השיבה להיאר

‎שנה חלפה מאז פסטיבל היאר האחרון‫ (הפסטיבל המשובח לאמנויות האופנה והצילום)‬ והגרסונייר‫, ש‬בילה את שלושת הימים האחרונים בצל הדיווחים מהאירועים שם‫,‬ נרגש לכתוב את הפוסט הזה‫ כאילו חזר זה עתה מדרום צרפת‫.‬ אז מאיפה להתחיל‫? אולי משנה שעברה. למי שרוצה להתעדכן ולהבין על מה מדובר - הנה תזכורת מהמהדורה הקודמת של הי בהיאר. ‬ ‬

‎‫אביב 2010, שוב נפגשים בווילה נואל, שוב אווירה מחשמלת של יצירתיות לצד משפחתיות ואינטימיות. צלמים ומעצבי אופנה צעירים מציגים את שלל מרכולתם לצד השמות הגדולים של התעשייה, שבאו לשפוט, להציג ולפרגן. במהלך שלושת ימי הפסטיבל הציגו עשרה מעצבי אופנה צעירים (שהתקבלו מתוך 800), כשלושה מהם הציגו קולקצייות גבריות.
בחבר השופטים, שמספרו כמספר המעצבים, ניתן למצוא את השמות הכי חמים וחשובים היום בתעשייה (הנה השמות), הורגש בחסרונו: מלקולם מקלרן. יו‫"‬ר ‫חבר השופטים לפרס האופנה היה לא אחר מאשר דריס ון נוטן, האיש והקסם המהלך.‬

‬ון נוטן מציג תיק שיפוטי

ון נוטן וזוכת הפרס אלכסדרה ורסכורן

‫גם בתחום הצילום רשימת השופטים הצליחה לרכז כמה מההצלמים והארט דירקטורים המובילים היום, אבל נזכיר רק צלם אחד, וולטר פייפר השוויצרי, שגם נערכה לכבודו רטרוספקטיבה בפסטיבל, והוא גם מועמד מוביל לגרסונייר השבועי בקרוב, ראו הוזהרתם. בינתיים נשאיר אתכם עם כמה מעיצובי הגברים המאתגרים שהוצגו בפסטיבל, וברכת "לשנה הבאה בהיאר".

Spain ‫-‬ Isabel Mastache Martinez

France ‫-‬ Lucile Puton

‎וחביב הגרסונייר‫,‬ בעל השם הבלתי קריא ושרשרת הפפיון המופלאה
United Kingdom ‫-‬ Jasper Sinchai Chadprajong

וכמובן הגרסונייר לא יכול לחתום את הפוסט בלי לינק וקרדיט למי שעשתה לו את הפסטיבל בדיווחי הוידיאו השנונים, המוזרים, הקצרים והמדוייקים: דיאן פרנט - A Shaded View on Fashion.

הגרסונייר השבועי: מלקולם מקלרן

הידיעה על מותו של מלקולם מקלרן בן ה-64 נפלה על הגרסונייר בהפתעה. אמנם הוא לא גדל על הניו יורק דולס והוא לא היה ממעריצי הסקס פיסטולס, הלהקות המיתולוגיות שמקלרן ניהל, אבל הוא העריך את תרומתו לאופנת הגברים (הידעתם שלאמו היהודיה ולאביו החורג היה מפעל לשמעטס?), לתרבות הפאנק ולטרנד הטדי בוי (מכנסיים צמודים, חולצות טי ענקיות וגם איפור) , בנוסף לקשר המשמעותי שהיה לו עם ויויאן ווסטווד בתחילת דרכם.

השניים, שעבדו בין השנים 1971-1983, כמעט המציאו את המושג "אנטי-אופנה"' וקידמו את רעיון 'עשה-אופנה-בעצמך' כמו לקנות חולצה ולגזור אותה, לתפור חולצה מקרעים ולאלתר על לבוש קיים. היתה להם חנות מיתולוגית בקינג רוד 430 בלונדון, שנקראה בהתחלה "Let It Rock" ובה מכרו תקליטים ובגדי רוקנרול. אחר כך נקראה החנות "Too Fast To Live, Too Young To Die", ומכרו בה חליפות זוט (ז'קטים גדולים מאוד מעל מכנסיים בעלי גזרה גבוהה) ואביזרי רוקנרול, ובהמשך נקראה החנות "SEX", אז נמכרו בה אביזרי סאדו, חולצות פורנוגרפיות ושאר אביזרים. החנות הפכה למבשרת תרבות הפאנק ולמקדש הבלתי מעורער שלה (אז גם מקלרן החל לגבש את ה"סקס פיסטולס", שנקראו על שם החנות ושהיו אמורים לדגמן את הקולקציות שלה).

אבל מאז האייטיז אפשר היה לראות שמקלרן ממשיך להמציא את עצמו כל פעם מחדש. הוא אהב קלאסיקות גבריות כמו חליפות טוויד, טוקסידו ועניבות פרפר; הוא היה ידוע כמעריץ נלהב של תום בראון; ולאחרונה הוא גם עיצב קולקציה מצומצמת של כובעים וחולצות לחברת אופנת הרחוב Supreme. מהיר מכדי לחיות, צעיר מכדי למות.