אמריקאי בטוקיו

פוסט שני ברציפות שמגיע אלינו מהבירה הגרסוניירית טוקיו - עם הפקת אופנה של GQ Japan המוקדשת ל- Purple Label של ראלף לורן. כי לפעמים אין כמו היפנים בפירוש עכשווי ועדכון של קלאסיקות אמריקאיות.

אדון וג'נטלמן

‎שיתוף פעולה בין שני מותגי אופנה הוא הרי לא דבר נדיר בתעשייה. אבל החיבור בין PHENOMENON,‬ אחד ממותגי הגברים המדוברים בטוקיו לבין הבוטיק היפני ‫(‬בעל ליין בגדים משל עצמו‫)‬ ‫"The Contemporary Fix"‬ ‫אינו חד פעמי ותוצאתו היא בריאה של מותג חדש (ונחשק!) בשם: ‬ Mr. Gentleman.‬ 

‎‫אמנם לא דווח בבלוג זה (סליחה) אבל קולקציית הקיץ של אותו מר ג'נטלמן (‬שהגיעה רק לפני כחודש לחנויות) השאירה את הגרסונייר פעור פה. הקולקציה השניה, שמוצגת בימים אלו, מסתמנת גם היא כקלאסיקה מיידית - והנה הולך ומתבהר לו החורף הבא‫.‬

בגדי גברים בעברית

כרזה שפרסם משרד החינוך בשנת 1952 במסגרת "המבצע להנחלת הלשון". בבקשה לקנות בעברית!

(מתוך הספר החדש "בגדי הארץ החדשה, מדינת ישראל בראי הלבוש והאופנה" מאת ענת הלמן)

‫Give Three-Piece A Chance‬

אירופה במשבר‫,‬ צרפת בבחירות‫,‬ יוון קורס‫ת, בלונדון מתכוננים לאולימפיאדה, ומפגינים.
קבוצת מפגינים לבושים היטב, ליתר דיוק לבושים היטב בחליפות שלושה חלקים, התקבצה בשבוע שעבר ב"ברלינגטון גרדנס" מול סניף מקומי של "אברקרומבי אנד פיץ'", במחאה על כוונת החברה לפתוח חנות ילדים של המותג ברחוב סאביל רואו.

 ‬פתיחת חנות חולצות טי אמריקאיות בסאביל רואו, טוענים המפגינים, יסמל פגיעה קשה ברחוב המקדש את מסורת החייטות העילית הבריטית זה מאות בשנים. הגרסוניירים מניפים את המטפחת לאות הזדהות! ‬

בארון של מרג'יאלה

מילאנו זה לא רק פראדה ושבוע האופנה‫ המיתולוגי אלא גם יריד העיצוב החשוב ‬והגדול ‫(גדול ‬מדי‫ אומרים) שהסתיים זה עתה. בשנים האחרונות אפשר למצוא גם לא מעט בתי אופנה שמציגים בסלון העיצוב הגלובלי קולקציות רהיטים חדשות.
השנה, לצד רהיטים של הרמס ומארני, בחר בית מרטין מרג'יאלה להציג, בדירה שנשכרה במיוחד ב- via Felice Cavallotti, קולקצית רהיטים חדשה, אוונגרדית וסוריאליסטית (ודי טרחנית ברצינותה).

גולת הכותרת הגרסוניירית היתה דווקא הארון המודולרי המושלם, עם קווים מודרניסטים נקיים, מדפים נשלפים, מקום לז'קטים ומגזינים ותיק עור אחד. עוד פרטים על הארון של מרג'יאלה, העונה לשם "לולו", באתר של קארוטי באלארי.

שבט אנדרסון

ווס אנדרסון. Moonrise Kingdom. סרט חדש. צריך להגיד עוד משהו? אהה, אפשר לצפות ללא מעט מדי-צופים (בעניין המדים, אפשר להציץ בפוסט ישן), הרבה זוגות של משקפיים קוליים וטילדה סווינטון אחת. הגרסוניירים לא יכולים לחכות כבר. ווס, תעשה לי סרט.

עוד פוסטרים הורסים של הסרט אפשר לראות כאן, ובינתיים, שוט ווס אנדרסוני לסיום:

פופ-אפ דה לוקס

והרי הודעה לנוסעים לניו יורק (ולאלה שעברו לשם לא מזמן ואתם יודעים מי אתם): נכון, הידיעה על סגירת חנות הדגל של דיור הום לרגל  שיפוצים (עד ספטמבר) תפסה אתכם לא מוכנים (לאביב-קיץ 2012) אבל בטח תשמחו לדעת כי בינתיים נפתחה חנות פופ-אפ של המותג הנחשק בסוהו, ליתר דיוק ברחוב גרין 133. 

