חתיך תוכן (2)

הטאטו, מסתבר, לא רק עושה קאמבק (מתי הוא בכלל יצא מהאופנה? אף פעם), אלא גם זוכה להומאז'ים מכמה בתי אופנה הגדולים בתצוגות האופנה של פריז. הפעם הם מפנים את הזרקור לאמנים האמיתיים שמאחורי כתובות הקעקע - פילאטי עשה את זה למארק מהוני (כמו שדיווחנו קודם) ומארק ג'ייקובס בלואי ויטון לסקוט קמפבל הברוקלניאי.

תצוגת הגברים לאביב קיץ 2011 שנערכה ביום חמישי האחרון הצעידה דוגמנים עם כתובות קעקע זמניות ומונוגרמות של אמן הטאטו קמפבל, שהופיעו גם על חלק מהתיקים ומהצעיפים, וסימנה סופית את כתובות הקעקע כקלאסיקה (by definition) בלתי חולפת.

קמפבל בסלבי

את קמפבל תוכלו לראות בסלבי, או להסתכל בשלל העבודות שלו, ביניהן הטאטו המפורסמים של מארק ג'ייקובס, הית' לדג'ר או חיתוכי הלייזר של שטר הדולר האמריקאי שהוא הציג.

הטאטו של קמפבל על ג'ייקובס

תיק מהקולקציה של ויטון

מהתערוכה "make it rain"

הגרסונייר מתקשר מיד לקבוע תור ומחפש רעיונות למונוגרמות נצחיות שיככבו על הזרוע שלו, לפחות עד הקיץ הבא.

הגרסונייר השבועי: הוא המלח שלי

כמידי חמישי, הגרסונייר מפנה את השולחן מכל העניינים הדחופים והחדשותיים הנערמים על שולחנו, ומתרכז בגרסוניירים מיתולוגיים מרחבי העולם. הפעם, הוא מפשיל את שרוולו כדי לתת כבוד ל"מלח ג'רי" קולינס.
קולינס (1911-1973), אולי אמן כתובות הקעקע המפורסם בעולם, עבד רק 12 שנה כמקעקע (בין שנות העשרים לשנות החמישים שלו הוא הפסיק לעבוד כליל בגלל סכסוך עם רשויות המס האמריקאיות), אבל הוא השאיר את חותמו על עולם כתובות הקעקע, שמאז מחלק את ההיסטוריה לתקופה שלפני המלח ג'רי (BSJ) ולתקופה שאחריה (ASJ).

קולינס, שהיה מלח בצי האמריקאי (ונשאר מלח עד סוף ימיו), הושפע רבות מאמנות הטאטו של מזרח אסיה, ושילב אותה עם מסורת כתובות הקעקע של המלחים האמריקאים. הוא הגיע לרמת שכלול מדוייקת של ציורי הטאטו והיה בין הראשונים שהשתמשו במחטים סטריליות. קולינס פיתח פיגמנטים מיוחדים משלו, שהרחיבו את טווח הצבעים שאיתם אפשר היה לעבוד, ותשומת הלב שלו לפרטים ודיוק הגיעה לשיאים חדשים.
לימים, כמו כל אמן טוב, הוא היה מנטור של אמני טאטו חשובים אחרים, שמכרו את זכויות שמו לחברה המייצרת ממורבליה טפשית ומיותרת.
עוד על המלח כאן וכאן.