גרסונייר אמנות

אריק מירנדה הוא חבר טוב, אמן מרגש וגרסונייר מטופח בפני עצמו, כשכל תלתל מתלתליו מגולגל ברישול הכי מוקפד שיש. בשנים האחרונות הסתובב מירנדה רבות בחו"ל והציג את יצירותיו הנוגות בניו יורק, ווינה, איסטנבול, ציריך, מילאנו (כן רבותיי, מדובר בלא מעט שופינג!) ועוד ערים רבות אחרות.

ביום שבת הקרוב (3.1) תתכבד גם עירנו בתערוכת יחיד שלו שתפתח בגלריה 39 לאמנות עכשווית. בתערוכה, הנקראת 'רסיסי לילה', יציג מירנדה שלוש סדרות של עבודות, שם כל אחת מהן לקוח מהשיר "The Ghost in you" של סוזי אנד דה באנשיז. יהיה רוקאנרול!
הסדרה הראשונה "I seemed to know) the Ghost in you)" הינה סדרת צילומי פולרואיד בהם נשים, צילומי פרחים ועצים. בסדרה השנייה "Infinite fields of dreamless sleep" ציורים העשויים בקו נקי ומינימליסטי המתארים נופים רומנטיים, כמעט מופשטים. הסדרה השלישית "?Dare I brake the shade" מורכבת מרישומים, דימויי ירח וטבע.
מאפייני היצירה של מירנדה קשים להגדרה מיידית וברורה. קווי הציור שלו עדינים, חמקמקים ומסקרנים, השקט בפולארוידים שלו רועש, והפשטות הפואטית שלו מפעילה, אצל הגרסונייר, את הרגשות העמוקים ביותר.

גלריה 39 לאמנות עכשווית
נחמני 39 תל אביב
www.artgallery39.com

שנה טובה מהגרסוניירים

...גזור ושמור...

שמחת זקני

הגרסונייר שונא להתגלח. הרי גם ככה קשה לקום בבוקר, ואת הזמן היקר הוא מעדיף לבזבז על קפה טוב, עלעול ב"גלריה" וסיגריה ראשונה. מסתבר שלא רק הוא שונא להתגלח, גרסוניירים ברחבי העולם - מברוקלין שבניו יורק ועד המיטֶה שבברלין - הופכים את הזקן/שפם/זיפים למראה הנכון וההולם של השנה הזו. ואם אפילו הנסיך וויליאם עוטה בימים אלה זקן מסוקס, אבא כבר לא יכול לעקם את פרצופו ולמחות על הגישה הלא מכובדת שבה מראה הגרסונייר את פניו לעולם.

הנסיך וויליאם והרכש החדש והמזוקן שלו

ובאותו עניין, Portland Monthly Magazine, פרסם השבוע ידיעה משעשעת שטוענת שפורטלנד, אורגון, היא העיר המזוקנת ביותר בארה"ב. הכתבה, שהמוטו שלה "זקן הוא צעיף שעובד נהדר כשרוכבים על אופניים" סוקרת את טרנד הזקנים הבולטים בעיר, ומצרף איורים מקוריים הסוקרים את ההיסטוריה של הזקנים באיזור.
כבונוס לסוף השנה, ורק אם אתם עוטים זקן ומסרבים, כמונו, להתגלח כל בוקר, מצורף גם פוסטר הסוקר את ההיסטוריה ואת האבולוציה של הזקנים באשר הם:

לואי נוסע למינכן

The Traveller

הגרסונייר מאמין שאין ממש הבדל בין אופנה לאמנות לעיצוב ולאומנות. הרי הכל כבר מתערבב בעולמנו ההפכפך, ואת הכל (הממ, כמעט את הכל) אפשר לקנות בכסף. קחו לדוגמא את החנות החדשה של לואי ויטון שנמצאת בתוך חנות הכלבו אוברפולינגר שבמינכן, גרמניה. לכבוד פתיחת החנות הקים שם האמן/מעצב הבלגי ארנה קווינזה אינסטליישן מרהיב הנקרא "The Traveller". קווינזה, שויטון מתארים כמי ש"כשרונו נמצא ביכולת להתיך קצוות - תשוקה וכאוס - עם אלגנטיות מבוקרת", מזמין את הקונים למסע, נסיעה אניגמטית לעולם של רגשות והשראות. "מסעות הם גילויים של דברים חדשים, של תרבויות חדשות... מסעות הם השראות" הוא אומר. הגרסונייר, שאוהב גם קניות, גם מסעות, וגם אמנות (אם אפשר לשלב אותם ביחד - מה טוב), נאלץ להישאר בבית, לגזור את כרטיס האשראי שלו, ולחלום על הגילויים החדשים שמצפים לו. בשנה הבאה.

