明けましておめでとうございます

 גם אם "ווג הום יפן" לא חוגג את השנה החדשה, השער של גיליון החורף הקרוב שלו נראה כמו ברכה זוהרת ומלאת מיסתורין לשנה הקרובה. בתצלום, דוגמן בעל כובע פרווה לבוש בסריגים בוהקים ובצבעים מטאליים, אוחז במשקפיים פוטוריסטיים ומסתכל במבט כפול ומהורהר גם על העולם וגם על הבבואה שלו. האם, כמו שרומזת הכותרת למטה בצהוב, כזהו היופי?

 明けましておめでとうございます  גם לך, יפן.

שנה טובה

נוער שוליים

הגרסוניירים עדיין לא נרגעו מהמפכה היפה של 1929, וכבר נחת על שולחנם ספר חדש, שכולו המנון למהפכות, מרד נעורים ואופנה בועטת. "Rebel Youth: Karlheinz Weinberger" הוא אוסף תצלומים של הצלם השוויצרי המוערך קרלהיינץ ווינברגר, שצילם נערי שוליים בציריך מסוף שנות החמישים ועד שנות השישים. לנוער הזה, שהיה רובו ממעמד הפועלים, היה רומן ארוך עם התרבות האמריקאית, והוא הסתובב ברחובות ציריך עם מעילי אופנוענים, הרבה ג'ינס, תספורות מוגזמות ואלמנטים אחרים שהבליטו את הקשר שלהם לדמויות איקוניות כמו אלוויס וג'יימס דין. 

ג'ון ווטרס (איך לא?) כתב הקדמה, ואנחנו נקדיש את הספר לילדי המהפכה הנוכחיים.

המהפכה היפה

רוחות המהפכה האחרונות גרמו לגרסונייר לפשפש בתיקי ההיסטוריה ולמצוא מהפכות אחרות, רחוקות יותר, שגם מעוררות השראה וגם מבקשות לעשות את העולם הזה מקום הרבה יותר יפה וחופשי. "התנועה לשינוי בגדי הגברים" (Men’s Dress Reform Party) קמה ב-1929 בלונדון וחרתה על דגלה סטייל חדש לגברים - נינוח, פשוט ומשוחרר יותר - שכלל העדפם של צווארונים רכים, מכנסיים קצרים, סנדלים ופריטי לבוש קלילים על פני ז'קטים כבדים ומגושמים, צווארונים נוקשים ועניבות חונקות .

Men’s Dress Reform Party

התנועה פרסמה מאמרים על בגדי גברים והקשר שלהם לבריאות גופנית, קראה למעצבים וחייטים לעצב פריטי לבוש גבריים חדשים, השיקה מדי קיץ צעדות ומסעות אופניים כדי שגברים "ייראו וירגישו במיטבם" ועודדה את החברים בארגון לעצב, להמציא וללבוש בגדים נוחים וחדשים שיתאימו לאירוע ויהיו דוגמה לערכים כמו ניקיון, קלילות וחופש. התנועה, יש לציין, שאבה עידוד מתנועות כמו Simple Life של סוף המאה ה-19, שדגלו במציאת פתרונות מודרניים לבעיות של הקפטיליזם והתיעוש וביססו את הסוציאליזם שלהן על אינדיבידואליזם, עבודת כפיים וחירות אישית ורוחנית.

בין שלל ההצעות של התנועה היו דחייתם של בגדים מורכבים ותפורים והעדפתם של בגדים רכים, נשפכים ומשוחררים, כמו הכיוון שאליו הלכה אופנת הנשים באותן שנים. זו גם הסיבה, טוענים חוקרים, שהם נכשלו: הבגדים שהציעו היו "נשיים" מדי, ואילו בגדים אחרים - כמו המכנסיים הקצרים - הזכירו בגדים של ילדי הצופים או תנועות נוער אחרות (התנועה, אגב, שרדה 11 שנים עד 1940). אבל הם גם ביקשו לקבל לגיטימיות ללבוש מכנסיים קצרים במשחקי הטניס ולהגיע לחופי הים בתחתוני סליפ קצרים ולא בבגדי הים המסורבלים והארוכים שהיו נהוגים עד אז. בנוסף, הם דגלו במציאת פתרונות מודרניים בטקסטיל לבגדי הגברים שהיו כבדים, מגושמים וקשים לניקוי וריענון.

