טיפ כולל שירות

שינוי מזג האוויר מביאים עימם שלל המלצות לתחזוק הגרסונייר לקראת עונות אביב/קיץ 2009.

הניו יורק טיימס ביקשו מ ג'סטין ר. סונדרס, שעומד מאחורי בלוג התמונות המדובר JJJJound, את עצותיו לקלאסיקות אביביות.

והאתר ריפיינרי29 אוסף לכם את חמשת עמודי התווך של האביב: סניקרז, מעילי רוח, חולצות כותנה, משקפי שמש וחליפות.


עוד טיפים שיעזרו לכם להימנע משגיאות אופנה בקיץ הקרוב מגיעים הישר מהגליון האחרון של ווג-הום הצרפתי (קיאנו ריבס על השער??). בחרנו לתרגם את הנקודות החשובות (ותודה לגרסוניירית השוייצרית על התרגום החופשי). ולא להיבהל, לא חייבים לאמץ את כולן.

* יש להכריז על סופו של הטאבו הגברי על הצבע ורוד. ראו והפנימו: דיור, ז'יבנשי וקלווין קליין.











* צעיף דק מכותנה או פשתן הוא ללא ספק האקססורי הנכון של העונה. לבן, חאקי או אפור.










* חמשת הבשמים המובילים לקיץ:
5 – דיור הום 4 – אמבר של פראדה 3 – פומארי טורק של סרז' לוטאן, 2 - גריי פלנל של ג'פרי בין 1 – כל בושם של קום דה גרסון. (הגרסונייר בתחילת דרכו בבלוג סיפר לכם על המתנה הנפלאה שקיבל, והגרסונייר השני כבר כתב על סדרת הבשמים הסינטטים המוצלחים שלה)







* בגד ים – הספידו מת! בטח אחרי הפחד והתדהמה מהמנקיני של אלכסנדר מקווין.

* טי שירט וי לבנה, 100% כותנה. חובה.

* מצטערים להתעקש אבל מכנסי הפיג'מה הם פה כדי להישאר. אם המשטרה מציקה לכם – תכתבו לנו.

* המוקסינים של Car Shoe ו של TOD'S, בעיקר בצבעי טורקיז, ירוק ואדום.

* אוהבים כל מה שאדם קימל עושה. הוא קדוש האופנה, הוא הדרך גן העדן.

* כובע צמר – לא. קסקט – ממש לא. כובע קש? – הו לא. כובע רחצה? – מממ לא. אז מה כן? לחבוש בבקשה כובע אמיתי – כובע פנמה.

למה? כובע

מכל התחזיות, הטרנדים, האופנות ושאר האובייקטים המיותרים יותר או פחות שהצמיחו שבועות האופנה במילאנו ובפריז (הי, ניו יורק עוד לפנינו, והגרסוניירים כבר בתשישות מוחלטת - וזה עוד בלי להיות נוכחים באף אחת מהתצוגות שרצינו לראות), מה שממש עורר קנאה היה הכובע - אותו פריט לא ישראלי בעליל (אם מוציאים את כובע הטמבל מהקבוצה הזו), שעושה קאמבק רציני ומאיים לשטוף את ראשם של גרסוניירים ברחבי העולם.
בולט במיוחד כובע ה"באולר", שנולד באמצע המאה ה-19, עוצב כדי למנוע שריטות מענפים לרוכבי הסוסים ונראה במסלולי האופנה, ממוסקינו ועד... מנורות מעוצבות מבריטניה.

הגרסונייר, שחושש לראשו יום-יום (פירות הפיקוסים של תל אביב, אובך מלוב, פסולת בניין משיפוציי דירות ומזגנים שעפים), מחפש עדיין את הכובע האולטימטיבי ומחכה לפורים כדי לנסות את זה הישן, שאולי יזכה שוב לעדנה.

