אמנם הגרסונייר חושב שאין הרבה סיכוי שתתפסו את אלבר אלבז בסניקרז (טוב, אולי את לוקאס אוסנדרייבר עם סניקרז של לאנוון) אבל בית האופנה לאנוון חוגג 120 שנה להיווסדו דווקא עם מוצר האופנה שהכי מזוהה עם הרחוב. בשיתוף פעולה עם חברת קונברס מוציא בית האופנה הצרפתי הוותיק גירסא מחודשת (יותר נכון 120 גרסאות, כן, שוב מהדורה מוגבלת) של הסניקרז המיתולוגיים Pro Leather '76.
טד קנדי, שמת ב-25 באוגוסט השנה, הגיע ממשפחה שלא זקוקה להכרה נוספת. הוא היה אחרון הבנים למשפחת פוליטיקאים אמריקאית מפורסמת מהחוף המזרחי, נציג תרבות ה"וואספ" האולטימיטי - וגרסונייר של כבוד בכל מה שקשור לסטייל, לתרבות אופנת ה"אייבי-ליג" (כן, שוב הגרסוניירים מריירים על מדי קולג'ים נחשקים) ולעידן בו לא הבגדים עשו את האדם, אלא להיפך: האדם עשה את הבגדים. בכתבה מאירת עיניים הפליא ה"וושינגטון פוסט" לתאר את ה"לוק של המסורת העשירה", זה של הסטייל הספורטיבי-אמריקאי הכולל חליפות אייבי-ליג, צ'ינוס וחולצות מכופתרות, נעלי יאכטות, ג'קטים מטוויד ומראה שמשלב נוחות עם נוכחות פיזית-אתלטית. הבגדים האלה, יותר משהיו סממני מעמד (מגמה שהתחילה בשנות השמונים, לפי המאמר), היו חלק מתרבות ראוותנית פחות של אנשים שאמנם בילו את רוב זמנם בפנימיות יוקרתיות, יאכטות ובתי קייט משפחתיים, אבל מעולם לא חשבו שהם צריכים תיק של פראדה כדי להראות כמה כסף יש להם. הסטייל של טד קנדי היה שילוב בין אופנה וואספית של החוף המערבי והרבה השפעות אירופאיות למה שהכתבה מכנה "סטייל אריסטוקרטי דמוקרטי". "כשמסתכלים על האימג'ים של משפחת קנדי, הבגדים לא נראים מושלמים", נכתב שם, "...הבגדים נראים דיסקרטים. אנחנו מקשרים אותם לעושר רק בגלל שהם נלבשו על ידי אנשים עשירים". הגרסוניירים, חובבי איפוק ודיסקרטיות אופנתית, מרכינים ראש וזוכרים את האחרון בשושלת של המשפחה המפורסמת ההיא.
ההיסטוריה של אופנת הגברים במאה השנה האחרונה זוכה לספר חדש מהיסטוריונית האופנה קולי בלאקמן. מסאביל רואו לפאנק, ממדים לבגדי היפ הופ - הספר מכיל אימג'ים ואילוסטרציות למהפכה באופנת הגברים ולאנשים שהשפיעו עליה: פייר קרדין, ג'ורג'יו ארמני, ראלף לורן ואחרים. עם דיויד בואי על הכריכה, הגרסוניירים לא צריכים כמעט שום דבר אחר לשנה החדשה.
מבול המגזינים שנוחת על מדפיהם של גרסוניירים ברחבי העולם עדיין לא הגיע למזרח הקרוב, אבל טפטופים דיגיטליים כבר מעוררים התרגשות בדירה. למשל, פרפל החדש, שמתעד כמה שבועות בחיי סטפנו פילאטי, המעצב המוכשר של איב סאן לורן, שאומר בין השאר על אופנת הגברים היום: "זה אסון, הגברים שאתה רואה ברחוב. אין שום פרופורציות, אין חוש סטייל. אנשים מחפשים נוחות יותר מכל דבר אחר. זו הסיבה להצלחתן של הנעליים האלה שהם קצת עיר וקצת ספורט... למה לא להיות בעל זוג ברוג, זוג כפכפים לסופי שבוע, וזוג סניקרס להליכה?". בינתיים בלבנט אפשר להסתפק בתמונות המצויינות של אוליבר זאהן ולעזור לגרסוניירים למצוא מילה עברית ל"ברוג", לפני שהם יחפשו זוג כזה לחורף הקרוב:
ליד: "בבית ספר תמיד היו לי את החברים הלא נכונים. אחד מהם היה סוחר ספיד, לאנשים שקנו ממנו היו עיני פינג-פונג שקפצו מהפרצוף. הבחור עישן כל כך הרבה קראק שנשרף לו חצי מהשיער, והעיפו אותו מבית הספר. אני שרדתי בגלל שכתבתי שם כל כך הרבה שירים, והייתי מופיע בהפסקות".
שניה לפני פתיחת פסטיבל אדם גרין בתל-אביב הגרסונייר רוצה להיזכר באחד מגיבוריו הגדולים וההזויים ביותר שהשפיעו עליו רבות עם פתיחת המאה הנוכחית. לחימום האווירה נתחיל דווקא מהסוף – גרין מבצע את ג'אסט א פרנד" (של ביז מארקי) עם ליזי טרולי, הגרסוניירית הלוהטת של סצינת האינדי בניו-יורק. אאוץ' איזה שילוב מנצח.