"הפסיכולוגיה לימדה אותנו להאמין במודעות, בשכל הישר", אמר אחד הדוברים של התנועה בצעדה הראשונה שהושקה ב-1929, "התחלנו לעשות רציונליזציה לתעשייה, אבל הגיע הזמן לרציונליזציה בבגדים. המוטו שלנו צריך להיות 'בגדים טובים ומבריקים יותר'". 

פנטזיה על נושא רומנטי

ה-Fantasy Lookbook העונתי של פראדה גרם לגרסוניירים להתחיל לגזור ז'ורנלים ישנים ולקוות שיצאו מהם בגדים שהם גם נוסטלגיים וגם עכשווים, כמו שהשטן יודעת לעשות. טקסטורות גרפיות, צבעים דהויים והשראות פיפטיזיות מצליחות להשתלב יפה עם מיקס דקורטיבי של מזרח אירופה,  חללים ארכיטקטוניים עתידניים וווילות יוקרה מפעם.

עוד מהלוק בוק כאן: 

 Living in a Magazine, גרסת המיוצ'ה.

מועדון הג'נטלמנים - מטבע הדברים

בימים שבהם כל צד טוען שהאוויל שהדליק את האש הדיפלומטית הוא הצד השני, ובתקופה שבה אוהלים מחליפים את המגדלים העירוניים (וחוזר חלילה), נזכרים הג'נטלמנים שאש ומחנאות היו פעם חלק מהתרבות הגברית, שהסתופפה מדי פעם ליד מדורות בטבע וישנה תחת כיפת השמיים הרחק מהעיר.

בילדותם, היה הקומזיץ שיאה של החוויה החוץ-ביתית: תערובת של תפוחי אדמה שרופים, מרמשלו חרוך, פחם שחור וריח עשן (שמזכיר להם עד עכשיו את הבשמים המעושנים שהם אוהבים מבית קום דה גרסון). בגדים משומשים, מכנסי חאקי וסווטשירטים מהוהים היו התלבושת המועדפת, סולו של "לד זפלין" היה חלק מפסקול ההתבגרות וכיבוי צופים היה מעגל גברי אולטימטיבי. 

אני והחבר'ה יוצאים למסע התבגרות

מעגל אש והתבגרות גדול ממדים אחר הגיע בשבוע שעבר לשיאו הדרמטי, כשפסטיבל האיש הבוער, שנוסד ב-1986 והפך עם השנים למיתולוגיה של דור שלא ידע את וודסטוק, כיבה את הגץ האחרון. אחד ההיבטים החשובים של הפסטיבל היה חיבורן של מאות עבודות אמנותית במהלך כל ימי הפסטיבל ליצירה אינטנסיבית אחת, שגדולה מסך חלקיה, שהסתיימה בשריפה רבתי. השריפה, אגב, כללה גם את פסל העץ הענק בדמות גבר שממנו שאב הפסטיבל את שמו. 

"לא להשאיר זכר" היה אחד מחוקי היסוד של עיר האמנות הגדולה, שהוקמה מדי שנה בסוף אוגוסט במדבר "הסלע השחור" בנבאדה, ולכן מה שקרה בפסטיבל נשאר תמיד בפסטיבל. אבל בזכות (או בגלל) דור האינסטנט שלנו, המצלם, מתעד ומצייץ את החיים, הפך הפסטיבל הזה מנחלת מעטים לאירוע תרבות המונים, שינוי שגרם למייסד ומנהל הפסטיבל לארי הארווי להכריז לפני כמה שבועות כי זוהי שנתו האחרונה בהחלט של הפסטיבל. 