הכובען מפנמה

הכל בעצם התחיל עם פ. האורח המקסים של הגרסונייר שהגיע מפנמה לכמה ימים, התאהב בתל-אביב, והחליט להאריך את שהותו בכמה שבועות. האמת היא שפ. הגיע מפריז, שם הוא חי כרגע וכותב את התסריט הבא שלו, אבל את כובעו וליבו השאיר ביבשת הדרומית. באחת משיחות פנמה הרבות שהיו לנו עימו (הידעתם ש-80% מתושבי פנמה הם מתולתלים?) עלה גם שמו של כובע פנמה המפורסם, ופ. והתפלא כי הגרסוניירים כלל אינם יודעים, שכובע פנמה מיוצר בכלל באקוודור. כמו מוצרים אחרים שיצאו מנמל הצפוני של דרום אמריקה, אמר פ., גם הכובע קיבל גם שמו על פי נמל מוצאו.

שון קונרי ללואי וויטון

זו הזדמנות נהדרת להיזכר בקלילות ובאלגנטיות של כובע הקש הזה, שלא מעט גברברים תל-אביביים (וגם יורם קניוק שתמיד הקדים את זמנו) חובשים בימים אלו ומשדרגים ללא היכר את מראה הגבר האורבני. הגרסוניירים מנצלים את הקלישאה ומורידים בפני החובשים את הכובע. כי בגיל מסוים, כשמחליפים את הסניקרז בנעלי עור ודואגים לחליפה אחת, תפורה בהזמנה, בארון, כדאי גם להיפרד לשלום מכובעי הטמבל והמצחייה – ולתלות כובע פנמה אחד ליד דלת היציאה.

הכובעים היפים האלו הם החדשים של מארק ג'ייקובס שמשתף פעולה עם המעצב פרנל מוריס הבעלים של בוטיק הכובעים הניו-יורקי סטיל לייף. הם מגיעים בכמה סגנונות, במגוון צבעים מושלמים לקיץ ורק המחיר (225$) מחזיר את הגרסונייר לכובען החביב עליו מנחלת בנימין.

למה כובע פנמה

הגרסוניירים כבר כתבו על הכובע היקר בעולם, אבל הקיץ המתקרב מחייב שינון חוזר: חייבים כובע, ורצוי שיהיה מסוג פנמה. הכובע, כידוע, מיוצר בעבודת יד באווקדור דווקא ועולה לא מעט, אבל הוא מלאכת מחשבת שנעשית בשני כפרים, שטווים את הכובע מגידולי עלי דקל שנקטפים, מתבשלים ומיובשים. הוידאו שלפנכם הוא טיזר קטן לסרט הדוקומנטרי העתידי על כובע הפנמה והתהליך המטורף של אופן ייצורו.

Made in Ecuador - The Panama Hat Story from Daniel Gautreau on Vimeo.

המלך לא עירום

ועוד כתבה שפורסמה השבוע מגרסונייר אחד:

המלך ג'ורג' השישי, גיבור הסרט "נאום המלך" שאותו מגלם קולין פירת, מעולם לא היה איקונת סטייל. סגנונו, כפי שהוא משתקף בסרט או בתמונות שמתעדות את התקופה, לא ביטא טעם אישי אלא את חוקי הלבוש ששלטו בתקופתו, בעיקר סביב אירועים רשמיים ופגישות ממלכתיות: בפגישה עם צ'רציל עם סיום מלחמת העולם השניה הוא נצפה בחליפת צי בעלת רכיסה כפולה (אחד מהטרנדים הבולטים של השנה באופנת הגברים). כשיצא לבדוק את הפצצות שנפלו על לונדון במהלך המלחמה, נהג ללבוש מעילים ארוכים וכבדים בשילוב כובע באולר.

בחירותיו האופנתיות כמלך אולי לא ביטאו טעם אישי, אך היו קשורות בהחלט לעברו בצי הבריטי: הוא נהג ללבוש הרבה ז'קטים כחולים שנתפרו בעבורו ברחוב סאביל, קודש הקודשים של תפירת חליפות בהתאמה אישית בבירת הממלכה הבריטית. רבים מבגדיו יוצרו מטוויד ומבדים בריטיים כבדים אחרים שמשדרים מלכותיות ועוצמה, שאף הם שבו להופיע בשנים האחרונות על מסלולי התצוגות.