מי שרוצה להזכר או לדעת יותר על הזמר, הבדרן, הסופר, התכשיט היהודי החביב, בעל אלף הפרצופים, שסבתא שלו היתה בכלל מאורסת לפרנץ קפקא ושעומד לחרוך (סוף סוף) את בימת הבארבי, מוזמן לקרוא את הכתבה שהתפרסמה בדצמבר 2005, במגזין 360 מעלות:
= = = = = "היא קפצה באנג'י, יום בהיר אחד, ממצוקי אהבתנו, ובתחתית נשארה. בממלכת הבאנג'י, הוכתמו הטירות, אבל לממלכת גילוי-העריות, יש עדיין, שם מופלא" (Bungee)
בתמימותי אני מחזיק ממישהו שמתאר קפיצת באנג'י ממצוקי האהבה כאחד שמבין במערכות יחסים ואף יותר מזה כאחד שקופץ מהם ללא מצנח. לאדם גרין שמגרד את ה 24 יש כבר שלושה אלבומי סולו, ספר אחד אדום וחדש והוא מחזיק בקילומטראז' מכובד של הופעות ברחבי העולם. לפני שנפגשים עם אמן שאיכשהו בילה את ארבע שנים האחרות כסאונד-טראק קבוע של מספר אירועים בלתי נשכחים בחייכם, תמיד ישנה ציפייה לאכזבות מהפגישה עם הדמות שמאחורי. האמת שציפיתי לאובר-חוכם ציני זריז שליפה שכמו בשיריו לא בוחל באסוציאציות וסגנונות. אבל בניגוד לכמות המילים העצומה אותה הוא דוחס בשירים והמהירות בה הן נפלטות – גרין מדבר בקפידה, בורר מילים, ושוקל אותיות כאילו הוא נמצא בשיחה מקבילה עם עצמו. מה שכן ענה לאותן ציפיות היו העיניים החולמניות, המופיעות על עטיפות כל אלבומיו כשהן זועקות נאיביות ילדותית. נפגשתי עם גרין בתנאים גולאגיים. בבקסטייג' הסליזי של מועדון Melkweg באמסטרדם שהטמפרטורה לא עלתה על 10 מעלות ובחלון המשיך לנשור שלג צחור על חוטמם של העוברים והשבים. אדם לא הפסיק להתפנות עמוק אל תוך הטישו ורק אחרי שזרקתי לו את גליון 360מעלות האחרון הוארו פניו באור נוגה כשהוא מחייך: "קול. פורנו ישראלי". הוא מתלהב מהפונטים הסקסיים, מכיוון זרימתם, מתוודה על כך שהוא מת להופיע בתל-אביב וחוזר אל הטישו עם עיניים כמו שתי צנוניות מאדימות.
בהתחלה אדם גרין הוא היום ללא ספק נושא הלפיד הרשמי של ז'אנר האנטי-פולק האמריקאי ובעל סגנון מוזיקלי ייחודי שלא מפסיק להשתנות. אז איך זה להיות השגריר? "אני לא יודע אם אני המייצג הרשמי, אני בכלל נולדתי כשהאנטי-פולק רק נוצר. בסוף שנות השבעים, תחילת השמונים כשהפאנק וניו-ווייב החלו לחדור. מוזיקת פולק באותו זמן גססה, וחיה על תהילת גיבוריה. היום האנטי-פולק הוא תעשייה ענקית שאני אפילו לא יכול לעקוב אחריה. אבל המון אמנים התחילו את דרכם באנטי-פולק כמו בק, ספין-דוקטורס ואפילו היה-יה-יה'ס שהיום עושים דברים אחרים". כשאבא הוא פרופסור בכיר לנוירולוגיה, אמא היא פסיכיאטרית העובדת במוזיאון להיסטוריה של המדע והאח הגדול הוא אסטרופיזיקאי - לחתום על חוזה הקלטות בגיל 19 לא נראה הצעד הכי טבעי. את השנים הראשונות במקצוע מגדיר גרין כחיים כפולים, ילד יהודי מבית טוב שבמקום ללכת לקולאג' פוצח במסע הופעות ברחבי אירופה. הוא מתאר את ילדותו כעמוסת קלאוסטרופוביה עם השפעות ארוכות טווח באופן שמזכיר את אלווי סינגר שמבקר עם אנני הול בבית הוריו בצל רכבות ההרים המשקשקות. "כשהייתי קטן ההורים שלי, מתוך דאגה, רצו להרחיק את החיים ממני. אבא שלי עבד הרבה ואמא שלי קראה המון. עד בי"ס תיכון האח הגדול שלי לימד אותי בבית ולא ממש הסתובבתי בחוץ. אחי מאד אהב מוזיקה ולימד אותי לנגן בכלי מיתר, נשיפה, ופסנתר. בגיל 12 החזקתי פעם ראשונה גיטרה וחשבתי – וואו אני לא צריך לנגן מוזיקה של אחרים. אני עדיין חושב ככה. כשהגעתי לתיכון מיד נכנסתי לצרות. חברים שלי היו דמויות שהכרתי עד אז רק מטלוויזיה. החברים הלא נכונים. אחד מהם היה סוחר ספיד, לאנשים שקנו ממנו היו עיני פינג-פונג שקפצו מהפרצוף. הבחור עישן כל כך הרבה קראק שנשרף לו חצי מהשיער, והעיפו אותו מבית הספר. אני שרדתי בגלל שכתבתי שם כל כך הרבה שירים, והייתי מופיע בהפסקות".
