ללמוד מלואי ויטון

וידאו מקסים שמטפטף לרשת מחמם את הגזרה לקראת ספר חדש בשם "לואי ויטון: אמנות, אופנה ואכיטקטורה", וישעסוק בשיתופי הפעולה הרבים בין בית האופנה ושורה של מעצבים, אמנים וארכיטקטים, ביניהם: שיגרו באן, זאהה חדיד, מורקאמי, ריצ'רד פרינס ועוד רבים וטובים. הספר, שמעוצב כמו לקסיקון אנציקלופדי, עולה 85$, והוא נראה כמו ההשקעה הכי זולה בפריט שהסמל המפורסם LV מתנוסס עליו.

עדכון: ז'יל סנדר ליוניקלו

הנה עדכון:
לפני פחות מחודש הציג הגרסונייר פריוויו מעורר תיאבון של שיתוף הפעולה בית האופנה היפני יוניקלו למעצבת הגרמניה ז’יל סנדר. (קולקצייה שתקרא J+).
הנה מתחילים להגיע הדימויים, וכדברי המגיב בפוסט הפריוויו: "לא באמת בכיתי, רק כמעט. כשיוניקלו יגיעו לארץ אז אפשר יהיה לבכות ממש".

(ותודה ליותם)

אפשר לראות עוד פריטים במן.סטייל.

טום פורד: גרסת הבמאי

הגרסונייר, כפי שאתם כבר בוודאי יודעים, אוהב מאד חיבורים מוצלחים בין עולם האופנה לאולם הקולנוע. אבל לדבר הזה הוא לא ציפה...
הגרסונייר ידע שמעצב האופנה טום פורד עזב את בית גוצ'י (2004) כדי ליצור את המותג "טום פורד"; ידע גם שהוא במקביל החל לכתוב תסריט, לסרט שצילומיו החלו לפני כשנה – אבל לחשוב שהסרט, “A Single Man”, יתקבל לפסטיבל וונציה? ועוד במסגרת התחרות הרשמית כמועמד לפרס אריה הזהב? (ועוד יתחרה בכרישים כוורנר הרצוג, פאטי אקין, מייקל מור, טוד סולונדז ושמואל מעוז שלנו?).
ריספקט.

טום פורד, הבמאי, על הסט

הטריילר טרם עלה לרשת, אבל הגרסונייר יכול לספר כי מדובר בסרט, המבוסס על רומן מאת כריסטופר אישרווד, (גרסונייר בפני עצמו, סיפוריו הקצרים היו ההשראה ל"קברט"), המתרחש ב- 1962 בלוס-אנג'לס, במהלך משבר הטילים הקובני. בסרט מככב קולין פירת' (לנצח מארק דארסי) המגלם פרופסור אנגלי, המתמודד עם מותו של בן זוגו האהוב, כשלצידו ג'וליאן מור כקולגה המנחמת.
מחברת ההפקה של פורד, Fade to Black, נמסר כי מדובר בסרט על "אהבה שמופרעת לה לפתע, על הבידוד כמצב אנושי קיומי, ועל חשיבות הרגעים בקטנים בחיים".
פורד לא רק ביים את הסרט הוא אף היה שותף בהפקה ובעיבוד התסריט, אבל את עיצוב התלבושות הוא דווקא השאיר לאדריאנה פיליפס (שהיתה מועמדת לאוסקר על עיצוב תלבושות ל "הולך בדרכי").

על הסט: מתיו גוד וקולין פירת'

משחקים לבנים

הלסת של הגרסוניירית השוויצרית, זו שבילתה שעות רבות בבית האופנה של מרטין מרגי'אלה וגם כן שבועות לא מעטים ברפובליקה העממית של סין, נפערה השבוע למראה קופסת משחק לבנה, בה קוביות עשויות חרסינה.
לרגל ציון שלוש שנים לפתיחת חנות מרג'יאלה בהונג-קונג החליטו בבית האופנה, שתמיד הניף את דגל הצבע הלבן, להוציא מהדורה מיוחדת של המשחק מהג'ונג המאד (מאד-מאד) פופולרי בסין.

