כמובטח בפוסט הקודם, מנחת יום כיפור גרסוניירית: ראיון עם יוּפּ ואן-בנקום, העורך, המעצב, והמו"ל של BUTT מגזין, פנטסטיק מן מגזין ו- RE מגזין. הראיון פורסם לפני שלוש שנים במגזין 360מעלות לרגל הוצאת הספר של BUTT. מי שרוצה לצלול למוח קריאטיבי במיוחד, ולקבל כמה טיפים על עיצוב מגזינים, אופנת גברים, מסז' בישבן וגברים ישראלים...שייפנה כמה דקות ויהפוך את הדף.
איזה מתוק. הכנת פרויקט שלם בשבילי?
כן, האמת לא ידעתי מאיפה להתחיל. יש יותר מדי נושאים שאתה מתעסק בהם.
הרבה אנשים מתבלבלים עם העניין. אני עושה יותר מדי עכשיו. אני עובד ששה ימים בשבוע, ובשבועות האחרונים אני כל בוקר בבית הדפוס ואחר הצהריים במשרד. עושה מלא דברים. אבל היום היה אמור להיות קצר.
עד שאני הגעתי. שכחת את הפגישה הא?
כן כן, לא, פשוט לא הסתכלתי ביומן, אבל זה בסדר יש לי זמן, הדדליין היה אתמול והיום אני יכול שוב לנשום.
הזכרת את הדדליין גם בטלפון כמה פעמים. זה הספר החדש של Butt?
לא, זה ספר של צמד הצלמים ההולנדי אנושקה בלומרס ונילס סכום (Blommers & Schumm). אני מעצב להם את הספר ורק אתמול בלילה סיימתי את העבודה עליו - הדדליין המקורי היה ליום שישי...זה היה סופשבוע אינטנסיבי.
אתה עובד איתם כבר הרבה זמן.
כן כבר יותר מעשר שנים.
בהרבה מהפרויקטים שלך אתה עובד עם אותם אנשים. יוצר מן קולקטיב שממשיך איתך בגיליונות ובמגזינים השונים.
אני אוהב לעבוד עם אנשים שאני סומך עליהם, שאני יודע מה הם עושים. רובם חברים, או בוא נאמר...חברותיים. אני לא עובד עם אנשים בצורה מקצועית, חוזית. בטח לא עם סוכנים. זה תמיד על בסיס שהם רוצים לתרום למגזינים שאני עושה. אני בקושי משלם למישהו.
אז מה קורה שחברים ועבודה מתנגשים?
כשכסף מעורב הכול באמת נהיה שונה. וגם הרבה זמן עבר מאז שהחלתי לעבוד עם צלמים כמו אנושקה, נילס ו-וולפגנג (טילמנס). אנשים מוצאים את עצמם במקום שונה, בעמדה שונה. פתאום לכולם יש אסיסטנטים ואי אפשר ליצור איתם קשר ישירות.
שונה מהתקופה של הגיליונות הראשונים של Re-.
לגמרי. אבל זה היה משהו שונה מכל הבחינות. אז אני סיימתי את הלימודים ופשוט רציתי להמציא מגזין. אני בא מרקע של עיצוב והגיליונות הראשונים היו ניסיון בלהיות עורך. או בלהיות ארט דירקטור. או צלם.
וכותב ומוציא לאור...
כן, זה היה בשני הגיליונות הראשוניים של Re-. אני עשיתי הכול לבד.
אתה מתגעגע לימים האלה?
לא...ממש לא! זה היה חלק מההתפתחות שלי, מהמעבר שלי מעיצוב למדיה אחרת ש...לא היתה קיימת כך הרגשתי. אז התחלתי ליצור משהו בעצמי. באותה תקופה (97') בהולנד לא היו הרבה מגזינים מעניינים. לאט לאט התחילו להגיע מגזינים חדשים מפאריס כמו "Self-Service" ו"Purple" שהיו השראה מצוינת.
ומה עם Dutch המיתולוגי שנעלם אך השאיר חקיינים רבים?
לDutch אני מעולם שלא הרגשתי קשר גדול. כל האופנה הזו, האימאג'ים הסופר-יפים, אני אף פעם לא יכולתי להתגבר על העניין של האסתטיקה המוגזמת. אני רציתי אז ליצור משהו אחר שחשבתי שהיה חסר בתרבות הזו של המגזינים.
אבל עכשיו, עם FM, אתה מתעסק במשהו שהוא מאד אופנה ועמוס בוויזואליה אסתטית ויפה.
כן, אבל לפי הכללים שלי. אני יוצר מגזין אופנה בלי כל פנטזיית האופנה שמסביב. זה מאד קשה לעשות מגזין אופנה שהוא בעצם לא מגזין אופנה. זה טיפה יותר עיתונאי כי הוא מבוסס על אנשים וסיפורים. וכמובן העיצוב שמבחינתי הוא כבר סטייטמנט בפניי עצמו. שמונים אחוז מהמגזין הוא רק שחור-לבן!. אני מרגיש מאד מחובר למסורת של מגזינים בארצות הברית ובגלל זה רציתי שגם ב FMתהיה קלאסיקה מסוימת. עם לא מעט אירוניה.
טוב, אירוניה היא בכלל אחד הקווים המובילים בכל מגזין שלך.Butt מלא באירוניה בוטה, קאמפית, בRe- תמיד ראיתי אירוניה מאד מלנכולית.FM הוא יותר FUN.
