מועדון הג'נטלמנים - הטור השני

עברו שבועיים והנה בא הטור הדו-חודשי שלנו בגלריה, הארץ. ההתרגשות היא כמו בפעם הראשונה. איזה כיף!
האמת היא שהטור נכתב לפני יותר מחודש, בתקופה שלעשות ארון נראה כדבר הנכון לאותו הרגע, והמושג חילופי עונות נשא עימו תקווה לרעננות מסויימות. עכשיו כשחום יולי קרב, אנחנו כבר לא בטוחים בעניין הרעננות - אבל שמחים לראות לא מעט גרסוניירים תל-אביביים שמפרגנים לעצמם בביגוד שלא רק מתאים לעונה - אלא, תודה לאל, גם נראה טוב: שורטס קצרים ("המכנסיים הקצרים היו חייבים להיות באורך ארבע אצבעות מעל הברך", אמר סבא של אחד הגרסונייר שקרא את הטור, "זו היתה הנורמה כשהבריטים היו בארץ"), גברברים שלובשים כובעי פנמה לבנים, שלא רק נראים מצויין אלא גם מגנים על פדחתם, נעלי בד, סירה, אספדרילים, יותר ויותר חנויות מביאות פריד פרי, בקיצור הקיץ הזה הולך לראות טוב מאי פעם. אבל למה לגלות כל מה שכבר כתבנו - תקראו את הטור, תראו על מה מדובר ותגיבו כהרגלכם.

גרסוניירים בעבודה

שנינו זוכרים שכשהיינו קטנים, היה נהוג "לעשות ארון": להוריד את בגדי הקיץ, להעלות את בגדי החורף, לשלוף את הסנדלים ולמצוא כמה אסימונים ועטיפה של מסטיק בכיסים של הברמודה בז'. אבל אנחנו חלוקים לגבי משמעות המעמד: האחד רואה בו הודאה רשמית בתבוסתו של גנרל חורף לשמש, והאחר חושב על הזדמנות פז לרענן את המלתחה, להשתחרר מהכבדות החורפית ולהתחדש בפרטי לבוש שימלאו את המדפים הריקים, לפחות עד לסתיו הבא.
אופנה היא אולי סוג של כיעור שהוא כה בלתי נסבל שעלינו לשנות אותו מדי שישה חודשים, כפי שאמר אוסקר ויילד, אבל אחד מאתנו אינו מהסס להסתובב גם בחודשי הקיץ המהבילים במכנסי קורדרוי עבים, חולצות ארוכות ונעליים גבוהות. מבחינתו אין כאן עניין של אופנה - זוהי כסילות אסקפיסטית שאינה מכירה בשלטון הקיץ. וכך אנחנו שוב מנהלים את אותו דיאלוג יום-יומי עם אופנת הגברים ועם הנפש הישראלית, שואלים את עצמנו היכן מתחיל הקורבן ונגמרת האופנה, ולמה אפילו לאלה שמתווכחים אתנו ברור שהאופן שבו הם ייצאו מהבית וייראו בציבור מסמן משהו לעולם, גם בניגוד לרצונם.

לא נירגע עד שלא יקבלו גם אותנו לבנד אוף אאוטסיידרס

וכך אנו נשארים עם מדפים מלאים בבגדי חורף, עם הרצון להתחדש ועם הטעם הטוב של המסטיק הישן (עם סוכר, כמובן), שמזכיר לנו איך "עושים ארון". קודם מוציאים את הבגדים וממיינים אותם. ערימה ראשונה היא לבגדים שלא נלבשו בכלל בשנה האחרונה ושאין סיכוי שיילבשו אי פעם (כדאי למכור בחנויות לבגדי יד-שנייה או לתרום). בערימה השנייה יתכנסו בגדי חורף שצריך לקפל ולארוז עד הסתיו הבא. אחד מאתנו זוכר עוד מימי הצבא שהקיפול הוא קריטי, מכיוון שאופן האפסון קובע איך ייראו הקמטים והקפלים העתידיים של הבגד. הערימה השלישית היא של בגדים שזקוקים לעזרה מקצועית - הרחבה, הצרה, מכפלת או ניקוי. אלה ישונעו לבעלי המקצוע המיועדים להם. לדעתנו, גבר שהולך ברחוב עם שקית ובה בגדים שחזרו מניקוי יבש הוא מחזה מעורר השראה, מעין תמונה אידיאלית של אדם שיודע לדקדק עם עצמו.
ואם כבר "עושים ארון", כדאי להעיף מבט גם בארון הנעליים, אותו כוך אפל ומבולגן שלא זוכה לתשומת לב רבה. את נעלי החורף אנחנו מחזירים לקופסה, עטופות בנייר פרגמנט (או סתם מניחים במקום שלא יאגור אבק). את הנעליים שלא השתמשנו בהן - גם אם אלה הסניקרס האהובות שנקנו בלונדון לפני עשור וראו ימים יפים, אבל היום יושבות מיותמות כמו זיכרון משיעורי הספורט - זורקים. את הנעליים שנשארות גם לעונה החדשה מאווררים בחוץ ליממה.