הערְכּה המעוצבת להפליא תוענק לכל מי שיכנס בשבועות הקרובים לחנות מרג'יאלה שבמרכז הונג-קונג, וירכוש פריטים מעל לסכום HKD8,999$ (שזה קצת יותר מ-1000 דולר אמריקאיים, שזה לא בעיה כשמדובר בפריטי מרג'יאלה).

אוניברסיטה של סטייל

אם תמיד חלמתם להתקבל להרווארד, שמחזיקה בתואר האוניברסיטה (1) הוותיקה, (2) היוקרתית, (3) העשירה ביותר בארה"ב, תוכלו עכשיו לפחות להסתפק בלבוש קולקציית בגדי הגברים, שהאוניברסיטה תשיק לקראת סוף השנה.
יצרנית הבגדים Wearwolf Group קיבלה רשיון בן עשר שנים, להשתמש בשם, בלוגו ובצבעים המזוהים של האוניברסיטה היוקרתית, וליצור קולקציות בגדי גברים שירכבו, יש לנחש, על טרנד הפרפיות והאייבי ליג שעליו כבר הרחבנו כאן וכאן.
הקולקציה בשם Harvard Yard (על שם היער שבמרכז הקמפוס) תורכב לא רק מאותם סווטשרטס וחולצות פולו שאנו מכירים היום, אלא ניתן יהיה למצוא בה גם מכנסי צי'נו חאקי מחויטות, חולצות משבצות, ווסטים, בלייזרים מפוספסים, סוודרים ועוד.

המחירים כפי הנראה, הם לא לסטודנטים תפרנים (כ- 165 דולר למכנסיים, ו-500 דולר למעיל), אבל עם ההערצה לאופנת נערי "אחת שיודעת", וכמה בוגרים מפורסמים שמתלבשים טוב (נזכיר רק את אובמה וג'יי. אף. קיי) נראה כי הסטייל חוזר למקור.

***

ואייל גרוס, בוגר הרווארד בעצמו (פיספס את אובמה בשנתיים אבל קיבל את אח של בינלדן בכיתה, הוא כותב) מפנה אותנו בהערתו לכתבה בוניטי-פייר שמספרת על הגרעון העצום של המוסד המכובד.
המשבר הכלכלי וניהול כושל למעשה כמעט ומוטטו את האוניברסיטה, שהפסידה עד כה ביליוני דולרים. "אז זו הדרך שהם מצאו להתמודד עם המשבר הכלכלי שלהם, לשים קצת מזומן בכיס, להוציא זכיונות לבגדים?" שואל אייל. מממ. כנראה שכן. עכשיו השאלה, האם באמת נראה פה מותג שיהרוג את כוכב האוניברסיטה? האם הנסיון המעניין להכנס לתעשייה שמתפתחת יסתיים כתעלול שיווקי גרידא?
למי שרוצה לקרוא עוד - המאמר השלם כאן.

מעצבי יום א'

הגרסונייר לא צריך לחפש יותר מדי הוכחות שתחום אופנת הגברים, המתפתח כל כך בעשור האחרון, מייצר גיבורי תרבות המסוקרים באופן אינטנסיבי, והופכים להיות חלק מכובד מהשיח המרכזי של תעשיית האופנה.

שניים מאותם מעצבים (שניהם הולנדים במקור, לחתום מטה אין קשר), העומדים מאחורי הבדים, הגזרות והבגדים אותם נלבש בעונה הבאה, התראיינו זה עתה ומספקים חשיפה מעניינת לתחום.

הראשון הוא לוקאס אוסנדרייבר, המעצב הראשי של בגדי הגברים בלאנוון, בבלוג הוויזואלי של הצלם טוד סלבי (כתבנו על הבלוג הזה פני חצי שנה ואנחנו עדיין מכורים!).
אוסנדרייבר מעניק הצצה מפעימת לב לסטודיו המרשים של לאנוון, לחבורת המעצבים (הססגונית) שסביבו, להשראות התלויות על הקיר, ולכמה פרטים נחשקים עד כאב שהגרסונייר היה שמח לשים עליהם יד (או לשים בהם כף רגל).

השני הוא פרנק מאוטשנס, שמונה לפני כשנה לסגן נשיא חברת J.CREW, והופקד על עיצוב בגדי הגברים במותג, תוך תקווה להצטרף לרנסנס המתמשך בתחום אופנת הגברים.