"שניקיתי את שיני הבינה מצאתי יהלום בחניכיי כשניקיתי את המטבח מצאתי כפית שמנגנת תופים ולמרות מה שהם אומרים וויתרתי על זה אז, לעולם לא אלך לשם, אלא אם אביך ימסמר אותי לצלב". (Bluebirds)
בגיל 17 אביו מקבל משרת פרופסור בקולומביה, המשפחה עוברת לניו-יורק ואדם מתחיל את הקריירה בנגינה עיקשת בקרונות התחתית. באותה תקופה הוא פגש חברת הילדות בשם קימיה דוסון (Dawson) כשהשניים מקימים את ה"מולדי-פיצ'ס". ה"פיצ'ס" גנבו מיד את ההצגה במועדוני האנטי-פולק באיסט-ווילאג' כשהם גורפים קהל מעריצים נלהב. האלבום הראשון והיחידי של הפיצ'ס יצא ב-2001 כשהוא נושא את השיר הבלתי נשכח שנכתב שניה לפני: “New York city is a grave yard”. "כל היאפים מתחתנים – כל היאפים נקברים – ניו-יורק סיטי היא בית קברות" – עם טקסטים עמוסי זעם ופרנויה ותחפושת ארנב אחת נתנו "הפיצ'ס" הופעות רועשות ומדויקות כשהם מחממים את "הסטרוקס", ה"ליברטיינז" ו"בדלי דרון בוי". אבל השיר על ניו-יורק הוביל את "הפיצ'ס" לכמה דילמות לא קלות. "הפסקנו לנגן את השיר זה בהופעות" מספר אדם "כי אנשים חשבו שכתבנו אותו אחרי 11 לספטמבר. האמת שגם ביקשו מאתנו לא להכניס אותו לאלבום אבל זה כבר היה יותר מדי ואני שמח שהתעקשנו. אתה צריך לזכור שהאלבום הזה היה מאד אימפולסיבי. הוא הוקלט כולו בדירה שלי ויצא פחות משנה אחרי שהתחלנו להופיע. הקלטנו אותו במהירות מטורפת, מרעיון לביצוע". הלהקה מעולם לא נפרדה רשמית וב 2002 אדם כבר מוציא את "Garfield" אלבום הסולו הראשון שהראה כי הילד הולך בכיוון הנכון. ב 2003 יצא "Friends of Mine" אלבום שקרץ למיינסטרים עם מוזיקת קיטש רוקנרלי. אדם זנח כמעט את כל השפעות הפאנק והתמקד בטקסטים מלאי הומור שחור ועוקצני עטופים במוזיקת כינורות פופדרמטית. האזנה ראשונית למלותיו של אדם גרין תמיד מלווה בתחושה המוזרה של "מה, באמת הוא אמר את זה?" עם הבהוב קבוע של הבנה ובלבול. המבקרים יצאו מגדרם כדי למצוא את השיוך הז'אנרי והקרבה המוזיקלית, אך גרין, עם קול הטנור המרשים, צוחק על כולם בשפה תמציתית ומלאת ניגודים. הנושאים בהם עוסקים שיריו נעים בין רומנטיקה, סמים, דת ופוליטיקה ואפשר רק לנחש שבאמריקה המתנצרת של היום גרין הוא לא המופע הנמכר ביותר לארבעה ביולי. אבל מה שהפך את האלבום הזה להצלחה מסחרית, מיינסטרימית ומכובדת היה ללא ספק השיר על כוכבת הטראש-פופ ג'סיקה סימפסון.
"ג'סיקה סימפסון לאן הלכה אהבתך? היא לא במוזיקה שלך, לא. את זקוקה לחופשה להעיר את אנשי המערה ולקחת אותם למקסיקו. ג'סיקה ג'סיקה סימפסון, הבנת את זה ממש לא נכון. החיוך השקרי ואיך שזייפת את זה ביום בו את מתה. המחר מתקרב ובולדוזר סגול כבר קורא לך בטלפון, חיי האהבה שלך מקדימים אותך, החתן שלך מאכיל אותך, זריקות של קורטיזון. ג'סיקה סימפסון לאן הלכה אהבתך? היא לא במוזיקה שלך, אז לאן היא הלכה? ג'סיקה?" (Jessica)
עם קליפ ב MTV שהוקרן די הרבה והשמעות תכופות ברדיו פתח גרין חזית ישירה אל מול ליבת תרבות הפופ האמריקאית למרות שהוא מצהיר כי התגובות שקיבל מסימפסון היו חיוביות והיא אף חיבבה את השיר. בעלה, הוא אומר, היה כבר סיפור אחד ואיים בכמה תביעות דיבה, שהסתיימו בלא כלום.