רק עכשיו אפשר לגשת לארון הבגדים הריק יחסית ולראות מה עלינו להכין לקראת הקיץ הישראלי, שהוא בדרך כלל התירוץ הרשמי הכללי למראה מוזנח ומינימלי. פעם, אפשר להיזכר עם חגיגות ה-100 לתל אביב, היו כאן אנשים בחליפות לבנות וכובעים, שישבו בבתי קפה הומי אדם באוגוסט ובכל זאת נראו כמו אנשים עם כבוד וסטייל - כאלה שלא היו מביישים את רחובות וינה או את בתי הקהווה של אלכסנדריה. לא שצריך לשוב לסדר הישן, אבל כדאי לזכור שג'ינס וחולצת טי הם מערכת לבוש אחת מני רבות, שמתאימה ליום עבודה במשרד אפרורי, אבל לא להליכה ברחוב לפנות ערב, למסעדה או לפגישה.

שלוש פינות לכובע שלנו

את המלתחה צריך לרענן, וכדאי להתחיל מכמה אבני יסוד שהן יותר צורך, ופחות עניין אופנתי של רגע. שלא תבינו לא נכון: אנחנו מאוד אוהבים חולצות טי ואף רואים בהן קלאסיקה שלעולם לא תצא מהאופנה. חולצת טי אחת לבנה וטובה היא משהו שקשה לתיאור. היא חייבת להיות בגזרה הנכונה: צווארון עגול עדיף תמיד, שרוולים קצרים, לא רחבים מדי, ושתהיה קרובה לגוף - לא צמודה, לא קצרה ולא ארוכה; שתהיה מכותנה איכותית, ושתמיד תהיה נעימה ותנשום, גם אחרי עשר כביסות.
אך לצערנו, הגבר הישראלי החליט לאמץ את הטי כלבוש הרשמי, כפיג'מה, כחולצת עבודה, כחולצה לבילויים וכחולצת חוצות. אז למה לא להחליף את השגרה? חולצות פולו מכל מיני סוגים הן תמיד פתרון סכיזופרני מוצלח: יש להן מראה אלגנטי וקלאסי, אבל כשהן מותאמות בחוכמה לשאר המחלצות הן משלימות בקלות מראה של רישול מוקפד. חברת השמאטעס האמריקאית "אמריקן אפרל" תרמה רבות להפצת בשורת הפולו כשהוציאה לשוק חולצות בסיסיות, מדויקות ובצבעים שקטים. באותה נשימה אפשר להזכיר גם את "לקוסט" ו"פרד פרי", המותגים הידועים שגם צרפתים שזופים באוגוסט וגם חנונים אוהבי חורף ייראו בהם קלאסיים, אלגנטיים וגם, אם לשאול את המונח הסבתאי, מאוד מודרניים.

חולצה נושאת פרי

יש עוד הרבה מה לומר על הקיץ ועל הדרכים הנכונות לעקוף את זוועת חומו: משקפי שמש מצריכים דיון נפרד; מכנסי בד - חאקי או בז' - ראויים לבחינה חוזרת, פוסט-חלוצית; נעלי הבד חזרו לאופנה ומאפשרות מרווח נשימה לכפות הרגליים; ואין כמו ז'קט בד קיצי, בצבע כחול עמוק, שתמיד יהיה הדבר הנכון, אפילו אם הוא נלבש מעל חולצת הטי הלבנה מקודם.

