חיפושית בהתבגרות

לאמנית והבמאית הבריטית סם טיילור ווד יש סימפטיה לגרסוניירים: היא היתה נשואה לג'יי ג'ופלין, היא צילמה את דייוויד בקהם ישן (עבודת וידיאו בהזמנת הנשיונל פורטרט גלרי), היא סיימה זה עתה סרט עלילתי באורך מלא על שנות נעוריו של ג'ון לנון, ואף התארסה לאחרונה לשחקן הראשי, אהרון ג'ונסון, בן ה-19. כן, יש לנו קוגרית חדשה בעיר.

הסרט החדש של טיילור ווד, Nowhere Boy, נכתב על ידי מאט גרינהלג התסריטאי שהביא לנו את "קונטרול" (סרט גרסוניירים מדהים של הצלם אנטון קורביין על איאן קרטיס) והוצג לפני כחודש בפסטיבל הסרטים של לונדון.

העלילה מתרכזת בתקופת ילדותו ובגרותו של לנון בליברפול של שנות ה-50, התפתחותו כאמן צעיר (הקשורה למערכת היחסים הסבוכה שלו עם אימו ודודתו), המפגש הראשון והמחשמל עם הנער פול מ. והפיכתו לגיבור מעמד הפועלים.

מעבודת הקאסטינג הביטלס, בתקופה הגרסוניירית

הטריילר

מי יודע מדוע איפה ולמה

הטור האחרון של "מועדון הג'נטלמנים" עורר הרבה קוראים מתרדמתם, ששאלו איפה ניתן להשיג פיג'מה. הגרסוניירים, שרק שמות כמו מוג'י, ג'יי.קרו, ברוקס ברדרס, מיגרו, גאפ ובננה ריפאבליק עולים להם לראש, חושבים שגם בארץ הקודש צריך (ובטח אפשרי) למצוא פיג'מות איכותיות ויפות. אבל איפה בדיוק?

הגרסוניירים מחזירים את השאלה לקוראים הנאמנים (יקירנו א.ב כבר הפנה את המחפשים לדרך יפו פינת נחלת בנימין - "אבל זה די צ'יפ" או לכמה חנויות ישנות באבן גבירול). בינתיים הגרסוניירים שולחים לינק ל"פיג'מת הפלנל הטובה בעולם" עד שהחלום למציאת חליפת-שינה יתגשם.

פנטסטיק מיסטר ברגדורף גודמן

הגרסוניירים עדיין לא נרגעו מהפיג'מה של "מר שועל המהולל", וכבר נחת על שולחנם דיווח מחלונות הראווה הכריסמסיים של אחת מחנויות הכלבו האהובות עליהם בניכר, ברגדורף גודמן. דווקא בית הכלבו האולד-פאשני הזה מארח בחלונות שלו את מר שועל המהולל, שמשמש השראה לחלונות מתחם הגברים שנמצא בצד המזרחי של השדרה. האתר המצויין ראקד ניו יורק מדווח מהשטח ומוסיף תמונות מכל החלונות:

הגרסוניירים, שעדיין לא יכולים לראות את החלונות בעצמם, מתגעגעים עכשיו עוד יותר לעיר האהובה ומודים לברגדורף גודמן על הקסם שניבט מהתמונות. רק קפה קצר עם מר אנדרסון, והחיים ייראו הרבה יותר טוב.

לבן ברגליים

מאות אמנים ומעצבים הטביעו במהלך השנים את חותמם על נעלי הקונברס-צ'אק טיילור-אולסטאר המפורסמים. אבל היה זה לאחרונה האמן טרנס קו (שהגרסונייר דיווח לכם על חתונתו הלבנה) שהוזמן לעצב מחדש את הנעל וכאילו המציא אותה מחדש. קו הפשיט את הנעל מכל צבעיה וסממני המותג, יישר את העיקול שבקרסול, העלים את התפרים העדינים וחשף את הדי.אנ.איי העיצובי של הנעל המיתולוגית.