אדוארד ה-vii

דווקא סבו, המלך אדוארד השביעי, היה אייקון סטייל מלכותי, שאחריו עקבו חייטים, עיתונאים וגברים ברחבי העולם. הוא העדיף בגדים נינוחים, סמי-רשמיים, בתקופה שבה קודי הלבוש הגבריים היו נוקשים, ונודע כבעל המלתחה הגדולה בעולם, שכללה חליפות ופריטים אחרים שנתפרו בעבורו על יד חייט אישי מרחוב סאביל.

דמות אחרת במשפחה המלכותית, שאותה מגלם בסרט גאי פירס המצויין בסרט, היא אחיו של המלך ג'ורג', אדוארד השמיני, שויתר על על כס המלכות כדי להתחתן עם אהובתו וליס סימפסון, שהיתה גרושה אמריקאית. לאחר שויתר על הכתר, אדוארד קיבל את התואר הוד מעלתו המלכותי דוכס וינדזור, נישא לאהובתו וחי עמה בארצות הברית ובצרפת.

אדוארד ה- viii

בניגוד לאחיו, אדוארד נחשב לאחד מהאייקונים הגדולים באופנת הגברים, גם אם בסרט הוא נדחק לתפקיד משנה פחות מרכזי ובולט. "גדלתי להיות מוביל אופנתי", הוא כתב על עצמו, "כשסוחרי הבגדים היו השחקנים שלי והעולם - הקהל שלי". בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת הוא נחשב למתלבש הטוב בעולם וגילם את הדנדי הבריטי החדש עם חליפות הספורט שלו והלבוש הנינוח שהוא נהג להופיע בו בציבור. נשים חשקו בו, וגברים ראו בו מודל אופנתי שאת אופן לבושו הם ניסו לחקות.

אדוארד ה- viii ובחירת ליבו

סוזי מנקס, שכתבה את הספר "The Windsor Style" על הדוכס והדוכסית, תיארה את חייהם כסיפור אהבה מלא בחפצים יפים, בתים מהודרים והרבה בגדים, שלא הצליחו לכסות על הריקנות שאפפה את הזוג ועל זקנתם, שהיתה הרבה פחות זוהרת. "אתה יודע איך היה היום שלי", מצטטת מנקס את הדוכס בשיחה עם חבר, "קמתי מאוחר ואז הלכתי עם הדוכסית וראיתי אותה קונה כובע". ואילו הדוכסית צוטטה כמי שאמרה "אני מעדיפה לעשות שופינג מאשר לאכול".

את ימיו העביר הדוכס בגולף ובגינון. הוא אהב מחזות זמר ואת קול פורטר, והיה איש מסיבות וריקודים. אבל יותר מכל נדמה שאהב להתלבש. הוא היה חלוץ אופנתי ששינה הרגלי לבוש וקודים אופנתיים לגברים ברחבי העולם בתקופה שבה כללי הלבוש, בעיקר של גברים, היו מקובעים ואסור היה לעבור עליהם.

הוא אהב לבוש נינוח וקליל שאיפשר לו לנוע, סגנון שאותו כינה "לבוש רך". ב-1922, למשל, הוא הגיע לבוש בז'קט כחול-כהה לנשף לילי, והפך את הכחול לצבע מקובל בלבוש הערב הרשמי. בנוסף, הוא העדיף ז'קטים בלי זנב ארוך (ששיוו לו מראה של איש גבוה למרות קומתו הנמוכה), והפך גם אותם למקובלים באירועים רשמיים - מה שהוציא את הז'קטים הארוכים סופית מאופנת הגברים.

הדוכס אהב ללבוש חליפות שנתפרו ברחוב סאביל, שנהפכו בזכותו למודל החליפה הבריטית המפורסמת - חלק קדמי צמוד לגוף, כריות מינימליות באזור הכתפיים, דשים רחבים וכיסים בולטים. "משבצות הנסיך מווילס" היה אחד מהטרנדים הבולטים שהדוכס הכניס לאופנה, למרות שאינן קרויות על שמו. סבו, אדוארד השביעי, היה זה שעיצב אותן, אבל הדוכס, שאהב לאמץ מנהגים שהיו קשורים בחיי הכפר האנגלים ולהפוך אותם לאופנה עירונית, היה הראשון שלבש את סוג המשבצות הזה (טקסטיל עם תבניות של משבצות גדולות וקטנות שהיו מזוהות עם בגדי כפר ושטח) בלונדון.