גרמניה ואם יש מדינה בעולם בה הצליח השיר בצורה מעוררת השתאות היא לא אחרת מגרמניה. גרין משוטט לו בימים אלו במסע הופעות אירופאי מוצלח ומתיש (תשע מדינות בשבעה שבועות) כשגרמניה מהווה את הבית החם בו הוא מחוזר יותר מכל. אחרי שהוזמן ללייט-נייט הנחשב של הרולד שמידט (הג'יי לנו הגרמני) הגיעה הסינגל "ג'סיקה" למקום ראשון במצעד הגרמני כשכרטיסים להופעות נמכרים זמן רב מראש. גרין נשאל רבות על סוד הקשר בינו והקהל הגרמני כשהוא אינו פוסל על הסף רגש אשמה תת מודע קולקטיבי. החיבור שלו עם ברלין לא נעצר במעריצות קופצניות המלוות את שירתו במבטאן הגרמני אלא חוזר לשורשיו האירופאים כשסבא שלו נולד באותה עיר ממש. גרין מספר כי אמו של הסבא היתה אף מאורסת בצעירותה ליהודי צ'כי כחוש בשם פרנץ קפקא שהיה נוהג לשלוח לה מכתבי אהבה רבים. רק אחרי מותו של קפקא ומות בעלה סיפרה הסבתא-רבה לבּנה על קיום המכתבים וכמו שכתבי הסופר הודפסו בזכות בגידתו האמיצה של מכס ברוד חברו, כך גם המכתבים האלו הגיחו לאוויר העולם בזכות סבא-גרין שלא ויתר ושכנע. הספר מוכר גם לנו בשם "מכתבים לפליציה" (עם עובד 2003) וגרין מתוודה כי קפקא השפיע לא מעט על כתיבתו "אני מאד אוהב את הספר הזה" אומר גרין "היא וקפקא מעולם לא חיו ביחד, הם נפגשו לכמה שבועות, אפילו התארסו, אבל עיקר מערכת היחסים היתה במכתבים". כמו אצל קפקא גם אצלך בשירים יש לא מעט פרנויה. זה מה שמושך אותך אליו? "לא רק, אצל קפקא נפגשים כמעט כל הרגשות האנושיים בסיפור אחד, כמו בשיר. בכל סיפור קצר שלו אפשר למצוא אלמנט רומנטי, פוליטי, סאטירי כשהוא מאמין, ואני איתו בעניין, שהרבה רגשות יכולים לחיות תחת אותו גג כמו משפחה אחת.". ב 14 לנובמבר 1913, קפקא חותם את מכתבו לפליציה באואר במלים האלה: "זהו, ועכשיו אישן שנת ישרים. יקרה, יקרה שלי, אינני מוסיקלי כלל, אבל הלא מתבקשת כאן מוסיקה!" לקח לה יותר משבעים שנה אבל היא הגיעה ונראה כי אדם מרגיש טבעי בברלין, כמו שהעיר מרגישה איתו. וזו לא רק התרבות הפופולרית שמתלהבת מהיהודון הניו-יורקי שמשפריץ מילים בלי הבחנה אלא גם שכבת האינטליגנציה מורמת האף. להפתעתו ושמחתו של גרין הוא קיבל הצעה מפתה מהוצאת הספרים האליטיסטית "סורקאמפ" (suhrkamp) המוציאה ספרי פילוסופיה והגות קלאסיים, לאגד את שלושת פנזיני הזירוקס שהוציא בניו-יורק לספר מהודר שיצא אף בתרגום לגרמנית. "אני די לא מאמין שאני יושב איתך פה ואנחנו מדברים על הספר. הכל קרה כל כך מהר, תראה שהפרק האחרון חתום בתאריך לא רחוק מיום הפרסום". בספר שט לו הקוביזם הטקסטואלי של גרין בזרם תודעה מהיר ומפתיע "אני מתייחס לטקסטים שלי בספר כמו ווידאו-ארט, לפעמים הנרטיב פחות חשוב, אפשר להיכנס ולצאת מתי שאתה רוצה כשכל אחד יוצא עם חוויה שונה".
"מגזין" הספר שנקרא בפשטות "מגזין" יצא בפברואר השנה והוא מורכב מארבעה פרקים שונים בטכניקת כתיבתם. הראשון, "פרחי הקפיטליזם", הוא סיכום כל משפטי המחץ (one liners) שכתב גרין במסעותיו בעולם, כשהם מסודרים באנדרלמוסיה מוחלטת ומהווים אסופה סהרורית של ציטוטים אינדיבידואלים. הפרק השני, "האזרח", נכתב במשך עשרה ימים, כשבכל יום יושב גרין למשך שעה שלמה ומקליד עצמו לעייפה. "זה היה יותר כמו ראפ עם עצמי" הוא מסביר "כתיבה אוטומטית ואסוציאטיבית שבה במשך שעה אני פולט את כל המחשבות והפחדים שמתרוצצים אצלי בראש". הפרק השלישי "צבים הומואים קפואים" נכתב כולו תחת השפעתם של סמים. גרין, כמו בורוז וקרואק, מעדיף אותם פסיכדליים כיאה לתסרוקת ועם הרבה LSD ופטריות הזיה הוא נותן למלותיו לומר את דברן על צרות ונפלאות היקום. את הפרק הרביעי "דפים לאללה" החל גרין לכתוב ביום בו חתם על החוזה עם "סורקאמפ" והוא אמור להיות, כך הוא טוען, הכי קריא וקוהרנטי. אולי היה שם משהו שנראה כמו צילו של נרטיב חיוור, אך גם אם גרין מכריז בצדק כי הוא ראוי להיות ספר שירותים מוצלח, עדיין יש להרחיקו ממחפשי שלמות מבנית ויציבות סיפורית. כשאני שואל אותו על תהליכי הכתיבה שלי נראה גרין מוכן מתמיד