מאוטשנס מספר בראיון לבלוג Valet על החשיבות שהוא רואה בתחום אופנת הגברים, על עדכון שנעשה לקו במותג ובכלל על תהליך העיצוב שמתחיל קודם כל בפיצוח מהות הגבר של J.CREW (לאיזה מוזיקה הוא מקשיב, איך נראה הבית שלו איזה תכנים הוא צורך).

בתמונה: מספר דגמים מעיצובי החברה המובילים לסתיו הבא.

קלאסי, עם נטייה לשמרנות על-זמנית, מודרנית.

ואם כבר קלאסיקה, אמש חזר הגרסונייר לביתו אחרי העצרת בכיכר, מעודד מכמות האנשים היפים שראה והאנרגיות הטובות שזרמו באזור, ונתקל לפתע בסצנה עוצרת נשימה מתוך האופרה "דון קרלוס" של ורדי, ששודרה בערוץ 3SAT.
ההפקה ששודרה (2008, מאת האופרה לה סקאלה) הצטיינה בתפאורה מינימלית ועיצוב תלבושות מרהיב ביופיו שהצליח לאחד בסגנון ובאיכות את כל התקופות המרופררות באופרה: המאה ה-16, התקופה בה מתרחשת האופרה (ובכלל - מדובר בעיבוד לסיפור של שילר); המאה ה-19, אז כתב ורדי את האופרה; ותחילת המאה ה-21 שלנו.
הסיפור הטראגי מתאר את אהבתו הנכזבת של יורש העצר דון קרלוס לארוסתו, שהפכה לאימו החורגת. דון קרלוס שנואש מהשחיתות ומהאלימות של מדינתו, במיוחד מהכיבוש רב השנים של מדינות פלנדריה, מחליט לצאת לדרך עצמאית: פוליטית, מדינית ואישית, ולהלחם באביו המלך פיליפו, בפוליטיקאים ובאנשי דת, שבראשם האינקוויזיטור המרושע.

הגרסונייר נכנס לסיפור בדיוק ברגע בו קרלוס, הכלוא בשל נסיון מרד, נפגש עם חברו הטוב רודריגו (שמייצג את העם הפלנדרי המדוכא) שמקריב את חייו למענו, כששליח המלך יורה בו בגבו. כל כך הרבה רלוונטיות יש לסיפור הזה במיוחד בערב ההוא, והגרסונייר, שגם ככה היה רווי מרגשות, לא נותר אלא לעצור להתבוננות בתלבושות המרהיבות ולסיים ערב אופטימי עם סוף עצוב ומצמרר.

מועדון הג'נטלמנים – הטור החמישי

שבוע לא קל עבר על הגרסוניירים, באשר הם. הטור החמישי של מועדון הג'נטלמנים בגלריה היה מיועד להתרכז בתיקים ומה שבתוכם, אך האירועים המזעזעים גרמו לגרסוניירים להבין שלא על התיק לבדו. הם לקחו צעד אחד אחורה כדי לבחון בצורה קצת יותר רחבה את הקשר בין המרחב הפרטי לציבורי, בין המנומס לוולגרי, ובין תיק של צרות לתיק של נחמה.

הג'נטלמנים, ששהו בנכר לא מעט וחיו בין עמים זרים, זוכרים בערגה לא רק את מנהגי הלבוש והנימוס שם, אלא גם את השמירה הקנאית על המרחב הציבורי, הלא הוא זירת החיים שמתחילה במקום שבו נגמר הבית. בשבוע כזה, שבו גבולות הפרטי והציבורי נפרצו בברוטליות בלתי נתפשת, יושבים הג'נטלמנים וחושבים איך אפשר בכלל לדבר על נימוסים והליכות, כשערכים בסיסיים כמו כבוד לחיי אנוש והכרה בשייכותו של כל אחד למרחב הציבורי נרמסים.
מצד שני, הג'נטלמנים חושבים ששרטוט המרחב הציבורי והגינונים הקשורים בו יכול לתרום להפיכתו של העולם הזה למקום שקצת יותר טוב לחיות בו. אמנם אף אחד לא מת מזה שטרקו לו דלת בפרצוף, אבל ההכרה שיש עוד אנשים מסביבנו, שבעולם שבחוץ חיה קהילה של אנשים שקיומה מושתת על כבוד וסובלנות, יכולה לכונן חברה בטוחה ומתורבתת יותר מזו שקיימת כרגע מעבר למפתן הדלת.

