחד נדרשו להיסטוריה הגברית כדי לסרוג רצף צמרירי, שמתחיל באדם הקדמון ונגמר באחת התופעות ההיפסטריות הקשות של השנים האחרונות - "מסיבת הסוודר המכוער", תופעה אמריקאית שבה נדרשים הנוכחים לפשפש בארונם, להוציא סוודרים ולחגוג זוועות אסתטיות עם מראות קשים.

‎עם זאת, הסוודרים הגבריים העמידו גם כמה סריגים קלאסיים, שמעמדם האיתן במאות השנים האחרונות מאשר את נצחיותם. אחד הסוודרים שהשתמרו במסורתם השיקית עד היום הוא ה-Aran Sweater - אולי פריט הלבוש הגברי העתיק ביותר שלא השתנה מאז שהומצא, המגיע אלינו היישר מן המאה ה-17, מהרי אירלנד, בצבע קרם עם דוגמאות חבלים. הסוודר המסורתי נסרג באהבה על ידי נשות דייגים, שהשתמשו בצמר ששמר על השומנים הטבעיים שלו, כך ששימש גם להגנה מהקור ומהתנאים הלחים של הים. על פני הסוודר נסרגה שפה שלמה של רמזים, שכן אהובות הספנים נהגו להשחיל מסרים חבויים, כמו למשל דוגמאות חבלים כמחוות של דרך צלחה, יערות דבש שסימלו חריצות, וצורות יהלומים שאיחלו מזל במציאת מטמונים מסוגים שונים הרחק בלב ים.

מר ברודריק הצעיר

גם הסוודרים בסגנון פייר אייל, שמגיעים מאי קטנטן בצפון סקוטלנד, מפורסמים בזכות טכניקת הסריגה המסורתית שלהם היוצרת תבניות גרפיות, בעזרת סריגה שמשתמשת בשני צבעים לסירוגין ויוצרת את הצורות המסורתיות של האי. את המוניטין שלהם צברו הסוודרים מפייר אייל אחרי שהדוכס מווינדזור (כוכב סרטה החדש של מדונה, "W.E", ואחת מאיקונות הסטייל הגדולות של המאה ה-20) לבש אותם ב-1921 למשחק גולף, רגע שנחשב לאחד הסימנים הראשונים ללגיטימיות האופנתית החדשה של סוודרים נוחים וספורטיביים יחסית.

Monsieur Lacenaire

אחת מיצרניות הסוודרים הוותיקות בשוק מגיעה גם היא מחוף הים הצפוני. S.N.S. Herning פעילה בממלכת דנמרק משנת 1931, כשהבעלים של החברה, מר סורן נילסן סקיט (שעל שמו קרויה החברה, הרנינג זו העיר), יצר סוודרים עבור דייגים מקומיים. הסוודרים מוכרים בדוגמאות ה"בועה" שלהן - אולי הגרסה הצפונית לסוודרי ה"בונקלך" המוכרים, שעוד נשוב אליהם בהמשך.

S.N.S. Herning

טכניקת הבועות ממשיכה עד היום, אבל S.N.S ממשיכה לייצר כמות מוגבלת של פריטים, עם לא יותר מחמישה עובדים במפעל ורצון לשמר איכות מקסימלית ומסורת. אחד משיתופי הפעולה המעניינים של השנים האחרונות היה סדרת הסוודרים המשובחת של S.N.S עם קום דה גרסון, שהג'נטלמנים היו מוכנים לקום בשבילה בחמש בבוקר ולצאת לדיג.

 הדייגים של ג'וניה ווטאנאבה

הימאים הנורדים גם הביאו לאופנה את צווארון הגולף, שנועד כמובן לחמם כל פיסת עור חשופה. לצווארון לקח קצת זמן להיכנס לאופנה, ורק בשנות ה-60 הוא קיבל לגיטימציה סרטוריאלית בזכות ספורטאים וסטודנטים לפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית, שהעדיפו לחבר בין הגוף לראש בעזרת סריג עם צווארון שחור.

צוואר של פילוסוף

‎לקראת סוף שנות ה-60 נוצרו גם סוודרוני גולף מצמר רך, שהפכו ללהיט ברגע שכוכבי תרבות - מליאונרד ברנשטיין דרך בארי מאנילו ועד סטיב ג'ובס - לבשו אותם. ג'וניה ווטאנבה עשה מדוגמאות הסוודרים האלה חגיגה עיצובית בשנים האחרונות, והצליח ליצור בעזרת טכניקת סריגה מסורתית סריגים עכשוויים, מוצלחים ויפאניים מתמיד.