טקס הפתיחה

קרול לים והומברטו ליאון

Ponystep, האתר החדש של ריצ'ארד מורטימר (מי שהיה אחראי למסיבות המטורפות של ימי ראשון ב-Boombox הלונדוני), העלה ראיון מרתק עם אחת מדמויות המפתח בסצנת האופנה בניו יורק, הומברטו ליאון, מבעלי החנות פורצת הדרך Opening Ceremony. החנות, שהשנה נפתח לה סניף גם בלוס אנג'לס ושאוו רום בניו יורק, מנסה להגדיר מחדש את המרחב הצרכני, והיא משמשת מרכז חי ובועט לאוהבי אופנה, מעצבים וחובבי קניות המבקשים להתעדכן ולראות מה חדש בעולם. ליאון מדבר באריכות על סוד קסמה של החנות, שלא נעוץ רק בבחירת המעצבים ובמבחר שיש שם, אלא בחווית הקניה עצמה, שיותר מכל מזכירה לו חווית קניות בחנויות יד שניה שנותנות לו השראה: "אתה נכנס לשם... מוצא משהו שאין לאף אחד אחר... עורם עוד ועוד בגדים... זו ההשראה...העניין של הכיף בקניות עצמן".
למי שביקר בחנות ברחוב הווארד בפאתי הסוהו בניו יורק, מחכה חוויה לא פשוטה: חלל עצום (קומת כניסה גדולה, קומה שניה ומרתף) המאכלס מאות פריטים בערבוביה ללא קו מנחה נראה לעין, ומחירים שחנויות יד שניה לא יעזו לציין גם בעוד 500 שנה... אבל המבחר מרשים למדי, והתחושה שאפשר (ורצוי) לנסות כל דבר, אכן עובדת. החנות מחזיקה מעצבים מוכרים יותר ופחות, וכל שנה הם שמים פוקוס על ארץ אחרת, ומביאים מעצבים ובגדים מהמדינה הנבחרת (ישראל. הללו? אניוון?). בנוסף, החנות מחזיקה קו משלה לגברים ונשים, והשנה גם החלה ליצור קו משותף עם קלואה סביני, אייקון אופנה בזכות עצמה.
הגרסונייר מודה שליאון הצליח להפיל גם אותו. אחרי הכל, הניסיון להגדיר מחדש את פרקטיקת הקנייה, ועל הדרך להפוך אותה לפעילות מהנה ומאתגרת, קנה אותו. על המחיר הוא יתווכח כבר בפעם אחרת.
כתובת החנות: 35Howard St., New York, NY

רדיו חזק

טיילר ברולה

כבר הזכרנו את Monocle כאן וכאן, אבל אדון ברולה לא מפסיק לעבוד. אתמול השיק האתר תכנית רדיו באינטרנט, מעין פודקאסט בן חצי שעה, שמכסה את חמשת התחומים בהם עוסק המגזין: יחסי חוץ, עסקים, תרבות, עיצוב ותרבות צרכנית. התכנית, בהנחייתו של עורך העל ברולה, תרחיב על נושאים הקשורים למגזין, ותכלול כתבות שטח, המלצות, ושיחות עם יוצרים. בתכנית הראשונה מתארחים מנהל במשרד האוצר הנורווגי, כתבה על שמירת חסכונות 'מתחת למזרן", ואלן דה-בוטון מסביר למה אושר חשוב יותר ממשכורת. אחרי ביקור בחנות של המגזין, הגרסונייר לא בטוח שמשכורת וכסף זניחים עד כדי כך, אבל התכנית החדשה בהחלט מסבה לו קצת עונג. לפחות עד שירד החיוב מכרטיס האשראי בחודש הבא.
להאזנה, היכנסו לכאן.