הדוכס גם קשור לטרנד אופנתי נוסף, שקשור בעניבות: עד לתקופתו היו נפוצות עניבות מחומרים קשיחים שלא איפשרו לענוב אותן בקשר רחב. הדוכס חיפש דרך לשנות את המצב, וביחד עם חייטו האישי יצר עניבה מבד משי שנקשרה באופן רחב מהמקובל, שיש הטוענים שהיא המקור לקשר וינדזור המפורסם.

ב-1998 נערכה מכירה פומבית של מלתחתו של הדוכס מווינדזור, עליה אמר האוצר בבית המכירות סותביס, "לא היה איש ממשפחת המלוכה שדאג להופעתו האישית יותר ממנו. הוא קנה בגדים באיכות הטובה ביותר, וציפה מהם שיחזיקו מעמד שנים רבות". המלתחה שלו כללה 15 חליפות ערב, 55 חליפות פשוטות יותר, שלוש חליפות רשמיות ויותר ממאה זוגות נעליים. העורכת הקודמת של "ווג" האמריקאי, דיאנה ורילנד, אמרה עליו: "האם היה לו סטייל? היה לו סטייל בכל חגורה של בגד ובכל משבצת של חליפות הכפר שלו". *

גברים מלאי סטטסון

האם אין תאריך מתאים מתחילת יולי לקבל את הסנוניות הראשונות של הקמפיינים של הסתיו? הגרסוניירים מורידים את הכובע בפני אחד הצילומים היפהפיים שראו בזמן האחרון, ושמים כובע חדש - את כובע הסטטסון - כמחווה לקמפיין החורפי של לאנוון שצילם סטיבן מייזל.

"באופנה", אמר מעצב הקו לגברים, לוקאס אוסינדריוור, "אתה רוצה להדגיש את האישיות ולהבליט את הפנים. זה הכי חשוב - לא הבגדים עצמם - אלא הגבר שלבוש אותם". ואילו אלבז הוסיף, שהקולקציה החורפית ניסתה להראות ש"מודרניות אינה תמיד חייבת להיות קרה וקשה, אלא גם פואטית. לגברים, פחות חשוב האימג', אלא יותר הסיפור של התשוקה והרגשות".

רשימת קניות עונתית או: מה אפשר לקנות מבל וסו

1. ספרה של פטי סמית' על השנים הראשונות שלה בניו יורק, על הזוגיות והחברות האמיצה עם רוברט מייפלתורפ ועל הקשיים והלבטים כיוצרת מתחילה הוא המנון לעיר ניו יורק, לאופנה ולאנשים המדהימים שחיו אז, ואחד הספרים הכי מעוררי השראה שפגשנו בשנים האחרונות".

2. "ה boat shoes הצהובים הללו הם שילוב מנצח בין sperry, חברת הנעליים האמריקאית הוותיקה, לבין המעצב סקוט סטרנברג, מלך הטרנדיות הניו יורקית העכשווית, מבית היוצר של בנד אוף אאוטסיידרס.
3. כובע קש יפה הוא פריט חובה בקיץ. ובכלל, כובעים הם כבר לא קוריוז של רטרוסקסואלים, אלא חלק בלתי נפרד מהארון הגברי, בעיקר בחלק הזה של העולם.
4. צ'יפ מאנדיי הצליחו לשבור את הקשר ההדוק בין מכנסי ג'ינס טובים ואיכותיים לבין מחירים שערוריתיים. הג'ינס שלהם סקיני מספיק, כהה כמו שאנחנו אוהבים ובמחיר שמבקש לקנות עוד שניים.
5. כי איך אפשר לסרב לשוקולד שעשוי מפולי קקאו מהרפובליקה הדומיניקנית, עם שקדים קלויים בשמן זית ומלח ים, ארוזים בעטיפה יפהפיה מאת השוקולטיירים הכי מסוגננים בברוקלין -האחים מאסט.
6. ג'נטלמן אמיתי צריך to travel light אבל עם מזוודה רצינית. ואין מזוודה יותר ג'נטלמנית מסדרת הסנטאנרי של חברת גלובלטרוטר הבריטית. מזוודה ז'אטם איי לאב יו.
7. מכנסי הפשתן בצבע אדמה של המעצב אומית בנאן הם אולי הדבר שהכי קרוב אל הטבע בעיר. כשנרד איתם לחוף הים הם יהפכו למכנסי הסוואה מצוינים.
8. תיקי הגב חוזרים, אחרי שנים שתיקים לבנים הפכו להיות מעמסה על צד אחד של הגוף עם תיקי הצד או המסנג'ר. זה של דריס הוא יצירת מופת, עם השראה ברורה מתיקי טיולים ומחיר שמבקש סיור בהול לבנק המשכנתאות הקרוב למקום מגורינו.
9. ז'קט קיץ של אקנה: כי הלילות עדיין קרירים. כי אפשר ללבוש אותו עם שורטס. כי המראה הקליל של הז'קט הולך מצויין עם וודקה טוניק.
10. איזה כיף למצוא כרטיסי ברכה שווים בעיר. הגיע הזמן שגם כאן יהיה מבחר כזה, ושמישהו ימציא כבר מילה נורמלית בעברית לעולם שלם של נייר ומכתבים העונה למונח "stationary".