זה בדיוק מה שרציתי ב- FM שזה יהיה מגזין כיף למי שאוהב להתלבש. זה כיף ללבוש סווצ'ר ב- 1500 יורו ובעמוד ליד טי-שירט לבנה בחמישה יורו. מה - לא תרצה ללבוש טוקסידו של איב סאן לורן אם זה אפשרי? אנחנו מציגים גברים שאוהבים ויודעים להתלבש. של מי הסוודר שלך, פיליפה K?
לא. a.p.c. למה?
כי ישר אפשר להבחין שיש בזה איכות לא סטנדרטית. היום לאנשים אולי יש יותר כסף מאשר לפני עשר שנים. ויותר ויותר גברים יש להם... תראה את ג'ונתן אדלר מגיליון 2 של FM. אני לא חושב שהוא רואה באופנה משהו חשוב. הוא החליט על מדים קבועים של חולצות פולו לאקוסט וזה מה שהוא לובש בעשרים שנה האחרונות. אז הוא אובססיבי עם סטייל? ברור. אכפת לו מאופנה או מהקולקציה החדשה שג'ון גליאנו או פול סמית'? אני לא בטוח.
הגברים האלה, שמוצגים Butt וב FM הם לא ילדים. הם בני שלושים ומעלה, שמציגים את עצמם בכנות, עם כרס פוטנציאלית וחוסר המושלמות. איך זה מסתדר עם האימאג' שעולם האופנה הגברי מנסה למכור היום? עם הנערים האנדרוגנים של האדי-סלימאן ורף סימונס.
תראה המגזין הוא באמת לגברים ש...אני לא רוצה להגיד בורגני, אבל...כן, בורגניים. גברים מגיל שלושים או שלושים וחמש שכבר התמסדו, שכבר יש להם סיפור לספר. אתה יכול להיות בן 20 ובטח מאד Cool אבל...לא הכי מעניין. חוץ מזה יש כל כך הרבה מגזינים שכל הזמן דוחפים מוצרים כאלה ואחרים, מראיינים אנשים כי יש להם תערוכות חדשות, קולקציות חדשות, סרטים חדשים. אנחנו מציגים הרבה גברים שרוב הקוראים לא מכירים. הם מדברים על סקס ופנטזיות, ועל הזדקנות וכן גם על האמנות שלהם. אבל לא רק על מוצר חדש שהם דוחפים. FM הוא שונה כמובן. הוא רק בתחילת דרכו וזה די קשה למסד משהו בגיליון ראשון או שני. אנחנו נכנסים פה למגרש של עולם האופנה ומנסים לא לשחק לפי הכללים. החוק הראשון שהצבנו במגזין היה: בלי דוגמנים. הגברים שאנחנו מראיינים הם גם מדגמנים ולשאר העמודים הכוונה היתה למצוא אנשים מסביבתנו, ולצלם אותם בבגדים שהם לובשים אולי עם פריט זה או אחר.
מה בכלל הביא אתכם בעצם ליצור את FM במקביל לעבודה על Butt?
FM הוא בעצם תוצר הלוואי של Butt והוא עדיין מנסה למצוא את הצורה האמיתית שלו. יש תיאוריה שלכל מגזין יש רק שבע שנות תהילה. ואז הוא מאבד את הרלוונטיות. אנחנו עכשיו בחמש שנים עם Butt ואני מניח שמי שקורא אותו מהגליון הראשון כבר מתחיל להשתעמם. גם העיצוב הוא תמיד אותו דבר. אבל תמיד יש לנו שם סיפורים שונים ומעניינים. ואנחנו פוגשים כל כך הרבה אנשים דרך המגזין.
באמת נראה כאילו יצרתם קהילה דרך המגזין. המסיבות, האתר העמוס...
פפפו, אנחנו מקבלים חמישים אימיילים ביום!. אנשים מרגישים באמת כמו במועדון מעריצים. אבל אני מבין מאיפה זה בא. כשאני הייתי צעיר לא היה שום דבר שיכולתי להזדהות איתו כגיי. בעיקר כשזה נוגע למיניות כל המגזינים די מרתיעים. לכולם יש גופות יותר מדי מדהימים. אנחנו מגזין שמדבר על מין אבל עם כנות. מדברים על הדברים כמו שהם. כישלונות, אהבות, סטיות ופנטזיות. וזו הסיבה שאני מניח שהרבה צעירים נמשכו אל המגזין. מצאנו שקוראים רבים הם בתחילת שנות העשרים לחייהם, לא בטוחים בעצמם, ודרך Butt הם יכולים, לא ללמוד, אבל לשתף.
מארק ג'ייקוס אמר בראיון ל- Butt (גליון 7) שהוא לא מבין למה קהילה שרוצה שוויון - רוצה להיות לבד. האם זה באמת מצב של הגייז היום? אחרי שוויון הזכויות והסקס חופשי והתחפושות והעניינים – ולמה לעשות מגזין גטו?
תראה כשאתה גדל כגיי אתה גדל כ"אחר". שונה. וזו תופעה ייחודית שאני חושב גורמת לי וגם לאחרים להמשיך לעשות דברים כדי להמשיך להיות שונה. זה חלק בלתי נפרד מהזהות. יש בעיה כמובן שאם אתה גיי היום אז יש עולם מוכן ומסודר בשבילך. אתה יוצא מארון אחד ונכנס לארון אחר. ויש מלא ארונות וזרמים ושכפולים (Clones). ומן הסתם לא כולם מייצגים אותי. העולם הזה מאד מוגבל. אבל זו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו עושים את Butt. לייצג סוג אחר של הומוסקסואלית, עם מגוון רחב של ייצוגיות. בתחילת הדרך הרגשתי שדרך Butt אני יוצר ארון חדש לגייז. אבל כל מה שרציתי להגיד בסופו של דבר שזה "קול להיות גיי". לא רק לדבר על שופינג או ללכת לג'ים, לנפח את השרירים ולשמוע האוס. אני חושב שמה שקרה לעולם הגייז בשנות התשעים הוא שהוא פשוט הפך לסטרייט.