אאוטסיידרים עם בעיות

מגזין קייזרין הצרפתי כבש את לב הגרסוניירים כבר בגליון הראשון שיצא ב- 2006 כשהכריז שהוא "a magazine for boys with problems". סוף סוף מישהו פיצח את הנישה הבלתי מוגדרת שלנו...
מדובר בהוצאה עצמאית יחסית קטנה (2 שפות, 3,000 עותקים, 15 ארצות) שמציגה בצורה אסתטית להפליא את עבודותיהם של אמנים, צלמים, מעצבי אופנה ומעצבים גרפיים ידועים ולא-ידועים כאחד, כשכל גליון מוקדש לנושא מסוים.
הגליון החדש, והחמישי במספר, של קייזרין נקרא L’Outside והרעיון המנחה בו הוא המעבר אל "מחוץ" לשטח המחייה של האדם, אל "מחוץ" למרחב המוגדר האישי והבטוח.
ביום שבת הקרוב תפתח תערוכה של המגזין בברלין (ב EXILE) שתקרא Hors Les Murs ("מחוץ לחומות") ותבחן את האפשרות, הלא דמיונית אך תמיד מעניינת, של מעבר העבודות מנייר הכרומו לקירות הגלריה. בין המשתתפים ניתן למצוא מיצירותיהם של הצלם המיתולוגי אלווין בלטרופ, המעצב הגרפי הצעיר אלכסנדר טודורוביץ' ואף הופעה מעניינת של סנטיאגו רייס.
אז קבענו מוצ"ש בקרויצברג... ?

גברי עירך קודמים

הו כמה שהגרסוניירים מתענגים על ימי חורף קסומים כאלה. לצד ערפילי הבוקר, קישוטי העץ, וסיבובי הסביבון חדי העין יכולים גם להבחין בגברים תל-אביבים שמזג האוויר והמראה הרב-שכבתי גורמים להם להתלבש לא רע בכלל. ועל נימה אופטימית זו נוסיף את המייל שהגיע מהמעצבת אלה אייזנברג והזכיר לנו כי גם בעירנו שכוחת הסטייל ניתן למצוא חנות קטנה ואיכותית לבגדי גברים – והיא אף מציעה לנו סייל חורפי!

אייזנברג מציגה את הקולקציה הראשונה, החורפית, במסגרת המותג Maison Rouge בחנות שבמתחם מסריק. זוהי קולקציה מדויקת, מחויטת ונערית כאחד, קשובה לטרנדים האחרונים ולנעשה בעולם האופנה הגברית, ועם הקטלוג המושקע ממשיכה אייזנברג להיות התקווה המקומית של הגרסוניירים שיום אחד יהיו בעיר הזאת גברים שמתלבשים קצת אחרת.

בחנות הדגל שנפתחה רק לפני חודשים ספורים ניתן לרכוש את הקולקציה המורחבת של המותג הכוללת אקססוריז, חולצות וחליפות בהתאמה אישית ושמחת הגרסוניירים לא ידעה גבול כשגילו בחנות מבחר מצומצם של נעלי גברים (מרג'יאלה, ראף סימונס ופייר הארדי).
אז במהלך סוף השבוע הקרוב (25- 27 לדצמבר) ולרגל סוף השנה האזרחית מציעה חנות המותג Maison Rouge הנחות מפליגות על כל הקולקציות.
נתראה שם?

Maison Rouge
פרישמן 75
תל אביב

מלך הבלוק

אחרי 20 שנה שוינסנט דארה עבד כמעצב פרילנסר עם מיטב בתי האופנה הגדולים באירופה (Moschino, Chanel, Emanuel Ungaro) הוא החליט לעשות הסבה מקצועית ולהיכנס לתחום עיצוב רהיטים ועיצוב פנים.

דארה פתח לאחרונה בוטיק קטן ואיכותי בשם Maison Darre ברובע הראשון בפאריס וכשהוא מציע לנו (לסטייל.קום יותר נכון) לעשות איתו סיבוב היכרות בשכונה היוקרתית - מי אנחנו שנסרב.

האישה ממול

מרכז סאותדייל (1953) בתכנון ויקטור גרון

The Atlantic, המגזין לאנשים שבאמת חושבים, פרסם בביקורת הספרים שלו החודש רשימה מרתקת על אחד מאתריה המובהקים ביותר של המודרניות, הלא הוא ה"שופינג מול". הסקירה מציינת ספרים קלאסיים כמו "אשליות אבודות" של בלזאק, "גן עדן לאישה" של זולא ו"פרויקט הפסאז'ים" של בנימין, ומונה גם ספרים עכשוויים יותר, פרי התרחבות לימודי (ביקורת) התרבות של השנים האחרונות, ביניהם "Carried Away" של בוולבי והספר המונומנטלי של רם קולהאס "Harvard Design School Guide to Shopping". התירוץ לרשימה הוא עיסוק מחודש בויקטור גרון (Victor Gruen), הארכיטקט היהודי-וינאי שברח מהנאצים והיה אבי השופינג-מול, ולכן זה שהיה אחראי לאופן שבו השתנה הנוף האמריקאי והאופן שבו אמריקאים חיים את חייהם.