לאן? לאן? לאנוון.

שחור ולבן זה הצבע שלי

המותג ג'וליאנו פוגי'ווארה מחבר בצורה אינטליגנטית ועכשווית מינימליזם יפני ולוק איטלקי, או במילים אחרות: פחות צבע יותר צורה. המעצב הראשי של פוגי'ווארה, מסטקה מטסומורה, השיק לאחרונה פרויקט חדש ומעניין שנקרא FEATURED PROJECT בו הוא משתף פעולה עם אמנים שונים בתחומי עיצוב, מוזיקה, ולשמחתנו גם אופנת גברים.

שיתוף הפעולה הראשון הוא עם שון קוואקמי המנהל הקריאטיבי של משרד העיצוב היפני artless והתוצאה היפה מבוססת על אביזר האופנה הגברי והעל-זמני: החולצה הלבנה הקלאסית. החולצה, בעיצובו של מטסומורה, הועברה לקוואקמי אשר הוסיף עליה עבודה גרפית, שממבט ראשון נראית כמו כתם צבע שחור, ובזום פנימה נגלה עולם עצי ומסתורי, מופשט ומדויק.

לא רצוי, אבל אפשר לנסות בבית, למרות שהגרסוניירים, עוד מילדות, אוהבים חולצות לבנות נקיות (מקסימום עם מדבקה של דם המכבים).
ואם כבר מדברים על שיתופי פעולה בין שחור ולבן, אותו אתר מצוין C-Q-C מציג תמונות מגורענות להפליא מקולקציית סתיו-חורף 2009/2010 של ראף סימונס לפרד פרי:

סימונס התראיין בעניין לדייזד-דיגיטל וסיפר כי ההשראה לחלודה, עימה לכלך את עלי הדפנה, מגיעה מהפסל והמשורר האמריקאי קרל אנדרה, שהזכיר לגרסונייר את התערוכה המפעימה של יעקב דורצ'ין שעדיין מוצגת במוזיאון תל-אביב. וכך עולה שוב התהייה, מתי אצלנו תהיה השראה הדדית, בטוחה וזורמת בין האופנה והאמנות? כי אמנים שמתלבשים טוב לא חסר, מעצבי אופנה שקונים אמנות גם אפשר למצוא - אז קדימה חברים להתחיל להתחבר.

גלגלי תעתוע

המותג פרד פרי חוגג השנה 100 להיווסדו (כבר סיפרנו לכם על חולצות ה-100 המרשימות ועל הליין עם ראף סימונס) ועכשיו מגיע שיתוף הפעולה המעניין ביותר עם חברת פיאג'יו האיטלקית. אז קבלו את הווספה-פרד פרי האולטימטיבית: היא יקרה להחריד, אפשר להשיג אותה רק במקומות ספורים בעולם, והיא יפה להפליא:

אך אם הזכרנו כלי תחבורה גרסוניירים חייבים לציין את חברת ויקטורינוקס השוויצרית, זו שקיבלתם את האולר המפורסם שלה לבר-מצווה, החוגגת 125 שנה לקיומה עם אתר מיוחד וכמה פרויקטים מעניינים.
לצד השעונים והאולרים משנות השלושים, שחזרו לשוק בהוצאה מיוחדת, מגיע שיתוף פעולה משובח בין ויקטורינוקס לחברת Airstream Trailer האמריקאית, המתמחה בייצור קרוואנים יוקרתיים. הגרסא המיוחדת של ויקטורניקוס וארסטרים היא קרוון משודרג, אורכו כ- 6 מטרים, עשוי מיחידות אלומיניום כפול ומצוייד להפליא - כולל סכינים רבים, וערכת פונדו אחת. שימו לב לנוף המשתקף בחלון ותאמרו בלב Bon Voyage.

בעל המאה

עיריית תל-אביב בצעד מרגש, שלא נאמר מכונן, החליטה להוציא קו חדש של חולצות המציינות מאה שנים לעיר בשיתוף עם המותג הבריטי פרד פרי.