הגרסוניירים לא הסתפקו בשיתוף פעולה חמוד עם הבנות של בל & סו - אלא גם ביצעו הזמנה של כובע קש שהגיע בקופסה חננית, ארוז למשעי עם תיק בד מתנה.

הכובע היקר בעולם

הגרסוניירים יודעים שזו תקופת שפל, וגם שחם בחוץ, ושפריטים יקרים מעוררים הרבה אנטגוניזם אצל רוב האנשים. אבל הגרסוניירים מאמינים שישנם דברים, שגם אם לא יהיה להם אף פעם כסף לרכוש אותם, ראויים להערכה ולתשומת לב, בעיקר אם הם עשויים מהחומרים הטובים ביותר, ושהם נעשים בעבודת יד קפדנית ולמודת ניסיון כבר הרבה מאוד זמן.

קחו את כובע הפנמה של ברנט בלאק. הוא פשוט נקרא "הכובע". זהו כובע פנמה מונטקריסטי והוא עולה (המממ) 100,000 דולר. הכובע מיוצר מקש טקווילה ונטווה באקוודור ע"י הטווה הטוב בעולם, סימון אספינל, במשך (המממ, בפעם השנייה) 5 חודשים. לאחר מכן, הכובע עובר ידיים נוספות שעסוקות בפיניש, והוא שוקל (הממ, פעם שלישית) פחות מ-28 גרם.עוד על הכובע, על הטווה, ועל אמנות הכובענות הפנמית אפשר לקרוא כאן.

חדשות הגרסונייר

הגרסונייר חזר מחופשה עירונית מוצלחת הישר אל תיבת דואר אלקטרוני עמוסה בחדשות מרתקות מעולם הסטייל הגברי. ארבע ידיעות מוצלחות לפתוח עימן את השבוע:

1. זוכרים את הפוסט "חג שמח מיסטר פורטר"? נרשמתם כחברים מייסדים? אז גם אתם קיבלתם את הידיעה (ואת הסיסמא) שמר פורטר עלה לאוויר!

ובכן: הגרסונייר השתכנע, תודה. (עכשיו רק צריך לדבר עם מנהל הבנק). העיצוב נקי, מינימלי ומוצלח, יש חלוקה נכונה לקטגוריות, המזכירה כמובן את אתר האם ולא פחות חשוב, לצד מחלקת השופינג, המון תוכן גרסוניירי מעניין (מה שעוזר לוותר על רכישת נעלי הדרבי של ג'ון לואב עבור 929 פאונד).
באתר תוכלו למצוא ייעוץ והכוונה להם זקוק הגבר המודרני לניהול ארון בגדים פעיל, מועצת סטייל מרשימה המנדבת טיפים, מחלקת אייקונים מעוררי השראה, והכוונות סרטוריאליות למטיילים הגלובליים (שוב ביירות. לא תל אביב). אז כן, כפי ששמתם לב הגרסונייר מסרב להסתיר את התלהבותו אבל מבטיח לעדכן אם תצטנן.

