גרסונייר עם בוטונייר
לא בכל יום נתקלים הגרסוניירים במילה חדשה שלא הכירו, ובטח אחת כזו שקרובה לרוחם ולכיס חליפתם. הפעם במועדון הג'נטלמנים הוחלט לברר אחת ולתמיד מה לעזאזל הוא קסמו של הטבע שמושך אותנו, גברי העיר ונערי האספלט, במסתורין מעורר הערכה ואימה. וכך, בעודם מנווטים את מילותיהם בין אדניות אורבניות ליערות סבוכים, נתקלו הגרסוניירים לפתע במושג boutonnière, פרח חגיגי שבו מתקשטת חליפתו של הגבר באירועים מיוחדים, סמן של טבע בתרבות הגברית . לכן הפוסט יהיה רווי בתמונות של בוטוניירים מופלאים, ריחות פרחוניים וחשש רציני מאסונות סביבתיים ומטבע האדם.
מאז ומתמיד היה מועדון הג'נטלמנים מוסד עירוני: הוא פועל בעיר, מתייחס ללבוש כחלק מפעילות עירונית, ונהנה מקצב פעימות הלב האורבניות שמזרימות דם חדש לבגדים, ללבוש ולהתנהגות בכל מקום בעולם. "הרחובות ממריאים לאט", אמר המשורר, והג'נטלמנים מנסים לפעמים לצאת במהירות אל מחוץ לשבילי האספלט העירוניים ולהציץ בזהירות אלרגנית על הטבע ביופיו המסוכן.
Markus Muntean & Adi Rosenblum
המתח בין העיר לכפר, בין הפראי למודרני, או בכלל בין הטבע לתרבות הוא קונפליקט שמלווה את ההיסטוריה המערבית מאז שנולדה. מצד אחד, תהליכי העיור הלכו ונעשו אינטנסיביים יותר, כפרים ומושבים נזנחו, וההיסטוריה מתמלאת בסטטיסטיקה של אסונות טבע שלא מוציאים שם טוב לכוחות הטבעיים שנמצאים מעבר לאוטוסטראדות. מצד שני, הטבע המשיך להקסים ולכשף רבים וטובים, עד שבשנים האחרונות יש תנועה גדולה, חזקה ומרתקת שקוראת לבחינה מחודשת של הטבע העירוני, לטשטוש הגבולות שבין טבע לעיר ולשילוב אורגני ביניהם.
נ. קאווארד
קחו למשל את תופעת הפארם-קאלצ'ר בעיר, שמעודדת תושבים להפחית את הצריכה ולהשתמש באמצעים קיימים לדישון, לגידול ירקות ולמיחזור פסולת ביתית לקומפוסט טבעי. מפרויקט "
עץבעיר" התל אביבי. עד לב מנהטן, שם במלון העירוני (ומקדש הקוליות המטרופוליני)
Ace, אפשר למצוא סימני טבע בדמות כוורות דבורים שמעטרות בחודשים האחרונים את גגו.
ב
בלוג המצוין של המלון מסופר על עובדת מסורה אחת שנפרדה מבן זוגה וקיבלה חזקה על כוורת הדבורים הזוגית, שאותה העבירה לגג המלון ושממנה מפיקים דבש שנשלח לאורחי המוסד (שגם מספק חלק מתצרוכת הדבש למסעדה שבקומת הכניסה). כוורות כאלה, כמו גם גינות עירוניות אחרות, עושות דרכן למרכזים אורבניים והופכות את ההבחנה הדיכוטומית הוותיקה של עיר מול כפר לבלתי רלבנטית ולהזדמנות להתחקות אחר העקבות המבולבלים של הכפר בעיר (ואולי גם להיפך).
אופנת הגברים עזרה גם היא בשנים האחרונות לטשטוש ההבדלים. אופנה תמיד היתה, בין השאר, מעין מדים מובהקים של אנשים עירוניים, ואילו בגדי עבודה היו מדים שנחשבו "אנטי אופנתיים" והוערכו על פי הפונקציונליות שלהם. העידון הסגנוני העירוני מול החספוס והגסות הכפריים היו לכאורה הפכים שונים, ועד לאחרונה נתפשו כשני צדדים של אופנת גברים, שלעולם לא ייפגשו.
נ. צ'ארלס
אבל בשנים האחרונות, במיוחד באמריקה, יש חזרה למסורת, ואתה גם חזרה לטבע. כבר דובר לא אחת במועדון על חזרתם של בגדי העבודה, מכנסי הג'ינס, חולצות הפלנל וכמובן הדפסי הפרחים והצמחים שמצאו את דרכם לרחובות הערים הגדולות. אפילו בקסטרו צעדו דוגמנים בתצוגת האופנה האחרונה עם גבעולי סלרי בתיקי הקנבס שלהם, שהפכו את העירוניות לרומנטיות כפרית.