כסטרייט ופריק מגזינים לא קטן ניסיתי כמה פעמים להתחבר ל Butt וזה ממש לא עבד. תמיד אותו פורנו הומואי, אינטלקטואלי, עמוס הורמונים. לקרוא כתבה על מישהו ולראות תמונה שלו עם הזקפה ביד...אתה יודע...
פורנו אינטלקטואלי? אני לא חושב. Butt הוא לא פורנו. אולי יותר...ארוטיקה שנונה? אני מעולם לא הרגשתי כמו פורנוגרפר. אני מחפש משהו שהוא שונה ואישי..... אני יכול להבין שאתה לא מרגיש חלק מ- Butt כגבר סטרייט. אני יודע שיש הרבה בנות שקוראות Butt. אבל לא הרבה סטרייטים. הייתי מרגיש די דומה אם Butt היה מגזין לסטרייטים. אני גם מרגיש לא שייך כשאני קורא VICE. הם כאלה קולים, מאצ'ואים, סטרייטים על סף ההומופוביה. ממש לא העולם שלי.
ספר לי קצת הספר שתוציאו יחד עם Taschen, מה הולך להיות בו?
בחיוך מרוצה של ילד ואפיקומנו הוא שולף מהמדף ספר נמוך, עב כרס וכצפוי – ורוד מלוכלך. הספר מתחיל עם תמונות חדשות של כל הכותבים הוותיקים. וולפגנג טילמנס הוא העורך שותף, ברוס לה ברוס כותב את ההקדמה והלמוט לאנג חושף את יומני הפורנו שלו. הגיליון האחרון של Butt (17) פותח את הספר שמסתיים בגיליון ראשון. המתנה המושלמת לאמא בחג.
איך היה לעבוד עם טשן? האם הם ניסו לצנזר חלק מהתמונות או טקסטים?
לא, ממש לא, הם כולם שיתפו פעולה והיו סופר-נחמדים. שום דבר לא היה בעיה בשבילם. בטח שאני מאד גאה בספר! הוא עצום - 560 עמודים ויש שם כל כך הרבה מה לקרוא. האמת הוא גם יהיה די זול. 25 יורו. באוקטובר אנחנו מציגים אותו בלונדון. בואו וקנו!
אתה יכול לספר לי קצת על מסז' הישבן שעברת (גיליון מספר 7)
מה אתה רוצה לדעת?
אהההה...היית עושה את זה שוב?
ממממ. אני אוהב מסז'ים. אבל זה, אהה, הייתי בהאנג-אובר כבד באותו יום. אההה...זה היה גם השבוע האחרון שלי בניו-יורק. כן, אתה יודע מה, הייתי עושה שוב.
ממליץ לחברים?
לא! תראה, A.A ג'ונסון, ההילר, הוא גבר אדיר מימדים, עם זקן מטורף והוא מציע תרפיה לא בביקור אחד אלא בצורה יותר מתודולוגית. וזו חוויה מדהימה שהוא מניח את כף ידו עליך אתה מרגיש תחושה מאד מוזרה, מאד מרגיעה. הוא משחרר. הוא שם את היד על הגוף ואני פתאום אומר לעצמי – ג'יזוס אני חייב להפסיק לעשן או להפסיק לשתות. ומסז' שלו באזור פי הטבעת זה דבר מאד רגיש. ואינטימי. הוא מצליח לקלוט את האנרגיות הללו ולקרוא אותן. הוא גם עושה טיפולים טאנטרים אחרים כמו ה"קוק-אנד-בולז-מסז' " מה שמביא אותך לקליימקס שלא חווית מעולם.
מה בעניין גברים ישראלים?
וואו כשהייתי בתל-אביב לפני שש שנים עשיתי כ ל - כ ך הרבה סקס. אולי כי אני בלונדיני, לא יודע. הגעתי כמרצה אורח לבצלאל. ומיד ביום הראשון היה שם בחור, סטרייט, שישר קלטתי עליו שהוא מתחיל איתי. כשהלכתי לשירותים הוא נעמד לידי והראה לי הזין שלו. ככה התחיל השבוע שלי, וזה היה שבוע די טוב. למרות שלא סבלתי את ירושלים.
איפה בילית רוב הזמן?
תל-אביב. קרוזינג בהילטון. זה היה הדבר לעשות. אנשים אז התלוננו שאין מספיק מקומות לצאת. יש תחושה של קהילה סגורה בתל-אביב. אולי כי זו קהילה קטנה במדינה קטנה. אבל הדהים אותי הקטע הפוליטי של ערבים ישראלים או פלסטינים. כשפוליטיקה פוגשת סקס אנשים הופכית להיות הרבה יותר דיסקרטיים. יותר זהירים. מנומסים.
מתי כבר תוציא עוד גיליון של Re??