2. את כובע הבאולר הזה, שמונח על ראשו של טום יורק בקליפ החדש של רדיוהד, ראו כ- 2 מיליון איש בזמן כתיבת מילים אלו. גם אם הגרסונייר מסרב (במקרה זה) להתרגש מחזרתו של נסיך שנות התשעים קשה לו להתעלם מהסטיילינג המוקפד של יורק, עם חולצת כפתורים לבנה מקופלת עד המרפקים‫,‬ מכנסי ג‫'‬ינס צמודים, אפורים ומשופשפים‫,‬ נעלי בד לבנות, חגורה שחורה עבה ו...כובע באול‫ר‬. הכוריאוגרפיה, אגב, של וויין מקרגור המוכשר.

3. כדאי לפתוח יומנים ולשריין את התשעה באפריל להשתתפות בתחרות עם הסטייל הכי מרשים שיש. נא להכין גם את הפישבון, הפרינס דה גל והפייה דה פול - כי מרוץ הטוויד השלישי יוצא לדרך. הראשון היה קוריוז חביב שגדל והפך למרוץ שני רשמי ועל פי הפוסטר של השלישי, שפורסם זה עתה, הגרסונייר חושב להמציא: אופני טוויד.

4. נקנח לסיום בסדרת הצילומים האחרונה והמרגשת להפליא של הדי סלימאן. לקח לגרסונייר קצת זמן לזהות את הסופר האגדי גור וידל שמככב בסדרה של צלם גדול היודע להעניק כבוד אמיתי - כשהוא רואה ג'נטלמן אמיתי. שבוע טוב לכולם.

כובע של ארכיטקט

הרשו נא לגרסוניירים לקפץ לרגע מבירת האופנה האיטלקית לבירה הבריטית, שם מתקיים פסטיבל לונדון לארכיטקטורה, שבמסגרתו התערוכה hat-itecture. אוצרי התערוכה, שני ארכיטקטים צעירים וארכיטקטית בדימוס שעשתה הסבה לכובענית מקצועית ומוערכת, ביקשו מאמנים וארכיטקטים לעצב כובעים בהשראת העיר ולענות על השאלה "איך נראה כובע לונדוני".

"כובעים וארכיטקטורה דומים אחד לשני יותר משחשבנו", הם אומרים בראיון לבלוג של הווג הבריטי "שניהם יכולים לשמש הגנה מאיתני הטבע, הם הצהרה אופנתית וגם מסמנים סטטוס או זהות דתית".

סופי היקס בבצילום של ג'ייקוב סוטון לניו יורק טיימס

ואם הם כבר במחלקת הארכיטקטורה הבריטית, הגרסוניירים מפנים את תשומת הלב לארכיטקטית סופי היקס, שהיתה עורכת אופנה מיתולוגית בשנות השמונים וכיום מתמחה בתכנון חנויות לבתי אופנה כמו יממוטו (פריז), פול סמית (לונדון) ושל רשת קלואה ברחבי העולם. היקס, גרסוניירית מג'ונדרת, לובשת רק חליפות גבריות ומספרת לבלוג של הניו יורק טיימס שאם היתה לובשת שמלה, היתה נראית פחות אישה ו"יותר כמו דראג קווין".

סופי על שער של פין-אפ

החנות של יממוטו

מועדון הג'נטלמנים - משחקים של כבוד

הכל התחיל כשהג'נטלמנים קיבלו בשבוע שעבר הזמנה מהסוג האהוב עליהם לארוחת שבת, שתשלב איחוד חברים מרגש, הדלקת נר חנוכה ומשחקי חברה (מ)שונים. ארוחות מסוג זה, בעיקר בבתים של אחרים, הן הזדמנות מצויינת לעצור רגע ולשאול מה ללבוש לאירוע, בעיקר בחודש חגיגי שכולו הדלקת נרות, עצי חג מולד, ניחוחות עיד אל-אדחא וציפייה לגשם שווא בלילות הארוכים ביותר בשנה.

כדי לכבד את המארחים, כתב לאחרונה בלוגר אופנה אמריקאי, על האורח להתאים את בגדיו לאירוע. לא רק המתנה שאתה מביא היא סוג של אמירת תודה, אלא גם איך שאתה מתלבש, טען הבלוגר, וניסה להעניק לבגד משמעות נוספת של מחוות נימוסין או הבעת רגשות.