ושולף מכיס הז'אקט הימני טייפ-ריקורדר עדכני ומרשים ומכיס המכנס השמאלי פנקס מרופט. "אני כותב המון, אני ממלא את החיים שלי במילים. אני כותב בעיקר בדרכים וממלא את הפנקס בשורות, שחלקן יהפכו בסופו של דבר לשירים. מדי פעם אני לוקח שורה ושר אותה לתוך הטייפ. זה יכול להיות תהליך ארוך של הוספת מילים ושינוי הלחן, לפעמים זה יכול לקחת שלושה שבועות לשיר, לפעמים פחות. אני מנסה למצוא איזון נכון בין משהו שמרגש לבין משהו אינטליגנטי. אני לא כותב שירי הרגשה-טובה. הצורך שלי בכתיבה הוא פשוט במציאת מקומות בהן אני מחביא את הפחדים שלי" 2005 התחילה ממש לא רע לגרין, מלבד הספר הוא הוציא אלבום הסולו השלישי הנקרא "Gemstones". האלבום שומר על כשרונו להפוך תמונות זניחות מחיינו למבע סוריאליסטי מרענן כשהוא זונח מסיבות תקציב את הכינורות שאפיינו את הקודם "האלבום כולו נכתב במהלך סיבוב ההופעות האחרון שלי עם הלהקה " הוא אומר "ובאופן טבעי הם גם נכנסו איתי לאולפן ותוך תשעה ימים הקלטנו אותו. האמת רציתי לצאת לסיבוב ההופעות עם שלישיית כלי המיתר שליוותה אותי בהקלטות הקודמות אבל הודיעו לי שאין מספיק תקציב". ואז פתאום באמצע השיחה מחליף גרין כובעים ומתחיל לתחקר אותי האם זה נכון שהפלסטינים מתנגדים לקיומה של ישראל בגלל ערכיה המערביים? ולמה בעצם השמאל הליברלי האמריקאי תומך בהם?. נו, יופי, לך תסביר למנהלת שלו שכבר רוצה שיעלה לבדיקת סאונד אחרונה. אמרתי לו שאופטימיסטים ופסימיסטים מתים באותה צורה - הם רק חיים אחרת, מה שכמובן לא סיפק את תאוותו, כך שסיכמנו כי את ההמשך הוא יבין כשיופיע בתל-אביב. "אני מאד רוצה להגיע לתל-אביב" הוא חוזר ואומר ונותן כבוד "תגיד, אם אני אופיע שם, אתה חושב שמישהו יבוא להופעות שלי?" אז...הבטחתי שתבואו. ההופעה שנתן בערב בו נפגשנו כמעט והתבטלה עקב הדבקות כל חברי הלהקה במגוון ווירוסים עונתיים, אבל במקום להיכנע לה השתמש גרין בגריפה כבסם הזיות מעורר. אחרי התחלה מהוססת הפך גרין את הכאב לקולקטיבי ושיתף את הקהל עם כל תנודה במפלס הנאחס. החום הגיע לשיאו כשגרין, לצהלת המעריצות שהגיעו מגרמניה, החליט לפשוט את הגטקס, קינח את אפו עמוק במיקרופון וזרק את המטפחת במחווה קברטית לקהל המבולבל. יותר מבולבל היה הקהל שגרין בעוד אחת מהזיותיו חיקה את ליאונרד כהן, שר ג'ימי הנדריקס, לעג למייקל ג'קסון וזעק "אני אוהב יהודים!!!" אתם כולכם פה יהודים נכון? נכון??" יהודים או לא, זה היה ללא ספק הגיג ההולנדי המוצלח ביותר של גרין שחוזר אוטוטו לניו-יורק שם תוכלו למצוא אותו מופיע במהלך אפריל ומאי. ואם רק תרצו אדם גרין יכול להפוך, הרבה יותר מהר שאתם חושבים, לחבר היהודי הניו-יורקי שלכם.
"לילה טוב לאשתי החדשה המתה לילה טוב לחברים הנאצים שלי נאחז בחוד ספינתי הטובעת הי נסיכה, הנה, למה את יושבת שם, שיש נקודה חמה לחלוק, במיטת הנסיכה". (The Prince’s Bed)
פעם מזמן, לפני שהגרסונייר היה ציבורי כל כך, הוא נהג להתענג, פה בבלוג, על מתנות נפלאות עם ניחוח אירופי.
אז הנה לפתע הגיע משלוח מרגש מהגרסוניירית השוייצרית. אז נכון, שלל המגזינים לחורף 2009/2010 עדיין לא יצא לחנויות כשהמתנות כבר עלו לאוויר (והגרסונייר כה מחכה ל:פרפל, לאב, פופ ואנת'ר מגזין) אבל התחתונים המדהימים של קלידה (כמעט טובים כמו תחתוני הסופרמרקט השוייצרים), ערימת השוקולדים עם אחוזי קקאו ממסטלים, נר אחד של מונוקל, בריח של תחנת אוטובוס ביפן (כך נשבעה המוכרת), ובושם חושני (סדרה 2) של קום דה גרסון - יכולים לזרז את תהליך ההתאמה בין העננים לטמפרטורות.
ועוד בעניין הרווקים. הכל התחיל מזה שטום פורד מוכר את הדירה שלו בלונדון, ומייד אפרטמנט ת'ראפי פרסמו תמונות של הדירה והשוו לזו של קארל (who?) לאגרפלד. אז בהמשך לטור השביעי, אחרי שנפרשה חלק מהמשנה, הנה כמה תמונות מדירות רווקים מתקדמות, שבינן ובין דירות הרווקים שלנו מפרידים כמה מיליונים. ובכל זאת, אם יש דבר אחד שהגרסוניירים היו לוקחים איתם (כמעט) בכל מחיר, אלו מדפי הספרים של הקייזר.
