הגרסוניירים, שהתגעגעו לצ'יפ פריידי שלהם כמעט כמו קוראיהם, החליטו לשוב ולשוטט ברחובות עירנו דווקא בסופשבוע פועלי במיוחד: יום שישי אחרון של חודש אפריל וסימנים של מהפכה באוויר. הם מתכנסים לישיבה לא מתוכננת בבתה וגריגה ומנסים להבין לאן נושבת הרוח. דברים חדשים חוזרים על עצמם, כמו צ'יפ פריידי, במעגלים (התרוממות של קדישמן - ראו תמונה למעלה), ואז בנסיון לתכנן איך יראה היום המוזר הזה, התחיל לרדת גשם, יצאה השמש, הגיע הטוסט, והלמות תופים נשמעו מרחוק.
הם יצאו לכיכר המושבות (שהיתה כה יפה פעם) ושמו פעמיהם לאופנת סגל (רח' העליה 6-8), הברני'ז של שבט החתנים, המקדש של חליפות איטלקיות, ההיכל של בוס-קוואלי-ורסאצ'ה-פרה-לקוסט. שלוש קומות של ספורט ואלגנט, ביום הכי עמוס בשנה, שניה לפני עונת החתונות (המוכר רמז שבאותו היום נמכרו מאתיים ארבעים ושתיים חליפות! שבטח יילבשו פעם אחת בחייו של כל חתן).
אבל הגרסוניירים התרשמו מהרצינות ומההדר, מקיר שלם של חולצות לקוסט חביבות, ממגירות העניבות הרחבות, רחבות מדי, וממוכרים שעדיין נשארה בהם חביבות ואדיבות למרות השעה המאוחרת (כמה רחוקה כיכר המושבות מכיכר המדינה, הם חושבים לעצמם).
משם הם יצאו ונמשכו כבמטה קסם עוד דרומה לקול קריאות התופים של מפגיני טרום אחד במאי. אחד הגרסונייר, שבילדותו בעיר סוציאליסטית נהג לשיר את האינטרנציונל במקלחת ולצעוד עם דגל אדום כל אחד במאי, נזכר בדרס הקוד הנוקשה של החולצה הכחולה, השרוך האדום ושמש העמים. הפרולטר והגרסונייר התאחדו לצד עובדים זרים, פליטים, אנשי שוליים ועוד כאלה שהגרסוניירים התייצבו מיד לצידם, גם שהמשטרה צרחה דרך המכונית לעלות על המדרכה, כאילו היתה שם איזו הפרעה לתנועה.
קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה: עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָבמשם דרך לוינסקי ופסאז' מהפנט, הגיעו הגרסוניירים, מאוחר מיד, לחנות הדגל הגברי של דרך יפו - אופנת לורד. ועל זה נאמר: "הו לורד!". לוח השראה שלם שבחלון, לוגו גרסוניירי מופלא ובגדים מאובקים של עבר גברי מפואר יותר.
ממול נגלתה חנות אחרת עם מבחר פיג'מות די מרשים, לכל מי שהתעניין איפה ניתן לרכוש מערכות שינה שכאלה (עוד על מערכות שינה ואופנת גברים, הגרסוניירים נזכרים בטור שכתבו ושמוקדש לכל אלה). 
ורק מפאת אחד במאי והדי תופי-הפועלים לא נזכיר כעת חנות חדשה, לא רחוקה משם, שצדה את עיניהם של הגרסוניירים. מישהו אמר ריק אוונס? מישהו רוצה דמיר דומה? פוג'יווארה? מארקס מתהפך בקברו, והגרסוניירים כבר לא ישנים בלילה. אחרי הכל "עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבָה", הישן עוד מתפורר בחן וזה החדש יחכה עד שיתעשרו מספיק.
הכל מאוד רגוע אצלם שם בטשרניחובסקי - תחושה אמיתית של נינוחות ושוני, כמו משק אוטרקי קטן: יש ביסטרו ויש פטיסרי, יש ספַּר ויש חנות כלות (אחת היפות בעיר - עוצבה על ידי אותם מעצבים של 
מטשרניחובסקי התעקלו לביאליק, חמדו כרגיל את הבניין הפינתי (על אלנבי) אותו הפכו בדמיונם ל
רק שהגרסוניירים לא יכולים להישאר רגועים כשמזמינים אותם לקומה מעל - הם קפצו כמו תלמידי ישיבה צעירים בברכת השמש, עלו לקומת הגברים וזכו בשלל מיידי: חולצת לקוסט לבנה וחגורת סיקסטיז מבד כחול. 
לרגע, קטן ושברירי כמו שניה במחוג דקיק, נראתה חנות השעונים ליד סטימצקי כחלום גרסוניירי מובהק. מותג השעונים האהוב על הגרסוניירים 
הסיפור העצוב האמיתי במסע צ'יפ פריידי זה הוא בית הקפה המיתולוגי של יהודית שתמיד היה נטוע עם רגל אחת באייטיז ורגל שניה עמוק בסוף מאה ה-19. יהודית נפטרה לפני כמה שבועות, ומיד נסגר המקום והותיר לא מעט לקוחות, בשיער חצילי, ללא קפה שכונתי. הגברות האוסטרו-הונגריות כבר לא יושבות ומספרות סיפורים על סיסי ופרנץ יוזף, בעליהם כבר לא טומנים את כפיותיהם הקטנות בעוגות היער השחור והגרסוניירים נמסו כחמאה למראה מודעת האבל בחלון, שמעוטרת, כהומאז' אורופאי, ברקע טירות הקצפת והתות.
על חורבות גן החיות המיתולוגי, בו פעם גרו בכיף נמר בנגלי שחור וטיגריס ענק שנודע בשאגותיו, מצאנו כנופיות קשישים, אמהות בוגאבו משועממות וגברים כרסתניים שרוצים להתחפש לקפטן סטובינג. המסע גרם לנו לרצות להשאר עם שתי הגלים על האדמה, לסרב לכל מסע יאכטוניירי, לחצות את הכביש במהירות לפנסו ביס ולקנח בבוריקס אהוב עם גבינה ותרד. 
רשומות