פסטיבל האש הזה, שהיה אנטי-ניווני במהותו, הגיע לקיצו גם בגלל החשש מעודף מסחור ותוך הבנה נכונה של רוח הזמן. אלה מנעו מהארווי להתפלש ברומנטיקה נוסטלגית והפסיקו את מעגל הקסמים של הזמן האבוד. 

הרחק משם, בשדרות רוטשילד, הוקם לו מחנה אחר שעתידו בימים אלו אפוף עשן ומלחמות ביורוקרטיה. האוהלים בשדרה הזכירו לג'נטלמים את תומס היראם הולדינג, חייט ואבי המחנאות המודרנית, שהתחיל לסייר ברחבי ארצות הברית עם הוריו בכרכרה כבר כשהיה בן תשע (באמצע המאה ה-19) וגילה את חדוות המחנאות והטיול בטבע. הוא החל לערוך מסעות קמפינג גם באנגליה ובאירלנד, וב-1901, ביחד עם עוד שישה ג'נטלמנים בטוויד וצווארונים מעומלנים, ייסד את תנועת הקמפינג החדשה, מועדון שחרת על דגלו את החיים בטבע והציע לאזרחים המודרניים לארוז אוהל, לקחת אופניים וליהנות מהחיים הרחק מהעיר. 

עם הפופולריות הגוברת של אופניים, חשב הולדינג, לג'נטלמנים של המעמד הבינוני יש אפשרות לצאת לחופשי עם ערכת מחנאות בסיסית, והוא עיצב את האוהל הנייד הקל הראשון. כמה שנים אחר כך הוא כתב את ספר המחנאות הראשון,"The Camper's Handbook" , שבו המליץ לצרף למחנה חברים שיש להם "מזג טוב, סבלנות, נכונות, אהבה לאוויר הצלול, חסרי גחמות, בריאים, בעלי היגיון בריא, אוהבי טבע, בעלי תיאבון, יציבים ואינטליגנטים", ובנוסף, המליץ לנשים ללבוש חצאיות שמסתיימות 7.5 ס"מ מעל האדמה וסוג של חותלות "מאנגורה רכה ולא מקשמיר". 

החורף הקרוב, בהמשך למגמה שהתחילה לפני כמה עונות, ממשיך את המסורת שהתחיל הולדינג, ואופנת הגברים יוצאת אף היא לטבע, למחנות בחוץ ולשאר פעילויות חוץ-עירוניות. אולי מפאת המשבר הכלכלי ואולי בשל העייפות מהאורבניות האינטנסיבית, קולקציות רבות עוצבו בהשראת היערות והחיים בחוץ, והגבר העכשווי נאלץ לחזור לאינסטינקט ההישרדות הקדום שלו ולהפוך אותו לאקססורי הראוי ביותר.

 מעילים משוחררים ומחויטים פחות, כאלה שנראים טוב בלב יער (ויש להודות שגם ברחובות תל-אביב), מוצעים לצד מגפי ציידים, וסטים, מעילים מנופחים ומכנסי צמר ליום סגריר. לאלה אפשר להוסיף את האלמנטים הטרופיים שנכנסו לזירה האופנתית, כמו הדפסי פרחים, בגדים בצבעי ירוק-ג'ונגל וגזרות צמודות (כמו אצל ריקרדו טישי לבית ז'יוונשי), שמבשרים שכשם שאי אפשר להוציא את העיר מהעירוני שנמצא בטבע, כך אי אפשר להוציא את הטבע מהגבר העירוני.

הקאמבק האמריקאי לכל חברות ציוד המחנאות (שהוזכר במועדון לא מעט) הוא עוד חלק במגמה. הקמפינג המסורתי פותח לא רק צוהר לטבע ולעולם המשוחרר והפראי יותר, הוא גם מזמין את הגברים שלו להתעטף בבגדים אמיתיים, כאלה שמתאימים לפונקציות בסיסיות של הישרדות, עמידות וגבריות מהסוג הישן, שאולי נכנע לאיתני הטבע, אבל לפחות עמיד בפני גחמות שבועות האופנה בערי הבירה בעולם.