כשנייט מנסה לשכנע את בלייר לנסות ולתת צ'אנס לדאונטאון - ובעיקר לאוניברסיטת ניו יורק שנמצאת בוושינגטון סקוור - היא אומרת לו: "אתה יודע מה אני חושבת על שיער פנים אירוני" (באנגלית* זה הרבה יותר שנון, הגרסונייר נשבע!). אז הנה, בשביל הבלייריות באשר הן, בשביל הנייטים שלעולם לא יצמחו שיער כזה, ובשביל כל אלו שלא רואים "גוסיפ גירל" ועוד לא שמעו ששפם זה הזקן החדש - בנדנה שעליה שפם רקום, ועוד בעבודת יד. להשיג באטסי.
"NYU? What was I thinking? You know what I think about ironic facial hair" - *
ג'וד לאוו בדראג, ג'ודי דנץ' כמבקרת אופנה, אדי איזארד ודיאן ווסט - כולם נמצאים בסרטה החדש של סאלי פוטר "Rage", הבנוי כרצף של ראיונות מאחורי הקלעים של תצוגת אופנה, שם מתחולל רצח. הגרסוניירים מתים לראות את הסרט, שבין השאר משמיע את הטענה (מפי ג'ודי דנץ'): "אופנה היא לא אמנות. אם היא משהו בכלל, היא פורנוגרפיה. פורנוגרפיה שמיליונים מכורים לה".
הפעם החליטו הגרסוניירים לחזור למקורות ולברר בינם ובין הייצוגים התרבותיים שסובבים אותם, מה מעמדה של דירת הרווקים בעולם, ואיך היא נראתה בארצנו. אמנם מצב הנדל"ן הקשה אינו מאפשר מרחבים גדולים כל כך, אבל לפחות יש להם טור ב"גלריה" כדי לאמוד את הממדים של דירת הרווקים האייקונית. ה- garçonnière, קווים לדמותה:
דווקא בשבוע שבו ג'נטלמן אחד גמר לפרוק את הארגזים בדירה החדשה שלו, ולג'נטלמן השני נודע שהבניין שבו הוא גר נמכר לקבוצת רכישה, פורסם שטום פורד מוכר את דירת הרווקים שלו בלונדון תמורת סכום של שמונה מיליון פאונד. המעצב, שהלייבל הנושא את שמו הולך ומתבסס כבית אופנת גברים מוביל ומשפיע, הזכיר לג'נטלמנים שטום פורד הוא עוד אייקון תרבות בשרשרת של דמויות מיתולוגיות שביתן הוא לא רק מבצרן. ג'יימס בונד, פיליפ מארלו, ג'רי סיינפלד, שרלוק הולמס ואפילו דודלי, לכולם היתה "דירת רווקים" - אותה המצאה נדל"ניסטית ששיאה בסביבות אמצע המאה הקודמת, שהתגוררו בה גברים לא נשואים ושהפכה למושא תשוקותיהם של צעירים בתחילת הקריירה שלהם.
דירת הרווקים של ג'יימס. ג'יימס דין.
ה"Bachelor Pad" נהפכה לסמל הגבר הקוסמופוליטי, זה שדירתו היא עולמו, ושאותה הוא מעצב לפי טעמו וסגנונו. בגלגוליה השונים היא כללה בדרך כלל בר משקאות, חפצי אמנות, רהיטים מודרניים (צ'ארלס וריי אימס בנו במיוחד בשבילה חצי מהקולקציה המפורסמת שלהם), מדף ספרים מגוון, ומשלב מסוים גם מערכת סטריאו לבידור האורחים. הדירה לא רק שימשה לשינה ואכילה, אלא גם שיקפה את המודעות התרבותית של הדייר שלה והיתה הזירה שבה הגבר הצעיר אירח אנשים, ובעיקר נשים.
לא מפתיע שדווקא "פלייבוי" (ומגזינים דומים שהלכו בעקבותיו) היה זה שקידש את דירת הרווקים. בגיליון הראשון מ-1953 הכריז יו הפנר: "לא אכפת לנו להכריז כבר עכשיו - אנחנו מתכוונים לבלות את רוב זמננו בבית. אנחנו אוהבים את הדירה שלנו... אנחנו נהנים לערבב קוקטיילים ומתאבנים, לשים מוסיקת אווירה במערכת ולהזמין מכרה לשיחה שקטה על פיקאסו, ניטשה, סקס". הפנר הפך את הדירה שלו ליחידת מגורים עמוסת טסטוסטרון, ובמשך מאות גיליונות הפכו דירות הרווקים למרחב המייצג של הגבר המודרני ושל מעמדו החדש כאישיות צרכנית בעלת טעם, רצונות ותשוקות. הדירה של הפנר חזרה בחיקוי גרוטסקי של מייק מאיירס כג'נטלמן על-זמני בסרט "אוסטין פאוארס", ודירת הרווקים בכללותה הפכה לאייקון תרבותי דרך סרטי הבלש והפילם נואר. הבלש הבודד, השתיין, בעל הנטייה למלנכוליה צינית, וביתו, שלא ראה מטאטא זה שנים, הוכרזו בהוליווד שמורת טבע חברתית ואנטי-מעמדית. מפיליפ מארלו ועד מישל אוחיון, הם גרו בגפם, בדרך כלל עם חתול מיילל, כמה בקבוקי ויסקי גמורים וחדר מיטות שמתאים יותר למגורי סטודנטים ופחות לגברים עם מנוי ל"וולפייפר". דירת הרווקים, שבצרפת נקראת גם "Garconniere", כותרת שניתנה בצרפת גם לסרט הרווקים הקלאסי של בילי ויילדר מ-1960 "הדירה", היתה למעשה חוליה אבולוציונית שהחזירה את הגברים לנחלתם הפרטית והעניקה להם חדר משלהם, לאחר שהמהפכה התעשייתית הוציאה אותם לעבודה והשאירה את הבית לשלטונן של הנשים. בשנות ה-30 התחילו גברים רבים לגור בדירות רווקים קטנות במרכזי הערים, ועם הבום הכלכלי נולד הגבר המודרני, זה שהולך לעבודה בבוקר וחוזר לארמונו בערב, עם הרהיטים שהוא בחר, המוסיקה שהוא אוהב ועם הזהות החדשה והשיקית שלו. כן, לא סתם קראו לו "Man About Town" (זהו גם שמו של מגזין בריטי חדש שמנסה לשחזר את דמותו של הגבר הזה, עם העדכונים הדרושים למילניום הנוכחי).