זו באמת הכותרת שהגרסונייר היה רוצים לתת לפוסט הזה אבל האמת (כרגיל) מאכזבת ומחזירה אותנו לטניסאי, איש אופנה וג'נטלמן בריטי בשם פרדריק ג'ון פרי, שנולד גם הוא לפני 100 שנה (ב-18 למאי ליתר דיוק, למרות שנרשמו מחאות מכיוון כרם הסקוטים). החגיגות ליום הולדתו המתקרב החלו בהוצאה מיוחדת של חולצת הפולו הקלאסית, עם לוגו עלי הדפנה מודגשים מהרגיל ועם ציון המספר 100.
פרדריק פרי, להזכירכם, היה מגדולי הטניסאים הבריטים, שקטף שלוש פעמים את גביע וימבלדון ובין 1934 ל-1938 אף נצץ במקום הראשון בדירוג הטניסאים העולמי. ב-1952 הוא הציג לעולם, או יותר נכון בפני מבקרי הטורניר היוקרתי, את חולצת הפולו המיתולוגית עם לוגו עלי הדפנה, שכפי שכבר הרחבנו, עברה גלגולים תרבותיים שונים ומעניינים (מהמודז, הסקינהדז והאינדי).

ואם כבר פרגנו לאחד, נזכיר גם את המתחרה מהצד השני של התעלה: לקוסט. הגרסונייר מאד מחבב את שיתוף הפעולה האחרון של הקרוקודיל הצרפתי עם המותג היפני יונייטד ארוז. היפנים הפכו את התנין הירוק לאפור, עיצבו חולצה בגזרה צרה, עם צבעים מונוכרומטיים ויצרו עבורכם את החולצה המושלמת לטורניר וימבלדון הקרוב.

משטרת האופנה

קציני משטרת ברלין קיבלו לפני כמה שבועות הודעה יחסית מוזרה ובה נאסר עליהם ללבוש מותגי אופנה מסוימים, כשהם מסתובבים ברחובות העיר. הסיבה היא שאותם עשרת מותגי האופנה ידועים כפופולאריים במיוחד בקרב פעילי הימין הקיצוני, והדבר מהווה סכנה לביטחון הקצינים.
איגוד השוטרים הגרמני לא אהב במיוחד את ההנחיה הזו ומתכוון לפעול לביטולה, אבל את הגרסונייר מאד מעניינת התופעה המרתקת, והממש לא חדשה, של ערבוב בין אופנה ופוליטיקה. זה גם טוב לדעת, לפני הנסיעה הבאה של הגרסוניירים לברלין, מה צריך ללבוש הפוסע במדרכה ממול - כדי שנעבור מיד לצד השני, ובכלל מה עשו המותגים הבאים שהפכו אותם למסוכנים לממסד: Fred Perry, Ben Sherman, ACAB, Alpha Industrie, Alpha Industries, Consdaple, Lonsdale, Pit Bull, Outlaw, Troublemaker, Thor Steinar.

החיבור בין אופנה לפוליטיקה אינו חדש, ובמאה הקודמת הוא בלט כחלק מהבניית זהות של קבוצות תת-תרבות שונות, שהתאפיינו בקוד לבוש ספציפי. תעשיית האופנה המודרנית אמנם למדה להתייחס לבעיות אתיות, סביבתיות, חברתיות, אבל לא פעם היא נדרשת לחזור חזרה למגרש הפוליטי. לשני המותגים הידועים מהרשימה הזו, פרד פרי ובן שרמן, יש היסטוריה ארוכה עם קבוצות סקינהדז לונדוניות, שהיו בעלות אידיאולוגיה שונה בתכלית מהימין הקיצוני של היום ולמעשה צמחו בקרב מעמד הפועלים הבריטי בשנות ה-60.

הגרסונייר רק יכול לדמיין את הפרצוף החמוץ של מנהלי השיווק של פרד פרי או בן שרמן, שקראו את הוראת משטרת ברלין, כי יחסי ציבור זוועתיים מאלה לא יכלו לקבל. שני המותגים עבדו מאד קשה בעשורים האחרונים לשקם את התדמית הבעייתית המשייכת אותם לקבוצות שנאה, הם כבר חסמו כמה מהחנויות שלהם בפני קליינטים בעייתיים, הוציאו הודעות מגנות, ויצרו פרסומות המעודדות רב-תרבותיות (ודי להיזכר בשיתוף הפעולה האחרון של פרד פרי עם ראף סימונס שהתהדר בדוגמנים שחורים, ובן שרמן שמפרסמים באופן קבוע במגזיני גייז ומממנים מסיבות לקהילה).