נעלי ההליכה הגבוהות הן אולי הפריט הכי מחנאי שיש, והן הפכו בשנים האחרונות לא רק לחלק בלתי נפרד מהציוד ההכרחי ליציאה לטבע, אלא גם להליכה בנבכי העיר. Red Wings האמריקאית, שהחלה את דרכה כחברה המספקת נעלי עבודה והליכה בטבע, הפכה בשנים האחרונות לאחת מחברות הנעליים המצליחות בעולם, כשנעליים שלה - בעיקר אלה בחנויות לפריטים מיד-שנייה - הם בגדר חובה בארון הגברי.

אבל גם בלי לצאת לשופינג, הג'נטלמנים סבורים כי יציאה לטבע ולשינה תחת כיפת השמיים (או באוהלים, אם נרצה להיות גם מקומיים ואקטואליים) כפעילות מומלצת לגברים העירוניים: ללכת לאיבוד בלי לנסות להגיע ליעד כזה או אחר, להתקרב לאני הקדום שנמצא בכל אחד מאיתנו, להתרחק מהבעיות העירוניות (או מהשריפות הדיפלומטיות הלאומיות) ולהתחבר מחדש לגוף, גם אם הוא כואב - כל אלה הם חלק מהתפריט המומלץ לעירוני המותש. 

מגזין "+n" האמריקאי כינה באחד מגיליונותיו את ההיפסטרים "נוודים אורבניים שמתכוננים לקמפינג שמעולם לא מתקיים", אבל הג'נטלמנים בטוחים שדווקא עכשיו, אחרי המחנה של רוטשילד, יש סיכוי שהגברים של תל אביב יהיו החלוץ שיילך לפני המחנה, ולראשונה אולי יוכלו להגיע ליעד, יהא אשר יהא.

אדוארד טרום אינסטגרם

גרי קופר

עונת הסתיו של גלריית דנצינגר בניו יורק נפתחה בשבוע שעבר עם תערוכה מיוחדת של הצלם אדוארד סטייכן. מי שהפך לאחת המיתולוגיות הגדולות של הצילום האמריקאי במאה ה-20 נולד בכלל בלוקסמבורג ב-1879 ומצא את התחביב שיהפוך למקצוע ב- 1895, אז נתקל לראשונה במצלמת הקודאק החדשה. סטייכן הפך לחלק מקבוצת האמנים שהתגודדה סביב הצלם האגדי אלפרד שטיגליץ ועימו ערך ועיצב את מגזין הצילום המשפיע Camera Work.

במהלך שנות ה-20 הפך סטייכן לצלם היקר והמבוקש ביותר באמריקה וב- 1923 מונה לצלם הראשי של תאגיד קונדה נסט, שם הצליח לייצר גוף עבודות רחב ומרשים המתעד את כל גדולי זמנו מעולמות הפוליטיקה, העיתונות, המחול, התאטרון, האופרה, הקולנוע וכמובן מעולם האופנה.
ההדפסים בתערוכה בניו יורק נועדו לתערוכה רטרוספקטיבית שנערכה לסטייכמן במטרופוליטן בשנת 2000, אך זו הפעם הראשונה שבה הם מוצגים.

פרד אסטר

רודולף ולנטינו

נואל קאוארד

צ'רלי צ'פלין

אדוארד סטייכמן - פורטרט עצמי

Backstage Boys

הקמפיין של בוטגה ונטה צלם: רוברט פולידורי

עונת הקמפיינים אמנם כבר החלה, אבל צילומי מאחורי הקלעים של חלק מהם עושים את זה לגרסוניירים כמעט כמו תצלומי הקמפיינים עצמם.

עוד בוטגה מאת פולידורי

רוברט פולידורי, צלם ארכיטקטורה מהמפורסמים בעולם, אחראי לקמפיין החדש של בוטגה ונטה, מותג שמשרטט את האלגנטיות החדשה ועמוסת הסטייל בחללים עתיקים ומלאי פרטים וטקסטורות בוונציה, כמו הבגדים שהם מציעים לחורף הקרוב.