ובישראל? הדבר הכי קרוב לזה היה "דייר המשנה" של שנות ה-50, המצאה של תקופת הצנע שבה גברים צעירים, לא נשואים, שכרו חדרים בביתן של משפחות מהוגנות, ובכך תרמו לרווחה הכלכלית ולצניעות המפא"יניקית המתבקשת. על מערכות סטריאו היה קשה לחשוב, ובתקופה שבה עדיין חילקו כאן נקודות לקניית בגדים של "אתא" נחשבה הזמנתן של בחורות צעירות לבתי רווקים כמעט לא מוסרית. רק מאוחר יותר, כנראה אי שם בשנות ה-70, נהפכו הרווקים לאוכלוסייה לגיטימית, אבל אז הם התרכזו בדירות שותפים ("דיזנגוף 99") או סביב הצריף של אביגדור מ"מציצים" (כמה ישראלי זה שדירת הרווקים המערבית הפכה ל"צריף"), או עשו מילואים ב"גבעת חלפון אינה עונה" (שם הדירה פשוט הפכה לאוהל). דווקא היום, כשתקופת ההתבגרות נמתחת עד לעשור הרביעי לחיים ומקום העבודה של רבים מרוחק כשני מטרים מהמיטה, נראה כי הסיכוי למצוא את סוג הדירה הדרוש לרווק קטן עד מזערי. הנורמות החברתיות ועמן הפרופורציות התכנוניות השתנו לגמרי, ועלעול במדורי הנדל"ן מגלה שהסטנדרט הישראלי שכח את קיומם של רווקים ומתרכז בדירות למשפחות ממוצעות עם שלושה חדרים לפחות.
אבל אם יש מכנה משותף גלובלי לדירות רווקים הוא כמובן הסטריאוטיפים ההיגייניים הקשים, שאותם צריך (לפחות לנסות) לסלק. כי כפי שכבר כתבנו, כל ג'נטלמן צריך שתהיה לו חליפה טובה בארון, סקרנות אסתטית, נימוסים בסיסיים, וכדאי גם ללמוד את רזי תפעול הבית ומכשיריו - כי הנדי-מן זה טיפה יותר מעיפרון מאחורי האוזן ומקדחה ביד. הג'נטלמנים, גם אם לא בטוחים שיו הפנר ידע בעצמו את תורת הכיבוס, חושבים כי אין דבר המחבר בין הגבר לחולצתו יותר מלדעת איך לכבס אותה. נכון, תמיד קיימת גם האופציה של המכבסה השכונתית שמריחה נפלא, אבל חשוב להבין את הבד, להפריד בין צבעים, לדעת מתי לדון את הבגד לרותחין ומתי מגיעה לו כביסה עדינה. אחר כך מגיע שלב הגיהוץ נטול התירוץ, בעידן מגהצי האדים, שהופכים כל קמט עקוב למישור. אפילו אליוט גולד ב"שלום לנצח" של אלטמן ידע את מלאכת הקיפול והתלייה (אחרי הכל, מול המרפסת של דירת הרווקים שלו התגוררו שלוש עלמות חן שהתערטלו רוב שעות היום), וגם אם יכולת התפירה הגברית הועמדה בספק במהלך הדורות, הם קוראים לגירוש מהיר של המחטופוביה. בינתיים, הג'נטלמנים, בנעלי בית ופיג'מה, מורידים מוסיקה לאייפוד ומחכים לשיחה על פיקאסו, ניטשה, וכן, גם סקס.
"זיעה" הוא סרט תיעודי קצר של הבמאי הנורבגי תומס הילנד, שעוקב אחרי טימו, בחור צעיר המתגורר בפינלנד ואוחז במקצוע הנחשק: ספורטאי סאונה. מסתבר, שבסקנדינביה, כמו בסקנדינביה, תחרויות הסאונה הן ענף ספורט רשמי, וטימו שלנו הוא גיבור מקומי שמביס בקלות את יריביו, בספירת הדקות הארוכות בהן הוא שוהה בחדר העץ, בטמפרטורה של 140 מעלות. הגרסוניירים, שכל חייהם רק מחפשים את הספורט המתאים להם, כבר ניסו במשך כמה שנים את האולמות המחוממים של הביקראם יוגה. הם אמנם מכירים היטב את יכולות ניקוי הרעלים של מנגנון הזעה אבל לא בטוחים שהקיץ הישראלי מעודד ישיבה ממושכת על ספסל עץ להוט. הסרט, שנראה כמו הגרסא הפינית ל"סיפור גדול", הופק על ידי חברת פרטיזן המשובחת, והנה הוא לפניכם. נא להכין מגבות:
כבר כתבנו כמה פעמים על שובו של הכובע, אבל התופעה הולכת ומתרחבת (שלא לומר מתעגלת). על שולחנם של הגרסוניירים נערמו שני כובעים ששווים תשומת לב נוספת.