צווארון של ג'ובס

אחד הסריגים החביבים ביותר שזכו בשנים האחרונות לקאמבק - מהמוצדקים בהיסטוריה העכשווית של האופנה - הוא אותו ז'קט קז'ואלי עם מחשוף וי וללא צווארון: הקרדיגן. גם אם היה קיים כבר במאה ה-15, את תהילתו (ושמו) קיבל הפריט במהלך מלחמת קרים, באמצע המאה ה-19, כשחייליו של המפקד ג'יימס תומאס ברודנל, הרוזן מקרדיגן, לבשו אותו בשדה הקרב. בשנות ה-60 של המאה הקודמת היה הקרדיגן נפוץ במסדרונות אוניברסיטאות ליגת הקיסוס, ובשנות ה-80 וה-90 עיטרו אותו תרבויות הסקייטרים והגראנג' בדוגמאות, קווים ושלל הדפסים שמלווים אותו עד היום.

אן דמולמייסטר

Opening Ceremony - Reversible Shrling Cardigan

התרבות הפופולרית ידעה כמה איקונות סוודרים טובות - מהמינגווי (הזקן, הסוודר והים) ועד סטיב מקווין (שהראה לעולם שסוודרים, מגולף ועד כאלה עם צווארון שאל יכולים להיראות הרבה יותר קוליים מזקנים), וכמה איקונות בעייתיות (אך מיתולוגיות) כמו למשל ביל קוסבי, כוכב סדרת הטלוויזיה משנות ה-80, או מיסטר דארסי מהסרט "יומנה של בריג'יט ג'ונס", שמייצגים את משיכתם המוזרה של גברים לסוודרים בטעם רע.

צווארון של המינגווי

צווארון חג מולד

השניים האחרונים, שהפכו לאיקונות של ממש בעולם הסוודרים, הם דוגמאות קלאסיות לבעיה רחבה יותר המכונה "תופעת הסוודר המכוער", תופעה שעדיין יש לחקור, ולא רק מהכיוון האדיפלי.

סוודר השראה

‎
כמו עור שני גם סוודרים מתבלים עם הזמן, אבל במקום קמטים מתחילים לכסות אותם ה"בונקלך" הידועים לשמצה. אותם תוצרי הסתלסלות יתר - המכים בסוודרים זולים כמו גם בצמרי יוקרה כקשמיר, אנגורה ואלפקה - מצטרפים להתבלות הטבעית שכוללת גם הופעת חורים במקומות קבועים (כמרפקים). אבל יש גם מי שמתרפקים על אותם פרמים, ומעצבים כמו אן דמולמיסטר וריק אוונס מתמחים בסוודרים חצי-בלויים שהם כה רגישים, עד שעדיף להביט בהם מאשר ללובשם.

ראף סימונס

מנשות הימאים, דרך הנסיכים והרוזנים ועד הסבתות הסורגות, הג'נטלמנים מבקשים להעלות על נס את מגמת הסריגה האישית שצצה בשנים האחרונות, ומזמינה נשים וגם גברים לשוב לאומנות העתיקה הזו. פעילות זו אולי תכסה את המציאות בטיפת צמריריות רכה, שתעטוף את הגבר החדש, תלמד אותו להבחין בין סריג טוב לרע, ותספר לו בסוד שהכל יהיה בסוודר.

Pringle of Scottland 

דריס ון נוטן

Opening Ceremony - Rustic Fair Isle Pullover.

James Long Men's Pozaz Hand Knit

Rick Owens Merino Wool Cardigan

תורת הנסתר של סימונס

הגרסוניירים לא מוצאים בדרך כלל הרבה רגעים משמעותיים בתוך שטף התמונות מתצוגות האופנה שמתקיימות מעבר לים, אבל כשזה קורה - זה מעורר השראה, בעיקר כשזה מגיע ממעצב שהם כל כך מעריכים.
בין שלל הדוגמנים שראף סימונס שלח לתצוגה שלו בפריז השבוע, רבים לבשו חולצות גבריות בגזרת אוברסייז על חולצות גבריות הדוקות יותר, מראה מרגש של משחקי שכבות, ניסוי סרטוריאלי במשמעותו של הצווארון הגברי, בפונקציה של כיסוי פריטי לבוש על פריטי לבוש אחרים ובמשולש שנוצר בין תחילת הצוואר לבית החזה.

מהרגעים שבהם הם תוהים איך סימונס מצליח שוב לנסח במיניליזם גאוני - ולא פחות יפה ומרגש - את האופן שבו חולצות צווארון מסורתיות, עניבה סולידית וז'קט יכולים לכסות ולגלות זה את זה, לא בהכרח באותו אופן מוכר.