במסיבת השקה בקופר-יוניון בניו-יורק ישבו הדוגמנים הצעירים לבושים (כמעט ורק) בקונברס של קו וציירו קווים דמיוניים על קנבס לבן. המינימליזם הוא אנדרסטייטמנט. ההכנסות למלחמה באיידס באפריקה.

* * *
שתי תוספות מאוחרות לסיום:
טרנס קו, נצפה לאחרונה מרצה על אמנות ב- National Arts Club בניו-יורק. הדיווח מספר על 45 דקות של הרצאת בשפת ג'יבריש על אמנות שהפנטה את הקהל למרות שלא הבין מילה אחת.

רפאל מוסיף, ובצדק, שאין יותר מתאים לציין את החג' המוסלמי המתרחש בימים אלו עם דרס-קוד נוקשה, שיכול להתאים לקונברס הלבנים של קו. חגשמח.

לבן ורטוב

מועדון הג'נטלמנים - הטור ה-12

לילה טוב וברוכים הבאים לטור ה-12 של מועדון הג'נטלמנים בגלריה. הטור הפעם מספר על אחד מפריטי הלבוש הבודדים שתרגומו לעברית הוא לא רק מוצלח – אלא אף משדרג את המקור. הפיג'מה, או בלשון אימנו: חליפת השינה, זוכה בעת האחרונה לצאת מחדר השינה אל הסלון ואף לסיבובים ברחוב, אבל אנחנו נותרנו עם השאלה הבסיסית: מה אתה לובש שאתה קם בבוקר?

הואיל ומנחם בגין אמר פעם שאין לשאול ג'נטלמן היכן בילה את הלילה (אחרי שהוא רקד ואלס עם בשיר), נשארה סוגיה אחת חשובה שמעניינת, ויש אומרים מפלגת, את שני המינים: מה אתה לובש כשאתה קם בבוקר? הפיג'מה, אותו פריט לבוש לילי שגברים נהגו לעטות על עצמם בעבר הלא רחוק (ושנשים אוהבות ללבוש עד היום, בעיקר מסוג חולצת הכפתורים של הגבר מהלילה שעבר), היא בעצם פריט בסיסי במלתחת הילדות של כולנו. הרי אין דבר יותר פיג'מיסטי מהילדות, וכשהג'נטלמנים עוצמים את העיניים, הם נזכרים איך יצאו מסורקים אחרי מקלחת, נעטפו בבדי פלנל בצבעים בהירים ונעימים, התיישבו על הספה וצפו בארצ'י בנקר, האיש והחלוק, ששימש דוגמה למיליוני אנשים איך לנהל את העולם מהכורסה בסלון ביתם.

אייקון אחר של טראש תרבותי, פיג'מתי לא פחות, היה יו הפנר, שהעביר את החדר האינטימי שלו למרחב הציבורי של מיליוני קוראים ברחבי העולם והפך את הפיג'מה למסמר הערב. אמנם להפנר לא היו דוגמאות של דובונים, ושום רכבת לא חצתה את מכנסי הפלנל שלו, אבל חלוקי המשי ופיג'מות הסאטן שלו שידרגו את מעמדם של בגדי השינה והפכו אותם לבגדי אירוח לגיטימיים. לאחרונה העיד הפלייבוי המיליונר שארונו מכיל לא פחות מ-200 פיג'מות משי ביותר מ-20 צבעים. כולן, כמובן, תפורות על פי מידה.

הדון הראשון

אבל גם בלי מיליונרים ושפנפנות עצובות מסביב, הג'נטלמנים מגלים שמכירות הפיג'מות בעולם עלו בשיעור של 30% בשנה האחרונה. המיתון העולמי, החיסכון הכלכלי, העובדה שהסלון נהפך לאופציה הזולה לבילוי לילי ושיותר אנשים עובדים מהבית וכבר לא זקוקים לחליפות משרד מהוגנות לפגישות עסקים - כל אלה תרמו לחזרתה של הפיג'מה לזירת האופנה.