הג'נטלמנים לא בטוחים שיש (עדיין) בגד שאומר תודה, בבקשה או סליחה, אבל כולנו בסופו של דבר מביעים עם הבגדים שלנו כבוד מחד או זלזול מאידך. הג'נטלמנים, שמשתתפים (בלית ברירה) במשחקי הכבוד האלו, מתחילים כבר לתכנן מחדש את מחלצותיהם לארוחת השבת ומנסים בינתיים לומר דבר או שניים על כבוד.
את הכבוד האלמנטרי, הם מאמינים, יש לחלק בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו ובין אדם לבגדיו. בעניינים שבין אדם לחברו, הרי לא לחינם הוטבע המונח "להוריד את הכובע", גם אם החלטנו להיות ממזרים חסרי כבוד.

בנוגע למגע הפיסי, הג'נטלמנים מעדיפים את לחיצת היד על ג'סטת ההנהון והנפנוף (ואם כבר לחיצה, כדאי שתהיה עמוקה, ברורה והחלטית). הורדת כובע מקסימה אותם תמיד, ובסתר לבם הם מתגעגעים לנוהג לנשק את ידן של עלמות צעירות ולקוד בפני נשים שכבר התחתנו. ההצדעה מלאת הכבוד נראית צבאית מדי, הדרת פני זקן נראית הכרחית (אפילו בקו חמש ביום דצמבר חם במיוחד), והדלקת סיגריה לגברת היא אקט אלגנטי אפוף עשן שעוד מעט יתאדה מהעולם.

הג'נטלמן האמיתי, כך כבר אמרו בעבר, מתלבש היטב כשהוא לא מתבלט בשטח. אפילו בו ברומל, הדנדי האנגלי המפורסם של תחילת המאה ה-19, השתדל ליצור מראה שהיה בלתי מורגש, וניסה להשיג שקיפות דרך טעם טוב בלבוש, למרות המיתוס שנקשר בדמותו הצבעונית. השקיפות הושגה על ידי שימוש בצבעים עדינים ולא בולטים, קווים נקיים ובעיקר שימת לב מושלמת לפרטים הקטנים. מישהו כתב עליו פעם שהוא ייסד את ההופעה האלגנטית של "להתלבש בעושר בלי התרברבות". במובן זה הקו הדק של כבוד והבנה מחבר בין בו ברומל לקניה וסט, בין אוסקר ויילד לסטיב מקווין, כשהרעיון הוא להתלבש תמיד באופן ייחודי, אבל תוך כדי התאמה להקשר ולמקום, לעונה ולתרבות.

r.e.s.p.e.c.t

לכן, מאמינים הג'נטלמנים, כדאי ורצוי להתלבש בחגיגיות בחגים ואירועים חגיגיים, ולהתלבש קז'ואל, נינוח אבל לא מרושל, בימים שהם סתם יום של חול. ז'קט וחולצה מכופתרת מספיקים בחלק הזה של העולם לסמן כבוד בהקשר חגיגי (כשעדיין כדאי לזכור שכל סוג של נעליים שאינן סגורות - גם בישראל - הוא סימן לזלזול), בשעה שחולצת פולו ומכנסיים מכל סוג הם המינימום ההכרחי שמסמן כבוד בסיסי גם בהקשרים שהם קז'ואל.

מהמרים על כבודם

הכבוד שבין אדם לבגדיו הוא עולם שלם שקשור בחינוך, בהקשר ובעיקר באופן שבו אנשים מתייחסים לבגדים שהם עצמם לובשים. כאן, הבגדים מתעטפים במכלול משמעויות ושכבות - החל בקניית הבגדים, דרך השמירה עליהם, וכלה באופן שבו יוצאים איתם החוצה לעולם.