זה תקוע עכשיו בעיקר בגלל מימון. יש לי הצעה ממו"ל בלונדון. אבל אני לא בטוח שיש לי את הזמן. גם אני מתגעגע לזה. יש בזה משהו מאד אוטונומי ונקי. Re- היה הכי קשה להכנה, התהליך של כל גיליון לקח שנה או תשעה חודשים. זה מגזין שמבקש הרבה מהיוצרים ומהקוראים. זה סוג של תרפיה לכולם. ב Re- ערכנו הרבה ניסויים של צורה ותוכן. הגליון האחרון (12#) היה על "דיכאון". לווינו אז דמות אמיתית. הסטר. המגזין הפך איתה לתהליך שוטף. פרויקט שהופך לייצוג. והמחשבה הראשונית היתה איך לייצג דיכאון? אני די אלרגי למסורת התיעוד המיושנת, מלאת 'הומניות וכבוד'. כמו מגזין Colors. אני לא רוצה רק לתעד את העובדות אלא להתייחס למושג. זה האתגר. אבל זה היה הגליון האחרון ושלושה חודשים אחר כך כבר יצא ה- FM הראשון.
ההשפעה שלך כמעצב גרפי ומורה ניכרת היום בלא מעט מגזינים חדשים – איך אתה מאפיין את הסגנון שלך?
העיצוב שלי הוא כמעט כלום. שלושה טייפ-פייס וכמה קווים. אחד האלמנטים שאני יודע שהתפשט הוא הקונספט של עמודים שמתחילים בשורות עבות ובתחתית הדף שורות דקות. אף אחד לא עשה את זה לפני. אבל אני לא מרגיש שאני רוצה להישאר בתחום העיצוב יותר. אני שמח שאני לא מלמד יותר. כנושא אני מרגיש שעיצוב הוא לא מספיק.
לקראת סיום אני מוציא גלויה ישנה שהגיע בגיליון "אביב, אלפיים ושבע" של Re- עליה כתוב הטקסט: We remember having an opinion. צירוף מילים קסום שמוכיח את עצמו עד היום כמאוד רלוונטי. סוף סוף אני שואל את יוצרו למה התכוון.
אני נפגש עם יוּפּ במערכת שאחראית על שלושת המגזינים שלו וכצפוי מתאכזב מחוסר הגלאם. המשרד ממוקם על גדות תעלת הנסיכים בקומת קרקע מתחת לגובה המים הגועשים. בחוץ משתוללת סערת קיץ אימתנית ויוּפּ, בחולצת ג'יל סנדר נעוצה ברישול אלגנטי בג'ינס אקנה, נראה כאילו בכלל שכח מהפגישה שלנו. הוא קופץ להצטייד במרלבורו אדום, פנטה לייט ועוגיות אנרגיה. אני בינתיים פורס את פתקי השאלות על השולחן והופך אותם כך שמתגלה פרצופו של באדי הולי. מסביבי שלושה מקים מרצדים, ים ארגזים עמוסי מגזינים ושלט גדול הקורא לא לעשן. ב- 1997 הוציא יוּפּ לאור את Re-Magazine שייזכר כמגזין מהפכני עם שפת עיצוב מינימאלית ואישית וקונספט ייחודי בכל גיליון. ב- 2001 חבר אליו חירט יונקרס (עיתונאי האופנה החשוב ביותר בהולנד) וביחד הוציאו לאור את Butt - מגזין תרבות הומואי, ה'פאגזין' הראשון. מגזין Butt למי שעוד לא נתקל בתופעה הוא ורוד, בגודל A5 ונוטף זימה הומואית וראיונות מבריקים. המרואיינים (מפורסמים או אנונימיים) מופיעים כמעט כולם עם הזין בחוץ או עטוף במגבת, או בזקפה. או מאחור. כולם מדברים בצורה חופשית על זיונים בשירותים, בפארק, על אלימות, אקסים, פטיש ואופנה. אין ראיונות סטנדרטיים של "אני אמן אז בבקשה בוא לא נדבר על החיים שלי אלא על האמנות". למרות שמדברים גם עליה. ב- 2004 הוציאו יוּפּ ויונקרס מגזין חדש בשם Fantastic Man ששומר, בפורמט A3, על קווי העיצוב הייחודיים של יוּפּ. קווים אסתטיים וחסכניים שיחד עם התוכן, המתעסק באלגנטיות גברית, הופכים את FM לקלאסיקה מיידית. המגזין מחפש גברים עם קסם אישי, חיוך אירוני ולא מעט סטייל. יוּפּ חוזר רטוב כולו ובוחן את באדי הולי תוך כדי הדלקת הסיגריה.
איזה מתוק. הכנת פרויקט שלם בשבילי?כן, האמת לא ידעתי מאיפה להתחיל. יש יותר מדי נושאים שאתה מתעסק בהם.
הרבה אנשים מתבלבלים עם העניין. אני עושה יותר מדי עכשיו. אני עובד ששה ימים בשבוע, ובשבועות האחרונים אני כל בוקר בבית הדפוס ואחר הצהריים במשרד. עושה מלא דברים. אבל היום היה אמור להיות קצר.
עד שאני הגעתי. שכחת את הפגישה הא?
כן כן, לא, פשוט לא הסתכלתי ביומן, אבל זה בסדר יש לי זמן, הדדליין היה אתמול והיום אני יכול שוב לנשום.
הזכרת את הדדליין גם בטלפון כמה פעמים. זה הספר החדש של Butt?
לא, זה ספר של צמד הצלמים ההולנדי אנושקה בלומרס ונילס סכום (Blommers & Schumm). אני מעצב להם את הספר ורק אתמול בלילה סיימתי את העבודה עליו - הדדליין המקורי היה ליום שישי...זה היה סופשבוע אינטנסיבי.
אתה עובד איתם כבר הרבה זמן.
כן כבר יותר מעשר שנים.
בהרבה מהפרויקטים שלך אתה עובד עם אותם אנשים. יוצר מן קולקטיב שממשיך איתך בגיליונות ובמגזינים השונים.