במגזין "ויירד" פורסמה החודש כתבה בשם "כללים חדשים לג'נטלמן הדיגיטלי". במאמר ארוך ומפורט סוקרים עורכי המגזין את העידן החדש, שבו המרחב הציבורי הוא מושג מסועף ומורכב שמתייחס גם למרחב הווירטואלי ולישויות החדשות שאיתן מתמודדים אנשים במרחב הפיסי המקיף אותם: טלפונים סלולריים, הודעות טקסט, טוויטר, פייסבוק, צ'אטים. המרחב הפיסי החדש מורכב מצלצולים, הודעות, ביפים, מצלמות ושאר הפרעות שלא הכרנו בעבר.
במרכז סט הכללים החדש הזה פרסמו עורכי המגזין הגדרות למרחב האישי, שתופס מקום גדול יותר מגודלו הפיסי של אדם. לטענתם, המרחב האישי שינה את גבולותיו, והוא מכיל עכשיו הרבה יותר מזה הקודם. קחו למשל את הטלפון הסלולרי: הבהוב מסכים, צלצולים ממינים שונים, ווליומים פורצי אוזניות, הודעות טקסט מזמזמות - הג'נטלמנים חושבים גם הם שצריך לשים לכל זה קץ. אין צורך לצעוק לתוך הנייד או לדבר בספיקר כשמסביבך אנשים. אפשר פשוט להחזיק את המכשיר במקביל לעצמות הלחיים ולדבר בנחת; הודעות במהלך סרט? אסור בתכלית האיסור (צגי ניידים מוארים נראים גם ממרחק של 15 מטר; ראו הוזהרתם). רינגטונים? אין שום סיבה שהסימפוניה הבלתי גמורה תהדהד בשעה שאתה יושב וממתין לרופא שלך. הגיע הזמן להבין שגם למרחב הציבורי הישראלי, שהוא בין הצפופים בעולם, מגיע ליהנות מקצת אוויר לנשימה.

תמונה מתוך: הסרטוריאליסט

ובכלל, עם כל הגאדג'טים שנוספו לחיינו, אולי זה הרגע לענות לשאלה הפרוזאית: איפה, לעזאזל, שמים אותם? ובכן, קודם כל, איפה לא: בכיסים. אין מראה יותר מגוחך וסר טעם מכיסים מנופחים שדחוסים עד אפס מקום. מגיע הרגע שבו גבר בוגר שואל את עצמו: איזה תיק אני? תיק מסמכים מעור או תיק בד שנתלה על הכתף ברישול מוקפד, תיק TOTE עם מקום למחשב נייד או תיק גב של פעם? קצרה היריעה העברית מלתאר את סוגי התיקים שיש. אבל בכל זאת חשוב להחזיק שניים-שלושה תיקים ולהשתמש בהם על פי האירוע, השעה, השנה, המיקום והסביבה.

1670 היא שנה חשובה להבנת התפתחות מערכת היחסים בין הגבר לתיקו. עד אותה שנה נהגו הגברים לשאת תיקי עור דמויי מעטפת מכתבים גדולה ובהם מסמכים חשובים, חשבוניות עץ, ופאוץ' לטבק (או קופסת הרחה לריענון). אבל באותה השנה החלו חייטי האריסטוקרטים לייצר לראשונה מכנסיים בעלי כיסים פנימיים עמוקים (שלא במפתיע נקראו אז "Bagges"), שהחליפו לראשונה את המעטפה הנודדת. באותה התקופה גם החלה להופיע לראשונה מה שאנו מכנים כיום "חליפת העסקים הגברית", והכיסים נדדו בהדרגה גם למעילים ולז'קטים, כאלמנט פונקציונלי ולא פחות דקורטיווי (עם שעונים מחוברים לשרשרת ומטפחות משי המציצות מכל חור).
הכיסים הוחלפו עם השנים בתיקים שגדלו וקטנו על פי רוח הזמן, והיום תעשיית התיקים לגבר היא ללא ספק מהמתפתחות בעולם האופנה. לא חייבים להיות דייוויד בקהאם או ג'ייק ג'ילנהול (שני תיקאים מכובדים) כדי לזרוק על הכתף או לאחוז בכף היד תיק שיכיל את כל מה שלא נכנס לכיס (בכוח): טלפון נייד, צרור מפתחות, ארנק, כסף קטן, פנקס רשימות, יומן, מגזין, מצלמה, מחשב ועוד.