האמן הסקוטי רוברט מונגומרי תרם את חלקו ביצירה מסדרת העבודות הטקסטואלית שלו: “Recycled Sunlight” והמושג פופ-אפ מעולם לא נראה כל כך יוקרתי. ממש פופ-אפ דה לוקס.

ואם כבר מותגים צרפתים בתפוח הגדול - בית קיצונה (אחד התגים היותר פופולארים בגרסונייר) חנך לפני כמה ימים את את החלל החדש שלו בקומת הקרקע של מלון NoMad (ברודווי 1170) וטבילת הקרואסון בקפה ז'יטאן כבר הרבה זמן לא הרגישה כל כך נכונה. 

צילום: עופר (גולדן פינגרז) לופט

צילום: סלקטיזם

בא Lee

הגרסונייר רוצה להיות זבוב על הקיר עם הטפט הנפוליאוני במשרדי דיור, במפגש הקרוב בין שני המעצבים הבלגים שהשתלטו על בית האופנה הצרפתי. 

אבל עד שיפגוש את ראף סימונס, משחרר כריס ואן אש תמונות משיתוף הפעולה שלו כמעצב עצמאי עם חברת הג'ינסים הוותיקה Lee. קולקציית הקפסולה, בה מגוון של מכנסיים, חולצות וז'קטים בשני צבעים בלבד ובד דנים אחד, תגיע ביולי לחנויות המובחרות הקרובות לליבכם.

לבוש לסדר

המחשבה על מה לובשים לארוחת החג הקרובה אמנם מעוררת איזו שהיא ציפיה סרטוריאלית אבל קדחת הפסח ושאון הרחוב ההומה מתישים לחלוטין את הגרסונייר. 

השראה מרעננת בכל זאת מגיעה מהאמנית האוסטרלית סוניה רנץ' שיחד עם הצלם סקוט ניואט יצרה אטיקט הדוק ואלגנטי המחבר בין אוכל לבגדים (ויש פה הרבה פוסטים כאלה), בין פריטי לבוש לכלי שולחן - והרי לכם הצעה סדר גרסוניירי כהלכתו. 

לא ממריאה ברוח

הארי קריין לובש חולצת אוקספורד פרק הפתיחה של מד מן, עונה 5

הגרסונייר מגלה כל פעם מחדש את חולצת האוקספורד וחושב שמדובר בפריט מושלם: חולצה מכופתרת אבל לא אלגנטית מדי, כזו שמתאימה לג'ינס או לעניבה, לז'קט או עם מכנסיים קצרים, ובכלל יש לה שם מוצלח שמיד מעלה חלומות נוסטלגיים על כרי דשא אנגליים או לחלופין, על יאכטות אמריקאיות מהסיקטיז. 

ג'. פ. קנדי, חולצת אוקספורד וז'קלין אחת

בד האוקספורד נולד בסוף המאה ה-19 במפעל בדים סקוטי, שייצר ארבעה סוגי בדים ונתן להם את השמות  אוקספורד, קיימברידג', הארווארד וייל. רק בד האוקספורד נשאר מאז, בד שבנוי מתבנית שכוללת את טוויתם של שני חוטים לאורך על חוט עבה יותר באלכסון (בדרך כלל בצבע שונה, מה שמעניק לבד את התבנית המובחנת), ושימושו האיקוני הראשון היה כחולצת ספורט דווקא. שחקני פולו בריטיים לבשו חולצות מבד אוקספורד עם כפתורים שכפתרו את הצווארון ומנעו ממנו להתנפנף ברוח. אחר כך הגיעה החולצה לאמריקה, תפסה פופולריות בשנות החמישים בקולג'ים ברחבי היבשת ונתפסה כבר אז כפריט קלאסי חצי רשמי, חולצת קיץ אידיאלית.

גברים בשאנל

אפשר לסמוך על הצוות לגרפלד את רויטפלד שיחגגו את הז'קט השחור המפורסם של שאנל בסטייל, איפוק וגלאם. וכך התקבצו להם לפרויקט מיוחד כוכבים מעולם הספורט, המוזיקה, הבידור והאופנה כמובן, כשכל אחד מקבל עליו את עול הז'קט השחור, המיתולוגי, במגע של רויטפלד ובמבע של קארל.

