צ'יפ פריידיי - גן העיר / יהודית לא גרה פה יותר

לכבוד צאת חג עשרת המצות החליטו הגרסוניירים לעשות צ'יפ-פריידי בגן העיר, מקום שכדאי להגיע אליו בעיקר אם יש לכם רשיון סקיפר, או אם קניתם לאחרונה את היאכטה של אריסון (הי, הפיראטים חוזרים לא?), הסיבה השלישית והמנצחת להגיע לגן העיר היא אם חלילה פספסתם את בר-המצווה של הבן של רביבו ואתם מאד רוצים לדעת מה לבשו שם.
מתחם השיש המאובן שמאחורי כיכר העיר, עוצב על ידי הארכיטקט אריה אלחנני, והתיימר בימיו הראשונים להיות המקבילה התל-אביבית של לה בון מרשה הפריזאי. המתחם, שנפתח לפני 21 שנה, מתגאה בהיותו "מרכז קניות יוקרתי ללא רשתות מזון, אוכל מהיר ובתי קולנוע" ומשתרע על שטח של 41,000 מ"ר, ובו, שימו לב לפוטנציאל, 9 חנויות ייעודיות לבגדי גברים! הגרסוניירים רצו כבר להוריד את המגבעת ולפתוח את הארנק אבל אז קראו בקול את שמות החנויות בהם הם עמדו לבקר: הום לגבר (שיק מתחכם), ויה ונטו (כולנו פליני), ונדום (כולנו דנב), מונט וורדי (אנחנו דווקא ויוולדי), פול אנד שארק (מלתעות עם משקפים), נאוטיקה (מיאמי נייס), פולגת ופוקס-מן (לוקל פולגתיזם).

בלייק קריגנטון. אייקון סטייל מקומי

ההתחלה היתה דווקא ברגל ימין. בכניסה ראשית: פול אנד שארק, שזוכה בתואר החנות החביבה ביותר במתחם, עם לא מעט פריטים שהגרסוניירים היו שמחים לרכוש (כדאי להעיף מבט על החולצות הקלאסיות, הנעליים הקיציות וכמה חגורות צמה). אך אולי, יותר מהבגדים, היו אלה שתי המוכרות שכבשו את לב הגרסוניירים, הרך כמצה רטובה, בסיפוריהן הטרחניים על המותג האיטלקי (יותר מ-30 חנויות בסין!) על המבצעים (תחתונים במאתיים חמישים שקל?) ואפילו ביקשו שנצלם את החלון (נסתפק בדובי).

נורת האס.או.אס נדלקה כשפסעו הגרסוניירים לממלכת נאוטיקה הסמוכה, ומחלת הים כבר החלה לפעפע בתוכם: הצבעים הכחולים והלבנים (ולא, לא הכחול האופנתי החדש והאהוב), השמרנות האופנתית ומי אמר חלון פנורמי ולא קיבל? רבותיי, הגרסוניירים עלו פה על שרטון.

ונדום – חנות שפעם היתה אור לגויים, ומחזיקה היום בעיקר לקוסט (לא הדגמים מהפוסט הקודם...) ומהקולקציות היותר פרחיות של הוגו בוס אשר ידעה היבשת. בעיקר היה מעניין לשמוע בחנות הרצאה קצרצרה על גברברי העדה החרדית שקונים לא מעט בגדים ונדרשים לשלחם לבדיקת שעטנז. איסור שעטנז ביהדות, כזכור לכם מלימודי התושב"ע, קובע שאסור ללבוש בגד שבו ארוגים צמר ופשתן ביחד לאריג אחד. אז אם אתם נגד שעטנז, יש לנו את הכתובת בשבילכם...

לרגע, קטן ושברירי כמו שניה במחוג דקיק, נראתה חנות השעונים ליד סטימצקי כחלום גרסוניירי מובהק. מותג השעונים האהוב על הגרסוניירים IWC קרא להם כנימפה שוויצרית ואיכזב עם מבחר עלוב ושמרני.

הסיפור העצוב האמיתי במסע צ'יפ פריידי זה הוא בית הקפה המיתולוגי של יהודית שתמיד היה נטוע עם רגל אחת באייטיז ורגל שניה עמוק בסוף מאה ה-19. יהודית נפטרה לפני כמה שבועות, ומיד נסגר המקום והותיר לא מעט לקוחות, בשיער חצילי, ללא קפה שכונתי. הגברות האוסטרו-הונגריות כבר לא יושבות ומספרות סיפורים על סיסי ופרנץ יוזף, בעליהם כבר לא טומנים את כפיותיהם הקטנות בעוגות היער השחור והגרסוניירים נמסו כחמאה למראה מודעת האבל בחלון, שמעוטרת, כהומאז' אורופאי, ברקע טירות הקצפת והתות.

על חורבות גן החיות המיתולוגי, בו פעם גרו בכיף נמר בנגלי שחור וטיגריס ענק שנודע בשאגותיו, מצאנו כנופיות קשישים, אמהות בוגאבו משועממות וגברים כרסתניים שרוצים להתחפש לקפטן סטובינג. המסע גרם לנו לרצות להשאר עם שתי הגלים על האדמה, לסרב לכל מסע יאכטוניירי, לחצות את הכביש במהירות לפנסו ביס ולקנח בבוריקס אהוב עם גבינה ותרד.