באותה תקופת מגורים בנכר פיתחו הג'נטלמנים חוש סטייל מקומי: לאמריקאי היה ג'ק ספייד, מותג התיקים הגברי מבית קייט ספייד, מעין גרסה משודרגת של תיק המסנג'ר שעד אז נהגו להתהדר בו רק שליחי Fedex לדאונטאון מנהטן. האירופאי עקב בדריכות אחרי האחים פרייטג מציריך שהושפעו גם הם ממשימות השליחים, ויצרו תיקים חסינים לגשם מברזנט צבעוני ושאריות ממוחזרות של כיסוי משאיות. כבד על הכתף - טוב לסביבה.

תיקי הגרסוניירים עם פרוץ המילניום: ג'ק ספייד ופרייטג

הג'נטלמנים, שמרגישים כאילו היו דור בין-תיקי, זוכרים שכשהיו ילדים, היו הולכים לבית הספר עם ילקוטי עור עדינים בעבודת יד וחוזרים הביתה לשחק במזוודת הג'יימס-בונד של אביהם, שנפתחה בקול נקישה מרשים. אבל הילקוט המיתולוגי הוחלף בתיקי קל-גב, שפינו מקום לג'אנספורט ומשם לטרולי של היום. אבל הטראומה הגדולה מכולן (יותר אפילו מתיקי הניילון) קשורה לפאוץ' המיתולוגי, אותה זוועה אבולוציונית שהתחילה לא רע בשנות ה-70 עם תיקי עור קטנים, ונגמרה באסון אסתטי שנכרך על המותן. לא משנה אם יש עליו קופיף תלוי או אם מרטין מרג'יאלה עיצב אותו (והוא עשה זאת לפני כמה שנים), הזוועה, עם כל הכבוד לגאון האופנה, לא חלפה.

אבל למה לרוץ רחוק כששלל חנויות ומותגים מציעים היום תשובה נוחה לכל כיס? חברת איסטפק כבר שיתפה פעולה עם ריק אוונס וראף סימונס, דיור וגוצ'י ממשיכים במסורת ומציעים תיקי עור משובחים ויקרים, חברות קלאסיות כמו באלי ולואי ויטון מציעות לא מעט פרפראזות על תיקים קלאסיים, ויש כמובן עוד מאות סוגים אחרים במגוון צבעים ושלל בדים וטקסטורות.
כי, כאמור, המרחב הציבורי הוא מקום גדול ומגוון, שבו לכל אחד יש אופציה להרכיב את הסטייל, הלוק והדימוי שהוא רוצה להעניק לעצמו. את זה לא ניקח מאף אחד.

תיקים של: מארק ג'ייקובס, ברלוטי, פרד פרי

מפית לשדרוג המראה

למקרה ששכחת להתלבש כיאות ואתה כבר בדרך לארוחת הערב עם טי-שירט לבנה, או אם שוב תמצא את עצמך מוזמן לביקור ספונטני בפיקניק של השכן ההיפסטר שלך, הנה פתרון נייר אלגנטי מבית קלצ'ר-לייבל.

אבל מתי כבר תתגלח?

לשבת על ריק אוונס

תמיד ידענו שריק אוונס גאון שחור ואפל. עכשיו, אפשר לא רק להצטער שאין לנו כסף לקנות את הבגדים שלו, אלא גם לבכות שבטח לא נוכל לרכוש את הרהיטים שהוא מעצב. בלוג העיצוב "דזין" מפרסם כתבה על תערוכה של הרהיטים של הגאון האפל, שתיפתח בלונדון בספטמבר, וכוללת ספות, כיסאות, גופי תאורה ופסלים ארכיטקטוניים מסיביים מחומרים כמו שרף, עצמות, בטון, דיקטים, קשמיר (!) ופיברגלאס.