הפיג'מה היא בסך הכל המצאה די חדשה. גברים נהגו לישון בוורסיה ארוכה יותר של חולצות היום שלהם עד שנות ה-70 של המאה ה-19, אז שבו כמה בריטים ממסעות קולוניאליסטים מהודו והביאו עמם את הפיג'מה (מקור השם, שהוא כנראה פרסי, מצביע על בגד לחלק התחתון של הגוף: פיי-ג'אמה: "בגד-רגל"), ששינתה ללא היכר את האופן שבו אנשים הלכו לישון וקמו בבוקר. באמריקה זכתה הפיג'מה לפופולריות רק בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כשעוצבה כחליפה נינוחה: מכנסיים עם גומי או כפתור רכיסה, חולצות ללא צווארון או בעלות צווארון שיכול להישאר גם לא מכופתר. בחורף יוצרו פיג'מות מפלנל, ומהר מאוד נולדה גם פיג'מת הפסים.

פיג'מיסט בשנחאי

במזרח הרחוק לבישת פיג'מות, גם בבית אך גם ברחוב, עדיין נחשבת מעשה שבשגרה. בשנחאי אין דבר יותר נפוץ מלחזור הביתה מהעבודה, ללבוש פיג'מה ולצאת לרחוב. זקני שנחאי וצעיריה רואים בפיג'מה פריט קז'ואל בסיסי, שאפשר לצאת בו מהבית בשעות הפנאי, לעשות קניות וסידורים. הנוהג המנומנם עלה לכותרות לאחרונה כששלטונות העיר, המתמרקת לה בימים אלו לכבוד אירוח תערוכת אקספו בשנת 2010, הכריזו על הפיג'מיסטים כעל מפגע תיירותי. תחת הסיסמא "Be Civilized for the Expo - No Pajamas in Public" ("היו תרבותיים לכבוד אקספו - בלי פיג'מות בציבור") גויסו מאות מתנדבים שיפקחו, יעירו ללובשי הפיג'מות במקומות הציבוריים ואף יקנסו אותם. אילו כך היו נוהגים גם בניו יורק, יש להניח שאחד הפיג'מיסטים המפורסמים בעיר, האמן ג'וליאן שנאבל, שלבושו הלילי הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו הבוהמיינית, היה צריך למכור את שלל נכסיו. בתחילת השנה, אגב, נמכר במכירה פומבית תצלום של אנני ליבוביץ ובו במאי "הפרפר ופעמון הצלילה שוכב בתנוחה טיפוסית על הספה בפיג'מת הפסים שכה מזוהה אתו.

שנאבל בכותונת פסים

נציג אחר, קרוב יותר לג'נטלמנים בסגנונו, הוא ווס אנדרסן, שאמנם לא לובש פיג'מות בפומבי (אלא דווקא חליפות קלאסיות שקטנות עליו בחצי מידה), אבל מלביש חלק מהדמויות בסרטיו בפיג'מות. בסרטו החדש "מר שועל המהולל" מתהדרות הדמויות בחלוקי בית ובפיג'מות, וכך מסמנות את תחושות הביתיות והבעלות בעולם שכבר מזמן איבד את עצמו לדעת.

אופנת הגברים, שגילתה מחדש את הפיג'מה כפריט נוח וקל ללבישה, החלה לראות בה גם השראה אופנתית, שקשורה בטקסטורה של הבד, במגעו על העור, בצבעוניותו המיוחדת ובבוהק שהוא מקרין בדרך כלל. בין הראשונים היו פראדה ולאנוון, שהציגו בפאריס חליפות טייק-אוף על גזרת הפיג'מה הקלאסית. במילאנו היו אלו בוטגה ונטה, ארמאני ובעיקר דולצ'ה וגבאנה, שהפתיעו עם ז'קט פיג'מתי בעל רכיסה כפולה, ו"American Viceroy", חברה אמריקאית חדשה, שהוציאה לשוק קולקציה שכולה מחווה לפיג'מות תחת הסיסמה "מיועד לחלימה בהקיץ".