"הנער מדרום" של אוהד מרומי?

גם לפני שלוש שנים אפשר להניח שנעתקה נשמתם של אנשי פרד פרי כשצפו בסרט אחד שהחזיר את כולם 25 שנה אחורה. This is England, סרטו (האוטוביוגרפי) של הבמאי הבריטי המוכשר שיין מדוז, מציג בצורה מרתקת את עולם הסבקלצ'רז שהתעורר לחיים בבריטניה התאצ'ריסטית. באחת הסצנות הבלתי נשכחות גורר הגיבור הצעיר את אימו למסע שופינג חובה לכל גלוח ראש מתחיל: מגפי ד"ר מרטין, ג'ינס ליווייס שחור וצמוד, כְּתֵפוֹת (שלייקס) אדומות וחולצת פרד פרי.

שון - צעיר חסר מנוח שכמותך

בינתיים בברלין, אפשר לדבר גם על מותגים פחות תמימים כמו Thor Steiner, שהוכרח לא מזמן לשנות את הלוגו מכיוון שהזכיר באופן מובהק את סמל האס.אס. לאחרונה נפתחו בברלין שתי חנויות המוכרות את המותג, ואנשי העיר המתורגלים היטב למפגני הכוח של הימין הקיצוני בהפגנות ובסיסמאות, יצאו לרחובות. ואין לשכוח כי מדובר בחנויות אופנה, לכאורה נאות מראה, הממוקמות היטב בלב הסטייל הברלינאי, אחת מהן אפילו ברחוב הקרוי על שם מהפכנית סוציאליסטית יהודייה –רוזה לוקסמבורג, מספר 18. מאז שהחנות נפתחה היא נתונה ללחץ ציבורי, משפטי, עם לא מעט הפגנות סוערות בהם השתתפו אלפי אנרכיסטים, ארגוני שמאל, ושאר ברלינאים עם סבלנות קצרה וזכרון ארוך שלא מוכנים לתת לנאו-נאצים דריסת רגל.

אין שופינג בזמן השמירה

בינתיים, חזר אלינו הגרסונייר הברלינאי, עם מייל אישי שמספר לנו קצת מהנעשה במדרכות העיר: "טוב, לגבי פרד פרי, נראה לי שתכל'ס היום בברלין כשאתה רואה מישהו ברחוב עם קרחת, קעקועים וחולצת פרד פרי - יש יותר סיכוי שהוא הומו מאשר נאצי. באמת. אפילו אלק אמפייר מאטארי טינאייג'רז ריוט (להקת דיגיטל הארד-קור ברלינאית עם אידיאולוגיה אנטי-פשיסטית, אנרכיסטית) תמיד לובש דיקיז ופרד פרי, אותו מותג שגם מתהדר בחנות יאפית ובורגנית ב- mitte. אבל כן, כולם פה יודעים שפרד פרי הוא גם מותג של נאצים ואני מניח שבאזורים אחרים של ברלין או גרמניה יש ימנים קיצוניים שלובשים את זה. בוא נגיד שאם הייתי רואה פרד פרי ברחוב על מישהו שלא נראה גיי הייתי חושד או חושש. עכשיו לגבי טור שטיינר, טוב, זה כבר סיפור אחר. מדי פעם קוראים פה בעיתונים או שומעים על שערוריות הקשורות במותג טור שטיינר, ויש לא מעט הפגנות נגד חנויות שמוכרות טור שטיינר. כשאני אישית רואה מישהו ברחוב עם טור שטיינר אני מיד יודע, וגם רואים, שזה או נאו-נאצי או מישהו שלא הייתי ממש רוצה לדבר איתו. מה שנקרא פה "פרולו" (מהמילה פרולטריון)"

פוסטר לימודי בלבד

מי שמביט בי מאחור - יודע מי אני / מי שמביט מי מאחור - לא רוצה להתעסק איתי