אני אוהב לעבוד עם אנשים שאני סומך עליהם, שאני יודע מה הם עושים. רובם חברים, או בוא נאמר...חברותיים. אני לא עובד עם אנשים בצורה מקצועית, חוזית. בטח לא עם סוכנים. זה תמיד על בסיס שהם רוצים לתרום למגזינים שאני עושה. אני בקושי משלם למישהו.
אז מה קורה שחברים ועבודה מתנגשים?
כשכסף מעורב הכול באמת נהיה שונה. וגם הרבה זמן עבר מאז שהחלתי לעבוד עם צלמים כמו אנושקה, נילס ו-וולפגנג (טילמנס). אנשים מוצאים את עצמם במקום שונה, בעמדה שונה. פתאום לכולם יש אסיסטנטים ואי אפשר ליצור איתם קשר ישירות.
שונה מהתקופה של הגיליונות הראשונים של Re-.
לגמרי. אבל זה היה משהו שונה מכל הבחינות. אז אני סיימתי את הלימודים ופשוט רציתי להמציא מגזין. אני בא מרקע של עיצוב והגיליונות הראשונים היו ניסיון בלהיות עורך. או בלהיות ארט דירקטור. או צלם.
וכותב ומוציא לאור...
כן, זה היה בשני הגיליונות הראשוניים של Re-. אני עשיתי הכול לבד.
אתה מתגעגע לימים האלה?
לא...ממש לא! זה היה חלק מההתפתחות שלי, מהמעבר שלי מעיצוב למדיה אחרת ש...לא היתה קיימת כך הרגשתי. אז התחלתי ליצור משהו בעצמי. באותה תקופה (97') בהולנד לא היו הרבה מגזינים מעניינים. לאט לאט התחילו להגיע מגזינים חדשים מפאריס כמו "Self-Service" ו"Purple" שהיו השראה מצוינת.
ומה עם Dutch המיתולוגי שנעלם אך השאיר חקיינים רבים?
לDutch אני מעולם שלא הרגשתי קשר גדול. כל האופנה הזו, האימאג'ים הסופר-יפים, אני אף פעם לא יכולתי להתגבר על העניין של האסתטיקה המוגזמת. אני רציתי אז ליצור משהו אחר שחשבתי שהיה חסר בתרבות הזו של המגזינים.
אבל עכשיו, עם FM, אתה מתעסק במשהו שהוא מאד אופנה ועמוס בוויזואליה אסתטית ויפה.
כן, אבל לפי הכללים שלי. אני יוצר מגזין אופנה בלי כל פנטזיית האופנה שמסביב. זה מאד קשה לעשות מגזין אופנה שהוא בעצם לא מגזין אופנה. זה טיפה יותר עיתונאי כי הוא מבוסס על אנשים וסיפורים. וכמובן העיצוב שמבחינתי הוא כבר סטייטמנט בפניי עצמו. שמונים אחוז מהמגזין הוא רק שחור-לבן!. אני מרגיש מאד מחובר למסורת של מגזינים בארצות הברית ובגלל זה רציתי שגם ב FMתהיה קלאסיקה מסוימת. עם לא מעט אירוניה.
טוב, אירוניה היא בכלל אחד הקווים המובילים בכל מגזין שלך.Butt מלא באירוניה בוטה, קאמפית, בRe- תמיד ראיתי אירוניה מאד מלנכולית.FM הוא יותר FUN.
זה בדיוק מה שרציתי ב- FM שזה יהיה מגזין כיף למי שאוהב להתלבש. זה כיף ללבוש סווצ'ר ב- 1500 יורו ובעמוד ליד טי-שירט לבנה בחמישה יורו. מה - לא תרצה ללבוש טוקסידו של איב סאן לורן אם זה אפשרי? אנחנו מציגים גברים שאוהבים ויודעים להתלבש. של מי הסוודר שלך, פיליפה K?
לא. a.p.c. למה?
כי ישר אפשר להבחין שיש בזה איכות לא סטנדרטית. היום לאנשים אולי יש יותר כסף מאשר לפני עשר שנים. ויותר ויותר גברים יש להם... תראה את ג'ונתן אדלר מגיליון 2 של FM. אני לא חושב שהוא רואה באופנה משהו חשוב. הוא החליט על מדים קבועים של חולצות פולו לאקוסט וזה מה שהוא לובש בעשרים שנה האחרונות. אז הוא אובססיבי עם סטייל? ברור. אכפת לו מאופנה או מהקולקציה החדשה שג'ון גליאנו או פול סמית'? אני לא בטוח.
הגברים האלה, שמוצגים Butt וב FM הם לא ילדים. הם בני שלושים ומעלה, שמציגים את עצמם בכנות, עם כרס פוטנציאלית וחוסר המושלמות. איך זה מסתדר עם האימאג' שעולם האופנה הגברי מנסה למכור היום? עם הנערים האנדרוגנים של האדי-סלימאן ורף סימונס.
תראה המגזין הוא באמת לגברים ש...אני לא רוצה להגיד בורגני, אבל...כן, בורגניים. גברים מגיל שלושים או שלושים וחמש שכבר התמסדו, שכבר יש להם סיפור לספר. אתה יכול להיות בן 20 ובטח מאד Cool אבל...לא הכי מעניין. חוץ מזה יש כל כך הרבה מגזינים שכל הזמן דוחפים מוצרים כאלה ואחרים, מראיינים אנשים כי יש להם תערוכות חדשות, קולקציות חדשות, סרטים חדשים. אנחנו מציגים הרבה גברים שרוב הקוראים לא מכירים. הם מדברים על סקס ופנטזיות, ועל הזדקנות וכן גם על האמנות שלהם. אבל לא רק על מוצר חדש שהם דוחפים. FM הוא שונה כמובן. הוא רק בתחילת דרכו וזה די קשה למסד משהו בגיליון ראשון או שני. אנחנו נכנסים פה למגרש של עולם האופנה ומנסים לא לשחק לפי הכללים. החוק הראשון שהצבנו במגזין היה: בלי דוגמנים. הגברים שאנחנו מראיינים הם גם מדגמנים ולשאר העמודים הכוונה היתה למצוא אנשים מסביבתנו, ולצלם אותם בבגדים שהם לובשים אולי עם פריט זה או אחר.