אוונס מתאר את ההשראה שלו ממקורות תנ"כיים, ברוטליסטים ובאוהאוסים, ובשילוב שבין יוקרה למינימליזם, רומנטיקה ואוונגארד. האובססיה של גרסונייר אחד עם קרניים באה על סיפוקה בכמה מהמוצגים בתערוכה, והלוק הפרימיטיביסטי/ברוטליסטי רק עושה לו חשק לעוד דברים מהאיש המוזר והמרתק הזה.

לידיעת המתרחצים

אם אתם מוצאים את עצמכם באחד הסניפים של הסטנדרט הוטל בדרך לבריכה, ולפתע נזכרתם שאין לכם מה ללבוש - תוכלו לרכוש את בגדי הים החיננים הללו של קוויקסילבר ממכונה אוטומטית, עטופים בתיק חסין מים.ואפרופו הסטנדרט הוטל בניו-יורק - אורי אורן מדווח כי המלון החדש הוא אחד המקומות החמים בעיר עם שילוב מנצח של ארכיטקטורה מושלמת, מיקום מצוין ותדמית צעירה סקסית.

כמו בחור

אולי כדאי לסיים את השבוע, שהתחיל מאוד רע בפיגוע במרכז הגאה, דווקא במשחקי אופנה ג'נדריים, שהגדרות 'הומו', 'לסבית' ו'סטרייטים' כבר לא כל כך מתאימים להם. קום דה גרסון (כן, שוב הם) מעמידים במרכז הפקת האופנה שלהם למגזין "היי פשון" את קולקציית הגברים בכיכובו של ויקטור האנסון, בפרוייקט אנדרוגיני ומשובח.

מארק רונסון לגוצ'י

שיתוף הפעולה של מארק רונסון עם גוצ'י לא תם בעיצוב החליפה המוזכרת בפוסט השכן מלמטה. רונסון, גרסונייר משובח שכמותו, עיצב לאחרונה למותג היוקרתי את הסניקרז החביבות שבתמונה.

אחרי שכבר דיווחנו על חנות פופ-אפ ראשונה לפראדה מסתבר שגם גוצ'י נוקטת בשיטות שיווק "חדשות" (כאלה שקום דה גרסון כבר התעייפו מלספור) ופותחת חלל ארעי בשם 'Gucci Icon-Temporary'. החנות תנדוד לה בין בירות העולם (כרגע מדובר על לונדון, פריז, ברלין, טוקיו, הונג-קונג ואירוע ארט-בזל במיאמי), תשהה כמה שבועות בכל עיר, ואפשר יהיה למצוא בה 18 סוגי סניקרז בסדרות מוגבלות, רק שתיים מתוכן לנשים. סחתיין.

אמנות ועיצוב החליפה

"לבוש הוא צורה אינטימית של ארכיטקטורה" אמר אנטוני גורמלי, אולי הפסל האהוב על הגרסונייר, שיצר יחד עם גרהם פידלר (המעצב הראשי של Aquascutum) את חליפת הברונזה שמופיע פה למטה, בפרויקט מיוחד של מגזין אסקוויר הבריטי הנקרא: "Singular Suit".

עורך המגזין המגזין ג'רמי לנגמיד פנה ל-18 מעצבי אופנה מובילים, ונתן להם את החופש לבחור אמן, ולעבוד עימו על חליפה ייחודית, חד פעמית, שתאתגר את הקונספט הסטנדרטי של חליפת גברים, כפי שאנחנו מכירים אותו היום. התוצאה היא תערוכה, המחברת בצורה מוצלחת ביותר בין אמנות לאופנה, ומוצגת בסומרסט האוס היוקרתי בלונדון, שעל גדות נהר התמז. הסומרסט האוס הוא גם המשכן החדש של שבוע האופנה הבריטי ולמי שלא מגיע בקרוב לבירה כל הפריטים בתערוכה כבר מרוחים בגליון ספטמבר של מגזין אסקוויר, שיוצא ממש בימים אלו.