למרות שהגרסוניירים מזדעזעים כל פעם שהם שומעים את צירוף המילים "שופינג-מול" ("שופינג" מבחינתם היא פעילות מבורכת כל זמן שהיא נעשית ברחובות עירוניים קסומים, דינמיים ומלאי הפתעות, ו"מול" מייצג כל מה שרע בשופינג מרוכז, בתכנון סגור ובתרבות של פרברים), מעניין לקרוא על ההיסטוריה של השופינג-מול, ובעיקר על האופן שבו הפעילות הקדושה הזו (קניות) מעוצבת וממושטרת בארכיטקטורה, בתכנון ערים ובתרבות.
גרון, שבשנותיו הראשונות באמריקה עיצב ותכנן חנויות בשדרה החמישית בניו יורק, היה אחראי לשינוי התפיסה העיצובית בכל מה שנוגע לחזותן של החנויות ויצר פרונטים "מזמינים" שפיתו את הקונים לא רק להתגבר, אלא גם לשכוח את מה שקרוי "חרדת הכניסה לחנות".
שנים אחר כך, ב-1954, הוא תכנן את מרכז הקניות הראשון שלו (Northland) מחוץ לדטרויט, והוכיח את הרגישות שלו לתשוקות ולמשאלות של הקונים. יותר מזה, גרון הבין שיותר מכולם, רוב הקונים הם בעצם קונות (נשים עם ילדיהן), והוא תכנן את המרכזים הללו בשבילן (אנקדוטה משעשעת קשורה לתכנון מקומות חנייה רחבים יותר, כדי לעזור לנשים - שרובן היו נהגות חדשות - לחנות).
בהמשך הוא בנה את מרכז הקניות הסגור הראשון, ובסוף שנות השישים הוא כבר הצטרף למבקרים את מרכזי הקניות וניסה להביא את האלמנטים הבולטים שלהם ולשלב אותם במרכזי הערים.
עוד על גרון אפשר לקרוא כאן ועל הביוגרפיה "Mall Maker" כאן.
עוד על מרכזי קניות אפשר לקרוא כאן.
ואם כבר מרכזי קניות, הגרסונייר לא שוכח את דיזנגוף סנטר, אולי מרכז הקניות המוזר והמרתק ביותר בישראל (והמוצלח גם, יש לציין), שתמר ברגר כתבה עליו את "דיוניסוס בסנטר" - הספר הוא בעצם חקירה ארכיאולוגית ואישית של האתר שהיה פעם שטח פרדסים של חינאווי, שכונת צריפים לעולים חדשים, והיום הוא מפלצת הבטון הפופולרית "הסנטר".