הז'קט המפורסם של קוקו כבר מזמן לא היה כל כך גברי, הגרסוניירים זוממים.

היידר אקרמן

ולדימיר רסטוין רויטפלד

וואריס אהלווליה

תיאופילוס לונדון

אלכסנדר וואנג

מועדון הג'נטלמנים - על ההנדי והדנדי

ידוע שצרות באות בצרורות, כמו רצף של דברים שמתקלקלים: מהנורה בחדר שנשרפה לפני שבועיים (ומאז אין שם אור), דרך המסמר שנפל (שבגללו התמונה שהיתה תלויה עליו עומדת בפינה מאובקת), הפנצ'ר שתיקן בשבת מכונאי במחיר מופקע, קירות המסדרון המתקלפים (שכדאי היה לצבוע עוד ב-2008), הכפתור שנעלם וכלה בנעל היקרה שסולייתה זקוקה לתיקון הכרחי. הג'נטלמנים מנסים לעמוד בפני המשברים הפרוזאיים של החיים, השריפות היומיומיות שאותן יש לכבות כל שעתיים, והם אובדי עצות.

המודל הגברי הישן, זה של ה"הנדי-מן", נצרב בתודעתם כתיק ג'יימס בונד מזמנים עברו. עבודות פיסיות נשמרו לנוכחות החובה בשיעורי המלאכה (הי מאפרה מעץ!), וכשאבא של אחד מהם ביקש עזרה בלקדוח חורים בקיר, הג'נטלמן בדיוק יצא לסרט בסינמטק. במבט לאחור, הם תמיד העדיפו את הדנדי על ההנדי, וביכרו את השימוש בעיניים על השימוש בידיים.

ריאן גוזלינג ב"דרייב"

אבל המודל של ההנדי-מן, מהפרקים המפוארים בדברי ימי הגבריות הרטרוסקסואלית, הפך מאז למצרך נדיר שעליו הם רק חושבים, וכל מה שהג'נטלמנים יכולים לעשות עם שלל האתגרים שניצבים מולם הוא לכתוב סטטוס בפייסבוק, לדרוש "ידיים שיודעות", להתחפש לבוב הבנאי או להעריץ את ריאן גוסלינג ב"דרייב" ואת המיומנויות המכונאיות שלו.

הג'נטלמנים תוהים איך פעם גברים ידעו ועשו הכל. חוטבי העצים ושואבי המים, הסנדלרים והחייטים - רבים מהם ידעו לתפור כפתור שנפרם, לבדוק שמן במנוע ולדוג את ארוחת הערב. רבים מהם ידעו ללבוש ז'קט, לרקוד טנגו ולטגן ביצה. אבל נדמה שהיום, עם כל מסכי המגע, הטאבלטים, האייפונים והמקלדות, המודל הגברי הצטמצם, ומגוון המיומנויות שהיו לו מסתכם בעיקר בזריזות של אצבעות הידיים.

ווטאנאבה לאביב קיץ 2012

האם אופנת הגברים משקפת את המשבר הנוכחי? בין אם מדובר בעליית הגיק-שיק, בהיפסטרים לוגמי הקפה האורגני או בגברים של ליגת הקיסוס - נדמה שגברים רבים מתגאים בציד של זוג נעליים שוות או חולצה מודפסת מהקולקציה האחרונה של ז'יוונשי, אבל לא יודעים מה עושים כשנופל כפתור או כשנקרעים המכנסיים.

מצד שני, נדמה שעולם האופנה הגברית מנסה בשנים האחרונות להחזיר עטרה ליושנה ולרמוז שיש גם גבר אחר: השימוש בבדים מאסיביים, כמו טוויד או ג'ינס גולמי, טרנד בגדי העבודה, האוברולים שנראים בכל מקום ואולי אפילו התכשיטים הדומיננטיים שמדגישים את פרקי הידיים, האצבעות, ואת העובדה שלכל אלה יש תפקיד בעולם, גם מעבר לחיוג המקוצר בטלפון הנייד

סניקרס של מרג'יאלה

אולי הגיע הזמן לקרוא לגברים, או לפחות לאלה מהם שסבורים שפעילות פיסית היא משהו שצריך לשלם עליו דמי מנוי לחדר כושר, להשתמש בידיים שלהם קצת יותר, ולהתחיל לגעת. למשל - בבגדים שהם לובשים. מכונות הכביסה (והייבוש) של היום, עם הצגים האלקטרוניים ושלל תכניות העיסוי לבגדים, יכולות להיות משימה טקסטילית מאתגרת, אבל יש שכר ריחני בצדה. כמו החיזיון המושלם של חולצה לבנה ומוכתמת, שיוצאת מהמכונה נקייה וחדשה.