חליפה בעיצובם של אנטוני גרומלי וגרהם פידלר

בין שיתופי הפעולה המרתקים ניתן למצוא את ג'ורג'יו ארמני, שחבר לבמאי התיאטרון רוברט ווילסון. השניים יצרו חליפה ירקרקה, עשויה ממין קטיפה טחובה, מכוסה בעלעלי עור עטופים בברונזה. יאמי.
חליפת הכותרת, כך נראה, הולכת להיות של המעצב רון ארד שנבחר על ידי הדואו דולצ'ה-גבאנה (סוף סוף הם מבקרים פה בבלוג) ליצור חליפה המגינה על המרחב האישי על פי בחירת הלובש. על החליפה הורכבו סנסורים המזהים ומתריעים לגבי נוכחות אנושית קרובה, קרובה מדי. הסנסורים גם יכולים לעבוד הפוך ולהתריע על בדידות פוטנציאלית כשבני האדם מתרחקים. מקסים. קוראינו בלונדון מוזמנים ללבוש ולדווח.
עוד חיבורים מעניינים: פרידה ג'יאניני (המעצבת של גוצ'י) בחרה במארק רונסון; פול סמית' במעצב ריצ'רד וודס; הנרי הולנד באמן כתובות הקעקע סקוט קמפבל (שחורך את מארק ג'ייקובס) והנה עוד כמה דוגמאות עם תמונות:

קים ג'ונס עם האמן טרנס קו

מעצב החליפות פטריק גראנט עם האמן ג'רמי דלר

מעצב החליפות ריצר'ד ג'יימס וספנסר טוניק (אמן ההמונים הערומים)

וקבלו את ג'רמי לנגמיד, עורך מגזין אסקוויר באירוע הפתיחה

כשמאחוריו חליפה שעצבה דונטלה וורסצ'ה עם אדריכל האור ג'יימס קלאר

עולים על מדים

חברת התעופה איר-טהיטי פרסמה לאחרונה שלרגל חגיגות העשור, מותג האופנה היוקרתי בלנסיאגה עיצב מחדש את מדי הדיילים והדיילות (ומדי הטייסים, טייסי משנה וכל הצוות הטכני).
התמונות שהגיעו מאותה ידיעה לעיתונות היו קצת מביכות, מין שמרנות אלגנטית עם נגיעה טהיטית. מזל שהיה מי שבדק את העניין לעומק (ותודה לידידינו במומנט) והבהיר כי נסיך האופנה החביב, ניקולא גסקייה, המעצב הראשי של בית האופנה הצרפתי לא ממש אישר את העיצובים האלו. הוא אפילו לא קשור אליהם. מדובר מחברת משנה בשם "בלנסיאגה יוניפורמז" שממש לא שייכת לבית האופנה המקורי. עדיין, הגרסוניירים ישמחו לחופשה בטהיטי...

בעולם המלונאות, לעומת זאת, טרנד שיתופי הפעולה עם מעצבים כבר קיים שנים רבות. לאחרונה רשת אייס הוטלס הגדילה לעשות כשבסניפה הניו-יורקי הוחלט לעצב מחדש את תלבושות העובדים אבל לא לעבוד עם מעצב אחד - אלא ליצור קולקצייה שלמה ומגוונת. בתור מלון אורבני, החי ובועט בלב הסצנה הקריאטיבית בניו-יורק ,החליטו במלון לנסות לשקף את הסטייל האופנתי של התפוח הגדול, ובפעולה אוצרותית קנו בגדים ואקססוריז ממעצבים שונים. (מעניין יהיה לראות שיתוף פעולה כזה אצלנו, למשל בין מזון רוז' להוטל מונטיפיורי...)
הדורמנים של המלון יכלו לבחור בין נעלי קונברס שעוצבו במיוחד עבור הרשת, או דוק מרטינס קלאסיות שחורות. הביגוד כולל גם ג'ינס של חברת ליווייס וחולצות איכותיות של ל.גמברט, שיצרו גם את מלבושי החדרנים והחדרניות.
החברה הסרטוריאליסטית הניו-יורקית קוטו עיצבה עניבות מיוחדות לעובדי המלון, יש גם קרדיגנים של יוניקלו ולהשלמת המראה נקנו תפסני עניבות מיוחדים של סרפס טו איר. הגרסונייר כבר שולח קורות חיים.

הגרסונייר לובש שחורים

שני נרצחים בפיגוע ירי באגודה לנוער גאה

Two killed in shooting at Tel Aviv gay center - Haaretz - Israel News