ובינתיים בפריז, הקייזר מצלם את ג'ייק דייויס לקמפיין של לאגרפלד. גם אם המותג שלו נראה להם קצת (המממ...) ערסי, הגרסוניירים מריירים מקירות הסטודיו (האם זה הבית של קארל, כמו שנראה בסלבי לפני כמה שנים?) ומהמולטיטסקינג של המעצב האקסצנטרי. 

קארל (משמאל) מצלם לקמפיין של לאגרפלד (מימין)

אגב קארל והבנים שהוא מצלם, הקמפיין מזכיר לגרסוניירים צילום מיתולוגי מ-1973 למגזין "L'Uomo Vogue" שבו כיכב ז'אק דה באשה, הילדון החביב על הקייזר, בז'קט ומכנסיים שעוצבו על ידיו. 

Jacques de Bascher

קריאת שבת פנטסטית

בין שלל הכתבות, ההמלצות, התצלומים והבגדים שיעשו לנו את החורף, מגיח ב"פנטסטיק מן" החדש (והמעולה, יש לומר, בעיקר אחרי פדיחת דייויד בקהאם מהקיץ האחרון) ראיון עם הישראלי לשעבר וכוכב המסעדנות הלונדוני בהווה, מר יותם אוטולנגי, שמצליח לנסח כמה מבעיות הישראליות שגם הגרסוניירים סובלים מהם. "ישראל היא אינטנסיבית", הוא אומר, "ואין תחושה של מרחב פרטי". די פשוט ומדוייק.

עוד במגזין, ראיון נפלא עם מר ראף סימונס, פרויקט אופנה מוצלח שלוקח את מערכת הלבוש ה-11 מכל תצוגה שנערכה לחורף הקרוב, מסה קטנה על ה-shirt stays (למי שלא הכיר, התמונה למעלה. גם הגרסוניירים לומדים כל יום משהו חדש) ומכתב תלונה על הדנדי החדש.

בגדי התפוח החדשים

עיני כל העולם היו נשואות השבוע לניו יורק, מצד אחד עשור לאסון ומצד השני שבוע האופנה. הגרסוניירים מעופפים להם בתקופה האחרונה בעולמות שלהם אבל מצליחים להביא ניצוצות של השראה מהתפוח הגדול.

סיימון ספור

פטריק ארוול

רוברט גלר

החייט המדובר

הגרסוניירים לא נתקלים בכל יום בחייט אמיתי, כזה שאפשר לקנות ממנו חליפות, ובטח שלא חליפות לפי מידה. אבינת, שיושב לו בחנות קסומה בלב שוק בצלאל (רחוב בית לחם 1, משמאל לפלאפל המיתולוגי), הוא בדיוק כזה: חייט כמו פעם, שאפשר לעשות אצלו חליפות לפי מידה או חליפות bespoke, שפירושן: חליפות בדיוק כמו שהלקוח מבקש.

איור של החליפה שעשה אבינת

הגרסוניירים היו עדות למפגש קלאסי בין החייט ללקוח שלו, כשניר עברון - גרסונייר כבוד שפותח בחמישי בערב תערוכה מדוברת בשם "אחרית" במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב - בא למדידה אחרונה ולקח חליפה הורסת במיוחד, אחרי תהליך ארוך שבו ניר ואבינת עיצבו חליפה בדיוק כפי שניר ביקש (be-spoke), נפגשו כמה פעמים, ערכו כארבע מדידות ובישלו חליפה שהלכה והתעצבה להיות מה שהיא. חליפה מושלמת (או אם ננסה לתרגם מאנגלית: חליפה מדוברת).

כשעמדנו מול החליפה (שהיתה לא רק עשויה היטב, מבד משובח ובגזרה מופלאה, היא באמת ישבה גם בול על מר עברון), לא יכולנו שלא לזמזם את American Boy של קניה ווסט ואסטל ולשיר "Dressed smart like a London bloke, Before he speaks his suit bespoke" .