הגיהוץ, במיוחד זה של החולצה המכופתרת הקלאסית, הינו תורה בפני עצמה, אבל חיפוש אינטרנטי מהיר יעלה שלל סרטוני יוטיוב שיעזרו לגבר הנבוך לדעת על איזה קו בחולצה כדאי לו להוציא את הקיטור. ואם לא גיהוץ, אפשר לפחות ללמוד את אומנות הקיפול הנכון - המתכון לשמירת חייהם של הבגדים - עם הפרדה ברורה בין סוודרים עבים לחולצות טי דקות ובין מדף מכנסי הקיץ לחליפות ומעילים הזקוקים לקולבים איתנים.

צחצוח נעלי עור היא עוד אחת מהמיומנויות הג'נטלמניות הנעלמות, בעיקר במדינה שבה גברים עדיין מנסים לשכוח את כל מה שהם למדו בצבא, כולל יכולת הצחצוח ושדרוג הנעל הדהויה. הם עוד קצת זוכרים תהליך מדוקדק שכלל סדר פעולות מחייב, מהניקיון הראשוני של פני הנעל בבד, דרך משיחתה בצבע הנכון, צחצוחה ועד הברקתה הסופית. אבל גם אם הם זוכרים את כל התורה, בינתיים שוב צנח לו חרישית הכפתור ונעלם, ומיד אחריו התגלה החור שנפער במתפרי המכנס, וחוץ מהם המסמר עדייו מתנדנד, הנורה כל הזמן נשרפת ועוד בעיות שמחכות לצוץ בכל רגע, מיד עם פתרונן הזמני של שאר הבעיות.

גלן אובריין, בעל הטור "The Style Guy" במגזין האמריקאי "GQ", כתב בספרו האחרון, "How To Be a Man", שפעם גברים ידעו לעשות הכול. "בזמנים של הומרוס", הוא כותב, "גבר יחידי יכול היה לדעת את כל מה שהאנושות ידעה אז...". בניגוד לזמנים ההם, הוא ממשיך בהקדמה למדריך שלו, "גברים היום יודעים חלק קטן מסך כל הידע שיש... אין אנשי רנסנס, כי אין רנסנס. או שזה בדיוק ההיפך?".

מה שמחזיר את הג'נטלמנים לאותו עניין: אולי הגיע הזמן לדעת להשתמש בעוד חלקים של הידע האנושי - חוץ מאיך להתאים ז'קט למכנסיים, לדעת מי זכה באוסקר על התלבושות השנה או את הפרטים האחרונים על חילופי התפקידים המסעירים בבית איב סן לורן בשבועיים האחרונים. הכוונה היא למגוון פעילויות בסיסיות שהופכות גברים לאנשים יצרניים, כשהעיקרון הוא החיבור המופלא בין חומר לרוח, שאותו הדחיקו הג'נטלמנים עד לא מזמן.

העייפות הגדולה מעולם הצרכנות האובססיבית ותעשיית האופנה הנשלטת על ידי רשתות הענק היא גם אחד המניעים העיקריים של מגמת הקראפטיביזם, אותו חיבור מרתק, חדש-ישן, בין אופנה לפוליטיקה, בין קרפאט לאקטיביזם, הקורא לשינוי הסדר הקיים באמצעות שתי ידיים ימניות, היודעות יצרנות נבונה מהי.

להסתכל על אומנות הסריגה כאקט חתרני נשמע אמנם טיפה מופרך, אבל החיבור בין הארון הגברי המודרני לתרבות עשה-זאת-בעצמך מצריך מבחינת הג'נטלמנים מהפכה מחשבתית מאתגרת. היכולת לייצר את השינוי (ואת המוצר) במו ידיו אולי גם תחזיר משהו מקסמו של הגבר החדש-ישן שמבין את מגבלות כוחו של מיסטר פיקס, או לפחות תעזור לו סוף סוף להחליף את הנורה ההיא, שכל הזמן מתקלקלת

ד"ר דנים ומיסטר צ'ינו

מי בעד חיסול הדנים

זה היה רק עניין של זמן עד שקרב הענקים בין מכנסי הג'ינס למכנסי הצ'ינו יעלה לדיון ציבורי נוקב ויצור שני מחנות סגנון שונים. הגרסוניירים בעצמם חלוקים בדעותיהם (ולא רק לצורך קיום הדיון חשוב הזה), האחד מאמין ביכולתו הנצחית של הג'ינס לשלב בין נוחות וסטייל, השני עייף מבד הדנים המחוספס ותמיד מוצא בצ'ינו ישועה אלגנטית יומיומית. 
אז בינתיים יש את מיסטר פורטר שהעלה וידיאו בחירות חינני, שצולם בשבועות האופנה האחרונים, עם ניצחון מובהק ל... תראו בעצמכם. 