כוח לבן

בית האופנה מרטין מרג'יאלה חגג השנה 20 שנות של יצירתיות שוברת גבולות עם קולקציות מרהיבות ומסעירות שהזכירו לרגע את הקסם הישן והטוב ועם רטרוספקטיבה מרתקת שסוגרת מעגל היסטורי במוזיאון האופנה באנטוורפן. אלא שלא מעט אנשים בתעשייה טענו השנה כי זוהי שירת הברבור של מרג'יאלה והבאזז סביב עזיבתו האפשרית את בית האופנה הנושא את שמו נשמע בוודאי גם בחווילה הענקית, אי שם בצפון איטליה, של רנצו רוסו - הבעלים של דיזל.
רוסו (שקנה לאחרונה גם את בתי האופנה של ויקטור ורולף וסופיה קוקוסולקי) רכש לפני כמה שנים את 'מאזון מרטין מרג'יאלה' והציע למרטין, כפי שיודעים האיטלקים להציע, אופציה נעימה לפנסיה מהירה. נכון, עשו את זה גם הלמוט לאנג, ג'יל סנדר ואחרים שעזבו מותג שעדיין נקרא על שמם, אך המקרה של מרג'יאלה עצוב פי כמה בגלל הגישה הטהרנית, הצנועה והמדוייקת של המייסטר הבלגי אשר כל כך שונה מהמסחריות, התאגידיות והאגו העצום של רנצו רוסו.
ואם חששנו משיתופי פעולה מסחריים להחריד: הנה הם באים. במסגרת אירוע עיצוב שנתי שמארגין מגזין Elle Decoration וממומן על ידי איקאה, הוזמן בית האופנה לעצב את דירתו הפריזאית של ז'ק קארלו, ארכיטקט הארט-דקו הצרפתי (220 מ"ר, עם נוף לאייפל בבלקון) שמדי שנה הופכת לקרקע ניסויית בידי מעצבים שונים. בשנה שעברה היה זה כריסטיאן לקרואה שמילא את החלל בצבעים וטקסטורות שונות והשנה בית מרגיא'לה מוכיח כי, גם אם לזמן קצוב, הקסם עוד קיים. בגישה מינימליסטית אופיינית ובצבע הלבן המזוהה, עטפו אנשי מרג'יאלה את כל הרהיטים בבדים לבנים, ריפדו את הקירות בחומר דמוי כסף רפלקטיבי, שפכו קונפטי לבן על הרצפה והשאירו בקבוקי שמפניה ריקים על השולחנות. התוצאה מרגשת ויפה. סוף העולם ע"פ מרג'יאלה.


המאפיינים העיקריים בסגנון העיצוב ממשיכים את הרעיונות המקוריים של דיקונסטרוקציה, שימוש בחומרים ממוחזרים, ו...לא מעט אירוניה, חוויה מוכרת למי שאי פעם ביקר באחת מחנויות מרג'יאלה (שהיום ניתן למצוא אחת שכזו ב 11 מדינות!). הרעיון כפי שנמסר בהודעה לעיתונות היה להכניס את המבקרים לאווירה של השקט אחרי הסערה, הבוקר שאחרי מסיבה פרועה, ורק הגרסוניירים במוחם הסימבולי לא יכולים לראות באקט זה אלא את סיכומה של תקופה.
אנשי מרג'יאלה אף מודים לאחרונה כי הם בודקים מספר פרוייקטים נוספים של הרחבת המותג לייצור סדרת מוצרים לבית (?) ואפילו עיצוב של מלון (?!). כפי ששמתם לב אנחנו כבר באמת מבולבלים ולא נותר לנו אלא לקוות שגם אם מרטין כבר לא בבית, הדי.אנ.איי העיצובי שלו ישאר לנצח.

כתובת:

Palais de Chaillot
1, place du Trocadero
75016 Paris

יומן רוק

הגרסונייר לא ממש יודע איך לאכול את זה, אבל את הקמפיין החדש לקולקציית הגברים של פראדה מצלם לא אחר מאשר הדי סלימאן. המעצב, שעמד בראש בית האופנה של Dior, ובין השאר היה אחראי לעלייתו של הלוק הסקיני, עזב את בית האופנה לפני כשנה וחזר לעיסוקו הראשי כצלם. סלימאן, שהוציא כבר מספר ספרי צילום שווים (מישהו יכול להשיג לגרסונייר את "ברלין" שיצא במהדורה מוגבלת ואזל?), צילם לקמפיין הנוכחי את לואי סימונון מהקלאש ואת בנו, ובעצם ממשיך את ההתעסקות האובססיבית שלו עם נעורים ומוזיקה (ספר הצילום האחרון שלו "יומני רוק" הוא ניסוח של כל מה שהוא חוקר כבר שנים). הקמפיין החדש, אומרת לשון ההודעה מבית פראדה מהווה "גישה סימבולית אך מאופקת לתשוקה באופנת גברים, קלאסיקה חדשה עם אדג' מרדני". קצת מגוחך לשמוע את זה מהשטן של ההוט קוטור, אבל כשמדובר בעוד כמה צילומים מוצלחים של סלימאן, הגרסונייר שם מוזיקה ב-iPod שלו ושותק.