קסטרו והסלרי
באגף הנשים, הצמד רודרטה ובית סלין השתמשו בעץ והפכו אותו לאלמנט מרכזי בכמה מהקולקציות האחרונות, וארדם, המעצב הלונדוני החביב, נוהג להפוך כל בגד לחממת פרחים אקזוטית. קרל לגרפלד, כרגיל נביא בעירו, ברא בתצוגת האופנה האחרונה של שאנל בפאריס עולם פוסט אפוקליפטי, ועל המסלול התהלכו דוגמניות בין ענני עשן סמיכים דרך נוף פחמי ושרוף.
גם באגף הגברים נרשמת נהייה פרחונית ראויה: ראף סימונס לבית ז'יל סנדר יצא בקולקציה האחרונה עם הדפסי ענק של פרחים על חולצות טי, ואילו פול סמית ממשיך במסורת המזוהה עם בית האופנה שלו, שמפזר רמזים פרחוניים על חליפות, עניבות ואפילו חפתים מדי עונה.
פרח מראף סימונס
אי אפשר שלא להזכיר את אלכסנדר מקווין המנוח, שחיבר בצורה גאונית בין טכנולוגיה, בד ודימויים מעולם הטבע. הוא הדפיס חיות, צמחים ואלמנטים טבעיים אחרים בטכנולוגיות דיגיטליות מודרניות, ויצר סינתזה מבריקה בין טכנולוגיה לבד, חיבור שהיה הדבר הכי קרוב - ואולי הכי רחוק - מטבע.
תחום הפרפורמיה היה תמיד אחד מהמקומות האופנתיים שאפשרו למצות בהם את הגעגוע לטבע באופן המובהק ביותר. לצד ריחות מוכרים, אביביים ומתקתקים של פריחה, יש היום לא מעט חברות קוסמטיקה שמנסות להתחקות אחר ריחות טבעיים, שמזכירים עצי מחט ממדינות צפוניות, צמחים מהנילוס (כמו הבושם האחרון של "הרמס") ועד יערות ודשאים ממקומות שונים ומשונים בעולם.
חברה כמו קום דה גרסון מצליחה להציג במגוון ניחוחותיה בדיוק את אותו היחס בין הטבע לעיר, כשניחוחות סינטטיים של ורדים יושבים על המדף לצד ריחות אורבנים מובהקים של אספלט ומטשטשים את ההבחנות המסורתיות של גבריות ונשיות, עיר וטבע.
אופנת הגברים המסורתית יותר הקדישה לטבע אקססוריז מיוחדים, שנועדו לתת כבוד לטבעי, תוך שמירה על התרבותי, כמו למשל מטפחות משי (שמקורן בתולעי המשי), או הפרח בדש ("
boutonnière") - הסמן הטבעי הגברי המובהק מכולם - אותו ציפורן חגיגי שנועד לאירועים מיוחדים שבהם חליפתו של הגבר מתקשטת בטבע. "עוד האדם בלבלוב נעוריו", כותב קארל צ'אפק בספרו "
שנת הגנן", "הוא מניח שפרח זה מה שתוקעים בדש המעיל... חסרה לו ההבנה האמיתית שפרח הוא משהו שחורף, שעודרים ומזבלים ושותלים ומעבירים וגוזמים וקושרים".
ואי אפשר לדבר על היחסים עם הטבע והשליטה בו מבלי להזכיר את מעלליו (כתגובה, אולי, למעשי האדם) האחרונים במזרח הרחוק. דווקא העם היפאני, שרוחש כבוד כה רב לטבע, נאלץ להתמודד בימים אלה עם אסונות טבע רבים. ראוי אולי בכל זאת לתת את הדעת לאיפוק ולהתנהגות הג'נטלמנית שם, שמוכיחה שהטבע שעליו הכי חשוב להגן הוא, אחרי הכל, הטבע האנושי.
לפתע מגיע דריס ון נוטן ומזכיר שוב למה משתלם לאהוב אותו כל כך. ז'קט בומבר עם שילוב בין שני סוגי כותנה בצעים שונים (חאקי ואפור!) והאובססיה בנושא רק נמשכת. 
ואז נזכר הגרסונייר בשני ז'קטים שמדד בשנה האחרונה, ואיך עוד אפשר לכנות פריטים שלא קנית ואתה זוכר אותם עד היום אם לא :הנחשקים. הגרסונייר מציג שני בומברים שפספס לאחרונה: 
ראף סימונס 
לא הספיק הגרסונייר להצטנף בנוסטלגיה עם שרוולי כסף כשלפתע נחת על מסכו מייל מאסוס שמציג את הבומבר החדש של לקוסט, בגרסה צמרית (ראו לעיל) ונחשקת אף היא. 
לסיום, ומדובר בסיום ראוי, החנות הפריסאית Blackrainbow השיקה לאחרונה קו עצמאי משלה ואחד הפריטים המוצלחים בו הוא ז'קט הורסיטי השחור, בעוד גרסה חדשה ומסקרנת עם שרוולי עור וגוף זמש.
ויש גם סרטון מלבב שמתאר את התהליך:
סדרת הצילומים היפה והגרסוניירית להפליא “Orthodox Eros” של הצלמת לאה גולדה הולטרמן מוצגת בימים אלו בגלריה 
רשומות