מה בכלל הביא אתכם בעצם ליצור את FM במקביל לעבודה על Butt?
FM הוא בעצם תוצר הלוואי של Butt והוא עדיין מנסה למצוא את הצורה האמיתית שלו. יש תיאוריה שלכל מגזין יש רק שבע שנות תהילה. ואז הוא מאבד את הרלוונטיות. אנחנו עכשיו בחמש שנים עם Butt ואני מניח שמי שקורא אותו מהגליון הראשון כבר מתחיל להשתעמם. גם העיצוב הוא תמיד אותו דבר. אבל תמיד יש לנו שם סיפורים שונים ומעניינים. ואנחנו פוגשים כל כך הרבה אנשים דרך המגזין.
באמת נראה כאילו יצרתם קהילה דרך המגזין. המסיבות, האתר העמוס...
פפפו, אנחנו מקבלים חמישים אימיילים ביום!. אנשים מרגישים באמת כמו במועדון מעריצים. אבל אני מבין מאיפה זה בא. כשאני הייתי צעיר לא היה שום דבר שיכולתי להזדהות איתו כגיי. בעיקר כשזה נוגע למיניות כל המגזינים די מרתיעים. לכולם יש גופות יותר מדי מדהימים. אנחנו מגזין שמדבר על מין אבל עם כנות. מדברים על הדברים כמו שהם. כישלונות, אהבות, סטיות ופנטזיות. וזו הסיבה שאני מניח שהרבה צעירים נמשכו אל המגזין. מצאנו שקוראים רבים הם בתחילת שנות העשרים לחייהם, לא בטוחים בעצמם, ודרך Butt הם יכולים, לא ללמוד, אבל לשתף.
מארק ג'ייקוס אמר בראיון ל- Butt (גליון 7) שהוא לא מבין למה קהילה שרוצה שוויון - רוצה להיות לבד. האם זה באמת מצב של הגייז היום? אחרי שוויון הזכויות והסקס חופשי והתחפושות והעניינים – ולמה לעשות מגזין גטו?
תראה כשאתה גדל כגיי אתה גדל כ"אחר". שונה. וזו תופעה ייחודית שאני חושב גורמת לי וגם לאחרים להמשיך לעשות דברים כדי להמשיך להיות שונה. זה חלק בלתי נפרד מהזהות. יש בעיה כמובן שאם אתה גיי היום אז יש עולם מוכן ומסודר בשבילך. אתה יוצא מארון אחד ונכנס לארון אחר. ויש מלא ארונות וזרמים ושכפולים (Clones). ומן הסתם לא כולם מייצגים אותי. העולם הזה מאד מוגבל. אבל זו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו עושים את Butt. לייצג סוג אחר של הומוסקסואלית, עם מגוון רחב של ייצוגיות. בתחילת הדרך הרגשתי שדרך Butt אני יוצר ארון חדש לגייז. אבל כל מה שרציתי להגיד בסופו של דבר שזה "קול להיות גיי". לא רק לדבר על שופינג או ללכת לג'ים, לנפח את השרירים ולשמוע האוס. אני חושב שמה שקרה לעולם הגייז בשנות התשעים הוא שהוא פשוט הפך לסטרייט.
כסטרייט ופריק מגזינים לא קטן ניסיתי כמה פעמים להתחבר ל Butt וזה ממש לא עבד. תמיד אותו פורנו הומואי, אינטלקטואלי, עמוס הורמונים. לקרוא כתבה על מישהו ולראות תמונה שלו עם הזקפה ביד...אתה יודע...
פורנו אינטלקטואלי? אני לא חושב. Butt הוא לא פורנו. אולי יותר...ארוטיקה שנונה? אני מעולם לא הרגשתי כמו פורנוגרפר. אני מחפש משהו שהוא שונה ואישי..... אני יכול להבין שאתה לא מרגיש חלק מ- Butt כגבר סטרייט. אני יודע שיש הרבה בנות שקוראות Butt. אבל לא הרבה סטרייטים. הייתי מרגיש די דומה אם Butt היה מגזין לסטרייטים. אני גם מרגיש לא שייך כשאני קורא VICE. הם כאלה קולים, מאצ'ואים, סטרייטים על סף ההומופוביה. ממש לא העולם שלי.
ספר לי קצת הספר שתוציאו יחד עם Taschen, מה הולך להיות בו?
בחיוך מרוצה של ילד ואפיקומנו הוא שולף מהמדף ספר נמוך, עב כרס וכצפוי – ורוד מלוכלך. הספר מתחיל עם תמונות חדשות של כל הכותבים הוותיקים. וולפגנג טילמנס הוא העורך שותף, ברוס לה ברוס כותב את ההקדמה והלמוט לאנג חושף את יומני הפורנו שלו. הגיליון האחרון של Butt (17) פותח את הספר שמסתיים בגיליון ראשון. המתנה המושלמת לאמא בחג.
איך היה לעבוד עם טשן? האם הם ניסו לצנזר חלק מהתמונות או טקסטים?