כשלאלבז היו פצעונים

הגרסונייר כבר מבין ששיתופי פעולה הפכו להיות הטרנד החם של השנה, כשכל בית אופנה או מעצב שמחשיבים את עצמם חוברים לגורם אחר ויוצרים קווים נפרדים שמערערים על ההבחנות שנשמרו פעם כל כך בקנאות. כשH&M יצאו עם הליין המשותף עם Comme des Garcone זה היה מרגש, אבל ממש לא מפתיע, אבל כש-Acne הודיעו על ליין משותף להם ול-Lanvin, הטרנד מגיע לגבהים חדשים. מהשבוע אפשר כבר לקנות את הקולקציה כאן, וממה שאפשר לראות, הרי שמדובר בליין מאלף ששווה לשבור בשבילו כמה חסכונות. הגרסונייר חושק בג'קט שמימין, אבל גם השורטס והחולצות יתקבלו בברכה. המחירים, כרגיל, לא ממש עממיים (החל מ-300$ למכנסיים ועד 875$ למעיל) , אבל הלוק - זה בטוח - הורס.
אגב, רק עוד מילה בעניין הטרנד, אם אתם בעד - כדאי לבדוק את שיתוף הפעולה האחרון של ראף סימונס עם Eastpak, יצרנית התיקים הותיקה, שנפרד מהם אחרי שני שיתופי פעולה מאוד מוצלחים. להשיג כאן.
אגב ראף סימונס, ג'יל סנדר משיקים אף הם את קולקציית הדנים הראשונה בתולדות בית החברה, והעתיד, כך נראה, כחול מתמיד.

מסביב לעולם - לונדון

באחד משיטוטיו ברחבי בירת הממלכה המאוחדת, מצא את עצמו הגרסונייר הבריטי מול מה שהתגלה כמטמון מלא אוצרות, כולם מרוכזים בחלל קטנטן שנקרא "חנות מונוקול".

החנות נושאת את שם המגזין החדש-יחסית שעומד מאחוריה, "מונוקול", מגזין שיצא לאור לראשונה ב-2007 ע"י טיילר ברולה, המדיה מוגול שעמד מאחורי ההצלחה המסחררת של מגזין אחר, "וולפייפר". המגזין החדש מכסה נושאים רבים, ביניהם תרבות עולמית, עיצוב, יחסי חוץ ועסקים. הקבוצה שעומדת מאחורי המגזין פתחה את החנות הראשונה שלהם החודש ברחוב ג'ורג', בשכונה הטרנדית מרילבורן היי סטריט שבלונדון (שתי דקות הליכה מביתה של מדונה, כשהיא עוד היתה נשואה לבריטי ההוא).

החנות מאכלסת מגוון מוצרים, ביניהם שיתופי פעולה עם קום דה-גרסון (בושם חדש עם ריח עצים, בהשראת אמבטיות של מעיינות חמים יפניים) ועוד. בנוסף, אפשר למצוא שם מגוון אקססוריז כמו צעיפי צמר בעבודת יד (שוב שיתוף פעולה עם דרייקס, יצרנית בריטית איכותית של אקססוריז לגברים, בעיקר עניבות וממחטות), רהיטים (שוב שיתוף פעולה, הפעם עם יצרנית הרהיטים הפינית ארטק, שייצרו ביחד מהדורה מיוחדת של השרפרף המפורסם של אלבר אלטו במיוחד לחנות) ו... אופניים שלכדו את עיניו של הגרסונייר – אותו כלי תחבורה שנראה אצל עוד ועוד מעצבים (האחרונים שנצפו מציגים אותם היו מותג האופנה השוודי "אקנה", בשיתוף עם ביאנקי).

עוד אפשר למצוא בחנות תיקים של פורטר, מוצרי נייר וכתיבה, נרות, דיסקים, ואת כל המגזינים של "מונוקול", אם לא הספיקותם לרכוש ולקרוא.

כתובת:

The Monocle Shop

2A George Street

Marylebone

London W1U 3QS

באק טו בלאק

ת'ום בראון (ימין) ומארק ג'ייקובס (שמאל)

עוד מוקדם להכתיר את ברק אובמה כסטייל אייקון (עוד מוקדם להכתיר אותו כנשיא, לפחות עד ה-20 בינואר 2009), אבל WWD כבר ירו את שריקת הפתיחה לפסטיבל הנשיאותי בפרוייקט ענק בו ביקשו ממיטב המעצבים בעולם להציע חליפות לטקס ההכתרה. מארק ג''יקובס, ת'ום בראון, קנת' קול (הגרסוניירים לא ממש משוכנעים שהוא מעצב, אבל לכבוד המאורע ההיסטורי נוותר על הויכוח), ברוקס בראדרס, ועוד רבים אחרים נרתמו למשימה, והפיקו שלל עיצובים מרהיבים לאירוע הבלאק-טיי של השנה. קצת קשה להימנע מהקלישאה, אבל בכל מה שקשור להכתרתו של הנשיא המיועד, שחור הוא לגמרי השחור החדש.

