Robert Kunec - The Flag Day (מתוך התערוכה "סוף מערב" במוזיאון קו התפר) |
יריד אופנת הגברים שהתקיים בתחילת החודש בפירנצה הוא אחיהם הקטן של שבועות האופנה לגברים שהתקיימו מייד אחריו במילאנו ובפאריס, והוא סמן לא רע למגמות ולטרנדים שמקיימים יחסים מורכבים עם המעצבים הגדולים ועם תצוגות האופנה המושקעות והיקרות שלהם.
בין שלל המותגים וחברות האופנה הקטנות יותר שאכלסו את היריד בפירנצה אפשר היה להבחין במגמה - מאלה החוזרות כל כמה שנים - שקשורה בשילוב צבעי הסוואה במערכות לבוש גבריות שזנחו מזמן את הפונקציה הצבאית שלהם.
גוד מורנינג מיסטר ווסטר |
בהקדמה שלו לספר "DPM", שסוקר את תולדות צבעי ההסוואה ושימושיהם השונים באופנה ובתרבות, כתב ווסטר: "אופנה משתנה, הדפסים באים והולכים, אבל צבעי ההסוואה לעולם לא ייעלמו". בהמשך כתב, "אני אוהב את הרעיון של שילוב סרטוריאלי בין מדי צבא לבלייזר טוב. קמופלאז' מתפקד כמעט כמו צבע אחד. אלה המדים המושלמים, אפשר ללבוש אותם בכל צורה, וכמעט תמיד זה נכון".
אף שעולם הטבע משתמש בהסוואה מאז ומעולם,
התרבות האנושית החלה להבין את האסטרטגיה רק במאה ה-19, וביתר שאת במהלך
מלחמת העולם הראשונה, אז נטבע המונח הצרפתי "קמופלאז'", שפירושו להתחפש,
להסוות. במלחמה ההיא החליטו הכוחות הצרפתיים, אחרי מפלה צורבת לגרמנים,
לזנוח את כפפותיהם הלבנות ומכנסיהם האדומים לטובת לבוש מתאים יותר לשדה
הקרב. האמריקאים הלכו בעקבותיהם והשתמשו בצבעי הסוואה כדי לכסות על ציוד
צבאי והנדסי, ומשם זה התפשט ליתר חיילות העולם.
אמנים צרפתיים נשכרו כדי לצייר צבעי הסוואה
ולהשמישם לצרכים צבאיים. שנים אחר כך כתבה גרטרוד שטיין ביומנה שכשהיא
ופיקאסו ראו ברחוב פריסאי בסוף שנות ה-30 משאית צבאית מכוסה בבד קמופלאז',
אמר לה פיקאסו, "אנחנו עשינו את זה, הקוביסטים".
אחרי מלחמת העולם השנייה החלו מדי ההסוואה
לעבור גם לבגדים אזרחיים, בעיקר עם התפתחות הציוד לשעות הפנאי, כמו למשל
בגדים לציד. בעשורים שבאו לאחר מכן הפכו צבעי ההסוואה לחלק מהתרבות
הפופולרית - מאנדי וורהול ותנועת ההתנגדות למלחמת ויאטנם, דרך רוברט דה
נירו בסרטים "נהג מונית" או "צייד הצבאים" וכלה בלואי ויטון ותיקי
הקמופלאז' שעיצב למותג סטיבן ספראוס.
מהרישי, אחד ממותגי האופנה הבריטיים
המסקרנים של העשור האחרון, הוקם ב-1995 על ידי הארקי בלכמן, שעסק במסחר
בעודפי ציוד צבאי. מאז מייצר המותג בגדים עמוסי קמופלאז' בניחוח צבאי
מובהק. "מהרישי לקחו את צבעי ההסוואה ועשו אותם נכונים", כתב ווסטר על
החברה באמצע שנות ה-90. עולה השאלה - האם תחייתם המחודשת כעת אומרת משהו על
התקופה?
גם בלי להיכנס לחרדות מהמלחמה הקרובה,
הג'נטלמנים מהרהרים במשמעויותיו הפילוסופיות של הקמופלאז': הסוואה בטבע היא
אמצעי הישרדות. האם כמוה גם אופנת הגברים, שבעידן המודרני חרתה על דגלה
להפוך לחלק מהנוף ולא ליהפך לעוד קורבן (אופנה?). האם ההסוואה היא בריחה,
או שמא זהו הרצון להיטמע, לקחת חלק באורגניזם האורבני שסובב גברים
עכשוויים?
צבעי ההסוואה עשו במרוצת השנים מהלך מעניין:
מבגדים שנועדו להחביא את הלובשים אותם בנוף הצבאי, הפכו ההדפסים לאלמנט
מפריע בנוף הסולידי, לסמן ייחודי בתוך השחור-כחול-אפור שממלאים את אופנת
הגברים בדרך כלל.
תצוגות אופנת הגברים לסתיו-חורף 2012-2013
שהתקיימו זה עתה רק מחזקות את ההשערה הזו. פיליפ לים הצעיד דוגמנים בסריגים
וחולצות בצבעי הסוואה שעברו פיקסליזציה. בית דיור המשיך במגמה והציג
מעילים, שכמיות וז'קטים בדוגמת צבעי הסוואה שהיו בנויים מצורות של יונים
(נדמה שאשר, אמן האופ-ארט הידוע, היה שותף ליצירה).
ז'אן פול גוטייה שלח
למסלול דוגמנים בסריגי קמפולאז' ודוגמאות בד בצורת לבנים (שנראים כמו צבעי
הסוואה מושלמים לגבר האורבני), ואילו אומיט בנאן התורכי השלים את המהלך עם
מדי צבא ואוהלי חיילים שהיו רקע לתצוגה שלו בפאריס בשבוע שעבר.
מעצבי אופנה יכולים לפעמים לחזות את העתיד.
אבל למה להביט בתצוגות מפאריס ופירנצה כדי להריח את הנפל"ם על הבוקר? לא
יותר פשוט לקרוא עיתון ולהתעדכן בחדשות המקומיות והבינלאומיות?
הג'נטלמנים מסרבים להשתתף באורגיה הצבאית
הזו, ומבקשים להסתכל בקמפולאז' בעין קוביסטית - כעוד דוגמת בד שמנסה להבין
משהו על העולם הזה, כעוד אספירציה אופנתית ששואלת את השאלות הבסיסיות
שעומדות בלב האופנה הגברית: האם אנחנו רוצים להתבלט או להיות כמו כולם, האם
אנחנו יוצאים לקרב או מעדיפים להיות מוגנים ולתת לסערה לחלוף?
בינתיים הג'נטלמנים מעדיפים להתכסות בשכמייה של דיור, לענוב עניבת קמופלאז' ולהיפגש בתצוגות הגברים בשש, אחרי המלחמה.