לאנווין יממוטו די&ג'י

satyenkumaraw

להשלמת השיק הביתי-אלגנטי, יותר ויותר גברים, שמתגעגעים לנעלי הבית של קיפי אבל לא מרשים לעצמם להיראות עמן ברחוב, יוצאים בנעלי בית איכותיות מקטיפה, כמו אלה מסדרת נעלי הבית היוקרתיות של ראלף לורן. מה שפעם היה ננעל בדלתיים סגורות ובדירות רווקים אירופיות נהפך כיום לסממן של סטייל, עם מכנסי הג'ינס והחולצה הנכונים.

השפה העברית אמנם מתרגמת באופן רשמי את המילה פיג'מה ל"חליפת שינה" ובכך משדרגת פלאים את מעמדה, אבל המסורת הציונית השאירה לנו בעיקר נעלי דפנה חומות ובדיחות על עיראקים בפיג'מות, שנמוגו אל בין קפלי הגלבייה של דן בן אמוץ. כשאלה מתחברים אל התלונות הבלתי פוסקות על הגבר הישראלי, שכובש כל לילה את טריטוריית המיטה ומושך בלי התחשבות את השמיכה לכיוונו, ייתכן שהגיע הזמן להיכנס לקודש הקודשים של ביתו, לזרוק את הטריינינג הישן ואת חולצת הטי המהוהה ולחלום על עתיד נעים יותר, מסאטן.

יום הולדת שמח מר סנופי

בשנה הבאה יחגוג מר סנופי, כבר לא גור, את יום הולדתו ה-60, ולפי ההכנות והמסיבות המוקדמות זו הולכת להיות שנה עמוסה במיוחד לצ'ארלי בראון.

בחודש האוקטובר האחרון ערך שבוע האופנה בטוקיו הומאז' לכלבלב החביב על כולם בתערוכה מיוחדת, לה התגייסו מיטב המעצבים והמותגים, שסוף סוף הלבישו את סנופי (ואת סנופית). זהירות, תמונות מתוקות:

הדפס של הרמס

הטור האחרון של מועדון הג'נטלמנים, שעסק בסוגיית הבדים והג'נדר, נפתח בתחושה שיש בדים גבריים והסתיים בעובדה שבעידן הפוסט –מגדרי שלנו הגבולות נפרצו, וכל איש - היפה בעיניו ילבש.
כאחת הדוגמאות לאותו ערפול אופנתי הוזכר צעיף המשי הקלאסי של הרמס (שתואר בעבר כמקבילה הנשית של האולר השווייצרי) שיכול לשדרג את לבושו של כל דאנדי מקומי, במיוחד לאור העובדה שהחורף הישראלי לא דורש בהכרח צעיף צמר עבות.

הפריט האייקוני של הרמס, שמצליח לחבר בצורה נדירה בין אופנה לאמנות, ממשיך להעסיק את עולם התרבות העכשווי, כשרק לאחרונה יצא ספר בשם The Hermès Scarf - History & Mystique המתאר את המיתולוגיה של הצעיף, ובית המכירות הפומביות הצרפתי Artcurial קיים לפני שבועיים מכירה של פרטי הרמס נדירים, שגרפה למעלה ממיליון דולר.

אבל אם אתם לא רוצים לחכות למכירה הבאה ועד שהספר שהזמנתם יגיע, תוכלו להציץ באתר Luxury-scarves.com, אשר מחזיק ביותר מ-1000 דגמים של הצעיף המיתולוגי (ה- carré, שגודלו תמיד 90 סמ"ר ומשקלו 65 גרם) אשר עוצבו על ידי אמנים שונים, כשהתמה השולטת (אך לא היחידה) היא הסוס ורוכבו. באתר אפשר לחפש את הצעיף הנחשק עליכם על פי קטגוריות שונות (אמן, הצבע, שנת ייצור ועוד) וסתם לשזוף את העיניים בכל כך הדפסים יפים שנראים דומים אבל לעולם לא זהים.