בעד מי אתם? הזירה פתוחה בפייסבוק הגרסוניירי.

מועדון הג'נטלמנים - נשף מסכות

הרצף האינסופי של שבועות האופנה, שהחל בינואר בתצוגות הגברים במילאנו והסתיים השבוע בתצוגות הנשים בפאריס, התערבב השנה באופן מקרי בקדחת פורים המקומית, החג היהודי היחיד שבו כמעט כולם מדברים על בגדים ומסכימים על השינוי שהם יכולים לחולל.

לאנוין, קמפיין קמפיין סתיו-חורף 2009

הג'נטלמנים, שלא ניתן לחשוד בהם בחוסר אהדה לבגדים והתלבשות, עדיין מאוד סקפקטיים לגבי החג העליז והאופנתי הזה, כי אם בכל מקרה כולם מתחפשים מדי יום - מדוע צריך יום אחד ומיוחד בשביל לחגוג את זה? על כך ומה זה עושה לאדם שמאחורי המסיכה יורחב עוד בהמשך.

פרנק סינטרה ומיה פארו בנשף המסכות המיתולוגי של טרומן קפוטה ב-1966

אבל בינתיים, כל הדיבורים האלה גרמו לג'נטלמנים להרהר באחד המושגים הלטיניים שהם הכי אוהבים, "Costume" - מושג רב-משמעות שעדיין לא נמצאה לו מקבילה עברית מובהקת. תרגום אחד של המילה יהיה "תלבושת", בין אם היא קשורה לדת או לאום, למקצוע או להגדרה אישית של מי שלובש אותה. תרגום אחר של אותה מלה מכושפת יהיה "תחפושת", בגד שיש לו כוח מאגי, טרנספורמטיבי, אובייקט שמעניק למי שמשתמש בו את היכולת לעבור שינוי או להפוך למישהו אחר. שני המקרים - בגדים בכלל ותחפושות בפרט (גם אם יש הבדל ביניהם) - נשענים על העובדה שאובייקט ביגודי בעצם מגשים לאנשים את החלומות הכי אפלים שלהם ונותן דרור למאוויהם הקדומים והעמוקים ביותר.

אלכנסדר מקווין בקילט סקוטי

תלבושת לאומית הוא תחום מרתק הקשור בלאום או פולקלור: מחצאית הקילט הסקוטית דרך הסארי ההודי והחולצה הרקומה הרומנית ועד הקימונו היפני. לא מפליא שבישראל המתפוררת הבגד הלאומי נזנח מזמן והוא נשאר כתחפושת לפורים (אם כי זה הזמן להחזיר מוטיבים שלו, מהחאקי ועד החולצה הכחולה, לקאנון האופנתי המקומי).

לצד הלבוש הלאומי, יש לבוש מיוחד לחגים או לטקסים, לדתות ולקהילות שונות. מסוודרי חג המולד דרך החולצה הלבנה של ראש השנה, מפסח עד איסטר, מליל כל הקדושים ועד מרדי גרא והחגים הגותיים האפלים שקשורים בהם ערפדים, מתים וחוגגי אבלות. יש גם בגדים, כמו אצלנו בפורים, שנועדו לחגוג את הטרנספורמציה האקלימית שהעונה מספקת - עם סדרה שלמה של קרנבלים ברחבי העולם, שבאופן לא מקרי מסמלים את סוף שלטון החורף.

גרת' פו - אביב 2010

הג'נטלמנים תוהים האם המתח הזה, בין בגדים כתלבושת ובין בגדים כתחפושת, עומד בעצם בבסיס האופנה בכלל, ברצון לעטות משהו על הגוף ולעבור בעזרתו איזה שינוי שישפיע על המראה, על האימג' ועל הלובש עצמו. הרי אנחנו מתלבשים ועוטים על עצמנו כל יום תחפושת שונה בהתאם למקומות שאליהם אנחנו הולכים, לפעילות ולאנשים שכרוכים בהם. במלים אחרות, כולם מתחפשים כל שנה, או לפחות משתמשים בבגדים כאלה ואחרים כדי להשתנות ולעבור טרנספורמציה באמצעותם. פורים - לפחות במובן הזה - הוא הקצנה סרטוריאלית של אותו עניין.