מריח כמו רוח נעורים

הגרסוניירים מריחים כבר את סוף השנה - ואיתה את שלב הסיכומים, המצעדים, הרשימות והטרנדים שעשו את השנה. אבל לפני הכול, צדה את עינם כתבת אופנה מאלפת במגזין האהוב "Fantastic Men", שכותרתה "The Scents". הפרוייקט, מופת של עדינות ודיוק, מתאר את המחווה האלמנטרית של הרחה: הרחת בושם על עורפו של בחור אחד, שאיפת ריח מהבל פיהו של אחר, ועוד. מלבד התמונות, מוזכרים הבשמים שענדו שני הדוגמנים, ביניהם מסקרן במיוחד "Sécrétions Magnifiques" - בושם הכולל ריחות של דם, זיעה, רוק וזרע. את הבושם ניתן להשיג כאן וכאן, או לנסות לבקבק בבית, מיד אחרי סקס ארוך ומשובח (אגב, לחברה בושם מצליח נוסף - בריח יסמין וסיגריות - אז יש מבחר נאה של ריחות שאמא שלכם אף פעם לא תאהב).

ואם כבר אנחנו בעניין בשמים וסופשנה, בראש הרשימה שלי עדיין ניצבים הבשמים של קום דה-גרסון, שסדרת הבשמים הסינטטיים שלה (סדרה 6) היא גאונות צרופה בבקבוק: ריחות של ניקוי יבש, גראז', סודה וזפת. להשיג בחנויות המבוחרות, מעבר לים.

ניו יירס איב

שולחן טלפון והלוגו המקורי של YSL

ממש לכבוד החג, או לכבודם של ימים יפים יותר, פרסם "וניטי פייר", כתבה על איב סאן לורן, המעצב האגדי, שתכולת דירתו - על כל שכיות החמדה שלה - עומדים למכירה פומבית. לא בכל יום יכול העולם להציץ לעולמו של הגאון, שדירתו המיתולוגית ברחוב בבילון (כמה סימבולי) 55 בפריז שימשה אותו ואת בן זוגו פייר ברז'ה מאז 1969. מעניין לציין גם שהבית, ששופץ עבור אמריקאי עשיר ב-1929, נזנח עוד לפני שהינקי נכנס אליו (המשבר הכלכלי הגדול - אומר לכם משהו?),ועד לבואם של איב ופייר, אוכלס ע"י סוציאליסט רדיקלי ואשתו.
הכתבה המרתקת, שכותרתה "הדברים שאיב אהב", פורשת את ההיסטוריה של חפצים רבים בבית, ושופכת אור על עולמו ומקורות השראתו של אחד מגדולי מעצבי האופנה בכל הזמנים. אם אין לכם כוח לקרוא, אתם חייבים לראות את התמונות של חלק ממה שהיה פעם מוזיאון ביתי של איש גדול. ועד שנוכל להגיע למכירה הפומבית, חג שמח שם למעלה, איב.

שולחן בחדר השינה, עם זכוכית מגדלת לצד מחברת עור עם התחריט "איב" על כריכתה.

טום וטוקיו

שתי המלצות קצרות לפתיחת השבוע:
הסרטוריאליסט, הבלוגר שהגרסוניירים מעריצים עד כלות, מפרסם את ההמלצה שלו למגזיני אופנה לגברים ביפן - שוק מרתק שתמיד מעניין לקרוא עליו.
טום פורד לעומת זאת, דמות טיפה יותר שנויה במחלוקת בקרב הגרסוניירים, אבל כשהוא מפרסם את עשרת חוקי הסטייל שלו אנחנו קשובים. חברים: קראו והפנימו.