כבד את בגדיך למען יאריכון ימיהם

הארון הוא החוק הראשון של הכבוד הזה: איך מסדרים אותו, מה שמים בו ואיך מאפסנים בו את הבגדים. לאחרונה הושק מתקן אחסון של חברת Minsung Bae שהופך את הארון שלכם למרתף יינות מאובזר בתנאים אופטימליים של לחות, חשמל לחצי אוזון ואוויר. החליפה נשמרת היטב במתקן, שמנקה אותה מכתמים וריחות לא טובים, וכל מה שצריך לעשות הוא לתלות אותה בתום כל יום עבודה כשלמחרת היא כבר רעננה ומאווררת. הכיבוס והגיהוץ הם תורה אחרת בפני עצמה, והלבישה היא דרך חיים, שאמורה לכבד את הג'נטלמן ואת הסובבים אותו.
כמו כל רטרוסקסואל שמכבד את עצמו, הג'נטלמנים אוהבים להביט אמנם קדימה, אך לתת כבוד למסורת. לא סתם אמריקה עסוקה במתן כבוד לעבר של עצמה, ובתי היוקרה של אירופה מחפשים כל דרך לחזור אל השוק ומסמנים את ה"מסורת" כערך מרכזי. בימים של משבר ושל בחינה מחודשת של כל כך הרבה תפישות אידיאולוגיות, הכבוד למסורת - בעיקר בבגדים - הוא נחמה מבורכת. מכנסי הג'ינס האמריקאיים, נעלי הציד והז'קטים מימי סבא הם אות של כבוד לאבות האומה שם, שסללו את הדרך והפכו את אמריקה למה שהיא. כך גם החליפה האירופית, העניבות והחפתים, שמייצגים אלגנט קדום בעולם מבולבל.
גם במקומות אחרים יש דוגמאות דומות. למשל, "הג'נטלמנים של קונגו", חבורת גברים חברי להקת ה"Sapeurs", שגרים בקינשסה ובברזוויל, בירת הרפובליקה של קונגו (שפעם נקראה "זאיר"). התנועה קמה כשהזמר הפופופולרי פאפא וומבה הקים חזית מהפכנית בכל מה שקשור לסטייל אישי נגד מובוטו סססקו וה"תנועה האותנטית" שלו, שדרשה חזרה ללבוש מסורתי והבדלה מכל סממן של האימפריה הבלגית ששלטה במדינה עד שנות ה-60.

למזלו של פאפא וומבה, הלהקה שהקים נהפכה לפופולרית מאוד, והיו לו די אמצעים לייבא בגדים מהמערב ולנסוע לאירופה כדי להביא פריטים עם קצת יותר אלגנס. הוא הקים כפר בפרברי קינשסה עם קוד לבוש נוקשה שבמרכזו כובע הברט, וקרא לסטייל החדש שלו "אונגרו", סטייל ששאב השראה משנות ה-30: נעלי ברוג, מכסני פנסים, כובעי טוויד שנחבשו בהטיה קלה ותספורות קצרות מסודרות. כאן גם נולדה "החברה לקובעי אווירה ולאנשים אלגנטיים".

למי למי יש יותר כבוד

זה הכל רק עניין של כבוד, תמיד למדנו, ובעניין זה יש לרחוב הישראלי עוד מה ללמוד, אפילו מהשפה שלו ש"שנותנת כבוד", "מכבדת את המעמד" ואומרת לפעמים ש"כבודו במקומו מונח".
שלכם, ברגשי כבוד, הג'נטלמנים.

פוסט אחד עם 26 כובעים

כבר כתבנו כמה פעמים על שובו של הכובע, אבל התופעה הולכת ומתרחבת (שלא לומר מתעגלת). על שולחנם של הגרסוניירים נערמו שני כובעים ששווים תשומת לב נוספת.

הראשון, הכובע היפהפה של רוברט גלר, שעושה דרכו לחנויות בימים אלו כחלק מהקולקציה לחורף הקרוב. הבלוג "פרילר" פרסם תמונות של 25 דוגמנים עם הכובע הגלרי, שמגיע בצבעים של שחור וחום. האפקט - מהמם, ובעיקר מוכיח שכובע הוא אקססורי שיכול להיות יפה על כולם.

הכובע השני, שילוב מפתיע של כובע הפדורה המפוסם וכובע בייסבול, של חברת סולנד הדנית בניצוחו של המעצב הצעיר והמבטיח סילאס אדלר (הילד רק בן 23!). הכובע הוא דוגמא לאדפטציה עכשווית וצעירה לכובע הקלאסי, והמראה כבר גורם לגרסוניירים להוריד בפני אדלר את הכובע.