בעיית לוקיישן

לא ברור על מה חשבו אנשי חברת התעופה הבריטית איזי-ג'ט, שהחליטו לצלם את הפקת האופנה למגזין הטיסה שלהם דווקא באתר הזיכרון ליהודי אירופה בברלין.
חברת התעופה קיבלה עם פרסום המגזין לא מעט תלונות שמחו על טעם לא טוב (בכיבוד מתים, לא בסטייל), ואחרי שהסיפור הובלט באתר New Statesman משכה איזי-ג'ט את כל העותקים הקיימים תוך הפניית אצבע מאשימה אל בית ההוצאה לאור החיצוני שלהם (הם מצידם טענו כי חשבו שזו הדרך לעודד מבקרים להגיע לאתר).

הגרסונייר כבר כתב בעבר על אופנת הימין הקיצוני ועל משטרת האופנה בברלין שמעכשיו, כנראה, תצטרך גם לפקח על לוקיישנים פוטנציאלים לצילומי אופנה.

הג'נטלמנים של בקונגו

היה היתה פעם, בארץ רחוקה שהיתה תחת שלטון קולוניאליסטי אירופאי, חבורה של גברים שוחרי שלום ובעלי טעם משובח בבגדים. הם הקימו לעצמם ארגון בשם: "La Société des Ambianceurs et des Personnes Élégantes" (בתרגום מאוד חופשי "החברה לקובעי אווירה ולאנשים אלגנטיים"), התלבשו בטוב טעם, השקיעו זמן והמון כסף בבגדי מעצבים אירופאיים, ומדי פעם הגשימו את חלומם ונסעו לעולם הישן כדי לרכוש חליפות, חולצות ושאר פריטי אופנה כדי להביאם למקום בו הם גרים. ולא, למקום הזה לא קוראים ישראל.

חברי ה- “sapeurs”, כמו שהם נקראים, גרים בקינשסה ובברזוויל, בירת הרפובליקה של קונגו(שפעם נקראה "זאיר"), אבל רואים באירופה, בעיקר בבריסל - את המכה של הפנטזיות שלהם (ומכנים אותה "גן עדן").
התנועה החלה כשהזמר הפופופולרי פאפא וומבה הקים חזית מהפכנית בכל מה שקשור לסטייל אישי נגד מובוטו סססקו וה"תנועה האותנטית" שלו, שדרשה חזרה ללבוש מסורתי והבדלה מכל סממן של האימפריה הבלגית, ששלטה במדינה עד שנות ה-60. למזלו של פאפא וומבה, הלהקה שהקים הפכה פופולרית מאוד, והיה לו מספיק כסף ויכולת לייבא בגדים מהמערב ולנסוע לאירופה כדי להביא מלתחה עם קצת יותר "אלגנס". הוא הקים כפר בפרברי קינשסה עם קוד לבוש נוקשה שבמרכזו היה כובע הברט וקרא לסטייל החדש שלו "אונגרו", סטייל ששאב השראה משנות השלושים: נעלי ברוג, מכסני פנסים, כובעי טוויד שנחבשו בהטייה קלה ותספורת מסודרות וקצרות. כאן גם נולדה "החברה לקובעי אווירה ולאנשים אלגנטיים".
ב-2003 יצא סרט של הביביסי, המתעד את הקהילה המיוחדת הזו, בשם "החשיבות שבלהיות אלגנטי", השבוע יצא ספר חדש ומרתק בשם "הג'נטלמנים של בקונגו", וכל מה שנשאר לגרסונייר לשאול הוא מתי כבר אצלנו תקום חבורה שכזו, לאנשים אלגנטיים וקובעי אווירה. ואולי בעצם היא כבר כאן, ואתם חלק ממנה.