לא, ממש לא, הם כולם שיתפו פעולה והיו סופר-נחמדים. שום דבר לא היה בעיה בשבילם. בטח שאני מאד גאה בספר! הוא עצום - 560 עמודים ויש שם כל כך הרבה מה לקרוא. האמת הוא גם יהיה די זול. 25 יורו. באוקטובר אנחנו מציגים אותו בלונדון. בואו וקנו!
אתה יכול לספר לי קצת על מסז' הישבן שעברת (גיליון מספר 7)
מה אתה רוצה לדעת?
אהההה...היית עושה את זה שוב?
ממממ. אני אוהב מסז'ים. אבל זה, אהה, הייתי בהאנג-אובר כבד באותו יום. אההה...זה היה גם השבוע האחרון שלי בניו-יורק. כן, אתה יודע מה, הייתי עושה שוב.
ממליץ לחברים?
לא! תראה, A.A ג'ונסון, ההילר, הוא גבר אדיר מימדים, עם זקן מטורף והוא מציע תרפיה לא בביקור אחד אלא בצורה יותר מתודולוגית. וזו חוויה מדהימה שהוא מניח את כף ידו עליך אתה מרגיש תחושה מאד מוזרה, מאד מרגיעה. הוא משחרר. הוא שם את היד על הגוף ואני פתאום אומר לעצמי – ג'יזוס אני חייב להפסיק לעשן או להפסיק לשתות. ומסז' שלו באזור פי הטבעת זה דבר מאד רגיש. ואינטימי. הוא מצליח לקלוט את האנרגיות הללו ולקרוא אותן. הוא גם עושה טיפולים טאנטרים אחרים כמו ה"קוק-אנד-בולז-מסז' " מה שמביא אותך לקליימקס שלא חווית מעולם.
מה בעניין גברים ישראלים?
וואו כשהייתי בתל-אביב לפני שש שנים עשיתי כ ל - כ ך הרבה סקס. אולי כי אני בלונדיני, לא יודע. הגעתי כמרצה אורח לבצלאל. ומיד ביום הראשון היה שם בחור, סטרייט, שישר קלטתי עליו שהוא מתחיל איתי. כשהלכתי לשירותים הוא נעמד לידי והראה לי הזין שלו. ככה התחיל השבוע שלי, וזה היה שבוע די טוב. למרות שלא סבלתי את ירושלים.
איפה בילית רוב הזמן?
תל-אביב. קרוזינג בהילטון. זה היה הדבר לעשות. אנשים אז התלוננו שאין מספיק מקומות לצאת. יש תחושה של קהילה סגורה בתל-אביב. אולי כי זו קהילה קטנה במדינה קטנה. אבל הדהים אותי הקטע הפוליטי של ערבים ישראלים או פלסטינים. כשפוליטיקה פוגשת סקס אנשים הופכית להיות הרבה יותר דיסקרטיים. יותר זהירים. מנומסים.
מתי כבר תוציא עוד גיליון של Re??
זה תקוע עכשיו בעיקר בגלל מימון. יש לי הצעה ממו"ל בלונדון. אבל אני לא בטוח שיש לי את הזמן. גם אני מתגעגע לזה. יש בזה משהו מאד אוטונומי ונקי. Re- היה הכי קשה להכנה, התהליך של כל גיליון לקח שנה או תשעה חודשים. זה מגזין שמבקש הרבה מהיוצרים ומהקוראים. זה סוג של תרפיה לכולם. ב Re- ערכנו הרבה ניסויים של צורה ותוכן. הגליון האחרון (12#) היה על "דיכאון". לווינו אז דמות אמיתית. הסטר. המגזין הפך איתה לתהליך שוטף. פרויקט שהופך לייצוג. והמחשבה הראשונית היתה איך לייצג דיכאון? אני די אלרגי למסורת התיעוד המיושנת, מלאת 'הומניות וכבוד'. כמו מגזין Colors. אני לא רוצה רק לתעד את העובדות אלא להתייחס למושג. זה האתגר. אבל זה היה הגליון האחרון ושלושה חודשים אחר כך כבר יצא ה- FM הראשון.
ההשפעה שלך כמעצב גרפי ומורה ניכרת היום בלא מעט מגזינים חדשים – איך אתה מאפיין את הסגנון שלך?
העיצוב שלי הוא כמעט כלום. שלושה טייפ-פייס וכמה קווים. אחד האלמנטים שאני יודע שהתפשט הוא הקונספט של עמודים שמתחילים בשורות עבות ובתחתית הדף שורות דקות. אף אחד לא עשה את זה לפני. אבל אני לא מרגיש שאני רוצה להישאר בתחום העיצוב יותר. אני שמח שאני לא מלמד יותר. כנושא אני מרגיש שעיצוב הוא לא מספיק.
לקראת סיום אני מוציא גלויה ישנה שהגיע בגיליון "אביב, אלפיים ושבע" של Re- עליה כתוב הטקסט: We remember having an opinion. צירוף מילים קסום שמוכיח את עצמו עד היום כמאוד רלוונטי. סוף סוף אני שואל את יוצרו למה התכוון.
ווואו. גם אני בדיוק חשבתי על המשפט הזה השבוע, נתקלתי בו כשעבדתי על הספר של אנושקה ונילס ובדקתי עבודות קודמות שלנו ביחד. פתאום הוא נראה לי סרקסטי לחלוטין. ובאותה מידה טראגי. ומאד כן. זה היה גיליון מספר 8. גיליון "בלבול". הוא נעשה אחרי האחד עשר בספטמבר והרעיון היה לנסות ולדמיין עתיד אפשרי. עבר אפשרי. המחשבה הזו שפעם היתה לנו דעה. אתה יודע על מה אני מדבר? שהיה רגע מסוים שהיו לך דעות נחרצות כלפי כל דבר. אולי יש במשפט הזה מין געגוע לדברים שפעם היו יותר פשוטים, יותר שחור ולבן. אבל זו גם תזכורת. לפעמים אני חושב שאנשים צריכים להכריח את עצמם שתהיה להם דעה.
