ברכה עצמית

הגרסוניירים, כמו שאר העולם, חלוקים בדעתם לגבי הדואו המוכשר Bless, שממקם את עצמו ואת עבודותיו באזור הדמדומים שבין אמנות לאופנה, בין קונספטואליות לפרקטיות, בין התבודדות רעיונית להובלת המחנה הקריאטיבי. דזירה הייס ואינס קאג נפגשו בשנות התשעים כסטודנטיות לאופנה בפריז, והתחברו מיד באמצעות אותה רתיעה מההתנהלות המסורתית, הידועה מראש, של תעשיית האופנה.

ב-1996 הגיחה לעולם חברת האופנה Bless (שם של מאפייה ברלינאית אהובה עליהן) ובזכות הקולקציה השניה - שכללה פאות נכריות עשויות מפרווה אשר שולבו בתצוגה של בית מרטין מרג'יאלה - קיבל הדואו חותמת התקבלות רשמית ממנהיג האוונגרד דאז.

הקונספטואליות שלהן יכולה להתיש ולגרום ללא מעט צקצוקי שפתיים, אבל החנות בברלין למי שלא ביקר, מרעננת לעיתים יותר מהרבה גלריות שנמצאות באזור (על כך כבר נכתב בפוסט ברלין) והקולקציה האחרונה, 37 במספר, מציעה בגדים המתאימים לכל שלושת המינים (כך במקור), ללא תמה מאחדת או קו מחבר.

וכך, כבר יותר מעשור, מקפידות הבנות ליזום שיתופי פעולה עם שלל מגוון של אמנים וליצר קולקציות ספורדיות, מפתיעות ומקוריות להפליא המתכתבות עם עולם האמנות, העיצוב והאדריכלות. עשיית בגדים מתוך אהבה, סקרנות וחוסר תלות בכללים הנוקשים של התעשייה מובילה לשחרור יצירתי מעניין, שלפעמים הופך קצת ל...קקפוניה, כמו בוידיאו הבא, של קולקציית סתיו-חורף 2009:

New Sheheit from BLESS on Vimeo.