אבל פורים הופך לא פעם לפח הזבל של (ההיסטוריה של) האופנה, יום שבו כולם נזכרים בבגדים שהם מחזיקים בחלק האחורי של הארון, בגדים שהם לא לובשים כי הם מ(ת)ביישים להוציאם מחוץ לגבולות הבית, חפצים שבמקום להוכיח את מצוינותם במהלך כל השנה הופכים למרכז תשומת הלב ליום אחד ונזרקים כלאחר יד ומסכה. חברה של הג'נטלמנים, בעלת חנות וינטג' שסגרה את חנותה לא מכבר, הודתה שזהו החג המאוס עליה ביותר רק בשל העובדה שהיא נאלצה במשך שנים, בשבוע שלפני החג הזה, לענות מאות פעמים על שאלות כמו אם יש לה מכנסי פדלפון או חולצות מפלסטיק בנוסח הסבנטיז - אותו עשור בעייתי שחלק מבגדיו מסמלים את כל הטעויות של אופנה מוגזמת, סינתטית ומגוחכת.

תום בראון

בתעשיית האופנה נדמה שהמעצבים חוגגים כל עונה מחדש את פורים: שודדי הים של גליאנו, החסידים של גוטייה, הנסיכים האפלים של ריק אוונס או אנשי המערב והאינדיאנים של פטריק ארוול. דומה שדמויות איקוניות שילדים אוהבים להתחפש אליהן משמשות מקורות השראה לגברים שהם גדלים להיות. לא מפליא שכולם רוצים מעילים צבאיים, חליפות חלל או משקפי טייסים. כולם רוצים לחזור לתחפושות של פעם, ולהעניק לבגדים שלהם קצת מהקסם הילדותי שהיה להם ושאבד במרוצת השנים.

צבא המסכות של ריק או.

עורך מגזין הסטייל של אופנת הגברים ב"ניו יורק טיימס" אמר השבוע כמה דברים מעניינים על סטייל והתלבשות, וכשהג'נטלמנים קראו אותו, הם מיד חשבו גם על התחפושת הבאה שלהם. "נצח, כשהוא קשור בסטייל", כתב סאלי סינגר, "הוא ערך שטועים בו כל הזמן. אתה לא רוצה באמת בגדים שיישארו לנצח... אתה רוצה להתלבש בפריטים שהם רלבנטיים לאופן שבו אתה חי כיום. זה הטריק הקשה - להיות עם היד על הטרנד בלי להיות טרנדי".

חמקמותה של ההתלבשות היא בדיוק ברווח הזה שבין ההתלבשות להתחפשות, בין להיות מעודכן בלי להתאמץ מדי ובין ההתלבשות הקלאסית, הא-זמנית, לזו ששייכת לרגע. הרי השורש של המילה "תחפושת" קשור בלחפש, מה ששולח את כל תהליך ההתחפשות בעקבות זהות הלובש, חיפוש אחרי התחפושת הנכונה, ובכלל - פעילות שקשורה בתהליך החיפושי, שבדרך כלל מעניין יותר מהמציאות עצמה.

לכן תחפושות טובות הן לא רק כאלה שהושקעו בהן שעות, אלא גם מחשבה, בעיקר כזו שמקשרת את התחפושת לזהות המתחפש ברגע מסויים בזמן ובמקום. כי הקשר, הרופף במתכוון, לכאן ולעכשיו, בלי להיות מפורש מדי ובלי להיות טרנדי מדי - הוא סוד כל הקסם.

במקום להתמקד בשווי התחפושת, בייחודיותה ובזמן העבודה עליה, מבקשים הג'נטלמנים להתמקד במשמעויות שלה ובאמירה שהיא משדרת. במקום שבו מתחפשים לגנרלים עם רוחות מלחמה, לחיילים שומרי המולדת ומגיני האומה, לכוכבי בידור וידוענים עלומי שם, אולי הגיע הזמן לבחור בתשובה ההיא מהילדות, תשובה שהיום נראית רלבנטית מתמיד: אולי השנה, סוף סוף, נתחפש לבן אדם.