הראשון, הכובע היפהפה של רוברט גלר, שעושה דרכו לחנויות בימים אלו כחלק מהקולקציה לחורף הקרוב. הבלוג "פרילר" פרסם תמונות של 25 דוגמנים עם הכובע הגלרי, שמגיע בצבעים של שחור וחום. האפקט - מהמם, ובעיקר מוכיח שכובע הוא אקססורי שיכול להיות יפה על כולם.
הכובע השני, שילוב מפתיע של כובע הפדורה המפוסם וכובע בייסבול, של חברת סולנד הדנית בניצוחו של המעצב הצעיר והמבטיח סילאס אדלר (הילד רק בן 23!). הכובע הוא דוגמא לאדפטציה עכשווית וצעירה לכובע הקלאסי, והמראה כבר גורם לגרסוניירים להוריד בפני אדלר את הכובע.
קארל לאגפרלד, למי שלא שזוכר, היה בחור די שמנמן, עד שהתאהב כליל בעיצוביו של הדי סלימאן, מעצב הגברים בבית דיור (2003-2007). הוא הודה לא פעם שהשיל קילוגרמים רבים ממשקלו כדי שיוכל ללבוש את עיצוביו הצנומים של סלימאן, שהשפעתם מהדהדת עד היום בתעשיית אופנת הגברים.
אבל לאחרונה יצא הקייזר נגד הילדים הרזים, הנוגים והיפים שמלווים את יצירתו האפלה של סלימאן, כמעצב וכצלם. כנשאל לאחרונה מדוע לדעתו רואים יותר ויותר דוגמנים גברים במודעות המיועדות לנשים, השיב לאגרפלד: "זה פשוט מאד. אחרי הבנים הרזים הכעורים של ימי הדי, נחוץ לנו קצת 'יופי'. בנות בודדת יכולות להיות קצת עצובות בהפקת אופנה. הם הרי לבושות לא רק בשביל בנות אחרות, אלא גם לגרום להנאת הגברים".
כשלאגרפלד אומר גברים הוא מתכוונן לצעצוע החדש-ישן שלו, הדוגמן בפטיסט ג'יאבקוני, אותו הוא מכנה את ההימבו שלו (שילוב של He & Bimbo): "הגרסא הגברית לג'יזל: סקיני אבל עם גוף אתלטי – טוב לבגדים ומצוין בלי בגדים". הניו-יורק מגזין בינתיים, קופץ על גל המיילפלוטיישן, ומדווח על התרחבותה של התופעה עם דוגמאות לדימויים המיועדים לנשים כשהגבר משמש כאקססוריז מובהק. (מודעות מייקאפ של דולצ'ה גבאנה, בגדי נשים של איב סאן לורן, קלווין קליין, דיסקוור ואחרים).
לארה סטון והבנים. צילום קרל לגרפלד ל Numeroסטלה טננט והבנים לסאקס
אמנם הגרסונייר חושב שאין הרבה סיכוי שתתפסו את אלבר אלבז בסניקרז (טוב, אולי את לוקאס אוסנדרייבר עם סניקרז של לאנוון) אבל בית האופנה לאנוון חוגג 120 שנה להיווסדו דווקא עם מוצר האופנה שהכי מזוהה עם הרחוב.
שניה לפני פתיחת פסטיבל אדם גרין בתל-אביב הגרסונייר רוצה להיזכר באחד מגיבוריו הגדולים וההזויים ביותר שהשפיעו עליו רבות עם פתיחת המאה הנוכחית.
בתמימותי אני מחזיק ממישהו שמתאר קפיצת באנג'י ממצוקי האהבה כאחד שמבין במערכות יחסים ואף יותר מזה כאחד שקופץ מהם ללא מצנח. לאדם גרין שמגרד את ה 24 יש כבר שלושה אלבומי סולו, ספר אחד אדום וחדש והוא מחזיק בקילומטראז' מכובד של הופעות ברחבי העולם. לפני שנפגשים עם אמן שאיכשהו בילה את ארבע שנים האחרות כסאונד-טראק קבוע של מספר אירועים בלתי נשכחים בחייכם, תמיד ישנה ציפייה לאכזבות מהפגישה עם הדמות שמאחורי.
גרמניה
הסלון (פריזר) של טום פורד
"NYU? What was I thinking? You know what I think about ironic facial hair" - *
כשלאגרפלד אומר גברים הוא מתכוונן לצעצוע החדש-ישן שלו, הדוגמן בפטיסט ג'יאבקוני, אותו הוא מכנה את ההימבו שלו (שילוב של He & Bimbo): "הגרסא הגברית לג'יזל: סקיני אבל עם גוף אתלטי – טוב לבגדים ומצוין בלי בגדים".
סטלה טננט והבנים לסאקס
רשומות