רשומות
4 תגובות:
התשובה למבחן הידע האולטימטיבי לגרסוניירים פורסמה תחת הפוסט על מיסטר מורט.
בתיאבון!
למי שלא ממש רוצה לקבל טיפים קריאייטיבים על מסז' בתחת, אבל עדיין רוצה לקרוא משהו, אז...
התשובה למבחן הידע האולטימטיבי לגרסוניירים פורסמה תחת הפוסט על מיסטר מורט.
בתיאבון! :-)
איזה סיפור נהדר ומעורר השראה! הייתי נשואה שבע שנים ללא ילד, ובגלל זה בעלי התחיל להתנהג בצורה מוזרה, חוזר הביתה לאחרונה וכבר לא מבלה איתי ומתגרש. אז נעשיתי מאוד עצוב ואבוד בחיים כי הרופא אמר לי שאין דרך להיכנס להריון זה באמת ממרר לי את החיים. עד שנתקלתי בחבר שסיפר לי על ד"ר ALABA מהאינטרנט, איך הוא עזר לנשים רבות עם בעיות דומות שעברתי אז פניתי אליו בכתובת: (dralaba3000@gmail.com) והסברתי לו, הוא סיפר לי הכל צריך לספק לפני שהוא יכול להטיל את הכישוף על המפגש כדי להחזיר את בעלי, מה שעשיתי, והוא שלח תפילה עוצמתית שהייתי צריך לומר באמצע הלילה כשהטיל את כישוף האהבה. זה היה נס 24 שעות מאוחר יותר בעלי היחיד חזר אליי והתנצל על כל מה שעשה ואמר לי שהוא מוכן לתמוך בי בכל מה שאני רוצה, התקשר מהר לד"ר אלאבה ותגיד לו מה קורה בזה רגע והוא גם הכין ושלח לי תרופה צמחית שלדבריו תרפא כל מחלה או זיהום לא רצויים שמנעו ממני להרות ואז הנחה אותי איך להשתמש בה לפני הפגישה עם בעלי. כאן לאחר השימוש בצמח ובשורש המקומיים האלה, כמה שבועות לאחר מכן התחלתי להרגיש סימני הריון על כל הגוף, הייתי ממש בהריון ורק ילדתי בן תינוק בגיל חודש. אני נשבע שכל העולם יגלה על ד"ר אלאבה שהציל את מערכת היחסים שלי וזה גם נותן לי ילדים שאני בגאווה יכול לקרוא להם שלי היום. לכל אישה שחושבת שזה בלתי אפשרי, הנה הזדמנות לחייך ולהביא אושר למשפחתך, אנא צור קשר עם DR ALABA במייל בכתובת: (dralaba3000@gmail.com). או WhatsApp/Viber אותו באמצעות +1(425) 477-2744, אכן, הוא אלוהים שנשלח להביא מאהבים אבודים ולהביא לך אושר ...
Noam and Hodaya Glick, whose home was vandalized over the weekend, told of threats from Arabs: "They shouted at us: 'Hitler should have made soap out of you'" and even played the recordings of the threats against them from the neighbors. Hodaya Glick, who received the same threats, tearfully said at the discussion, "We are third generation Holocaust survivors, if my grandmother was alive, I don't know what she would say about it. My house was blown up and the neighbors who did it hang out with me in the yard. Not only did they They also continue to shout this at me and play Palestinian music and everything. Answer me, is anyone here responsible for this? How come no one is arrested? Does anyone have an answer?"
Shilo Freid "The neighbors who smashed my house hang out with me in the yard": a special discussion in the Knesset.
Makor Rishon, 6.9.23.
נועם והודיה גליק, שביתם הותקף בוונדליזם בסוף השבוע, סיפרו על איומים מצד ערבים: "קראו לעברנו: 'היטלר היה צריך לעשות מכם סבון" ואף השמיעו את ההקלטות של האיומים כלפיהם מצד השכנים. הודיה גליק, אשר ספגה את אותם האיומים, אמרה בדיון בדמעות "אנחנו דור שלישי לניצולי שואה, אם סבתא שלי הייתה בחיים, לא יודעת מה היא הייתה אומרת על זה. הבית שלי נופץ והשכנים שעשו את זה מסתובבים איתי ביחד בחצר. לא רק שהם עשו את זה הם גם ממשיכים לצעוק עליי ושמים מוזיקה של פלסטין והכל. תענו לי, מישהו פה אחראי על זה? איך אף אחד לא עצור? למישהו יש תשובה?"
"השכנים שניפצו לי את הבית מסתובבים איתי בחצר": דיון מיוחד בכנסת.
מקור ראשון, 6.9.23
https://www.makorrishon.co.il/news/664021/
==
Road for Arabs only (al-Arroub).
כביש לערבים בלבד
מאז נחנך כביש עוקף אל ערוב תושבי האיזור נאבקים לשמור גם את הכביש הישן פתוח ליהודים
עמיחי שילה, כ"ז אלול תשפ"ג - 13/09/2023
https://www.hakolhayehudi.co.il/item/Land_Israel/%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%A9_%D7%9C%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%9C%D7%91%D7%93
הוסף רשומת תגובה