גרסונייר-טורס

לפני כל נסיעה לעיר זרה (ביזנס, פלז'ר או השניים יחד) מתעדכן הגרסונייר באתר הג'ט-סטרז הנפלא Superfuture.com על חנויות חדשות, בתי קפה מומלצים ועוד שלל מעדנים אורבניים גלובליים. לקראת הנסיעה הקרובה (ברלין!) שמח הגרסונייר לגלות שהאתר עבר שדרוג מכובד ל superfuture 4.0, ולמרות בעיות בטא קלות בימים האחרונים, נראה כי מדובר בהתמכרות בטוחה. לאתר עיצוב חדש, נקי, ומסודר ואפשר למצוא בו המלצות על יותר מ 5,500 נקודות טרנד איכותיות מרושתות על גבי מפות של יותר מ 150 ערים בעולם. בנוסף התמסדו הקטגוריות שהיו תמיד בשוליים - Supershop ו Supertalk שם מתקיימים פורומים על אופנה וכמובן שוק מרשים של בגדי מעצבים (שם מכרנו מכנסי מרג'יאלה ישנות).

עם כל כך הרבה מידע מפתה - מי בכלל צריך לצאת מהבית? כנראה שבשביל זה צריך פוסט חדש על תיק הסופשבוע.

לכלכתם

מאז ומתמיד חיבבתי כתמים ועקבות ויזואלים של פעולות שנעשו בעבר. אולי זה סתם צורך פסיכולוגי להסביר את הקלמזיות הטבעית שלי, אולי זו הנטייה להתנגד לשלמות וניקיון ללא רבב. בכל מקרה, תוך קריאה באחד מהבלוגים המעודכנים, נתקלתי בהברקה גאונית שמצאה פיתרון נפלא למי שרוצה להתלכלכך בלי להיות מלוכלך. מדובר בשורת אקססוריז של המעצב הבריטי יונג'ו לי, המעוצבים כלכלוכים דוגמת קטשופ, כתמי המבורגר, דיו נשפך וכו - מעין סיכות שיכולות לעטר חליפות, חולצות, ואפילו שפמפם לבן (כתם חלב?). מעכשיו אפשר להפסיק לבכות על מה שנשפך, ולצאת לרחוב מלוכלכים ומרוצים.

שמש נצחית, ראש מוצל

למרות שכבר הוצאנו את הצעיפים, וכבר אמרנו שאין חורף, הגרסוניירים שמחים לבשר שלפחות בדבר אחד יכולה תל-אביב להקדים את כל העולם, ולהתחיל לחבוש את המשקפיים החדשים-ישנים שריי באן הוציאה לשוק, ה"קלאב-מאסטר", כבר עכשיו. אחרי שמשקפיי ה-Wayfarer כבשו את כל חלקה טובה, החליטה החברה לצאת עם ה"קלאב-מאסטר", דגם ידוע מהפיפטיז, ולשווק אותו במספר צבעים, כמו שעשתה עם הדגם המצליח הקודם. אולי זו בחירתו של אובמה לנשיאות שהעלתה באוב דמויות מההיסטוריה האמריקאית (ע"ע מלקולם X), אולי זה המיתון הכלכלי ואיתו החזרה למראה השמרני והמאופק, בכל מקרה - סיכוי סביר שעד מאי נוכל לראות את התל אביבים זורקים את ה-Wayfarer ורואים עולם אחר, כי הקלאב הוא המאסטר החדש.

כל האולם דממה

20 דקות אחר חצות רחבת סינמטק תל-אביב מתמלאת קהל אדם היוצא לאיטו מהקרנה של "סינקדוכה ניו-יורק" סרטו הראשון של צ'ארלי קאופמן כבמאי. צחוקים, שתיקות, מחשבות, סיגריה שאחרי. הסרט באופן צפוי הוא פצצת סוריאליזם שכלתנית שחודרת לקורטקס המציאות הדמיונית שלנו וכל מצמוץ עלול להוציא משיווי משקל.
ולמי מהגברות הקסומות שמבקרות מדי פעם בגרסונייר הרוצה להבין משהו על הפחדים, הפנטזיות, הבילבול ועל השעון הביולוגי של הגבר העכשווי (אולי גם היהודי, הניו-יורקי והנוי-רוטי) מומלצת הצפייה ב"סינקודוכה", שלמרות היותו עקר רגשית הוא מצליח לטלטל משהו עמוק עמוק בפנים. מחיאות הכפיים לבמה ריקה היתה מחווה מתבקשת.

פוסט-פרינט

הגרסונייר, כפי שבוודאי כבר שמתם לב, אוהב מגזינים טובים (ושלג קר, לבן, רך ונעים). בהיעדרם של שני האחרונים, אולי כפיצוי, הוא לפחות קיבל מארצות הקור לפני כמה ימים את 032C, המגזין האהוב עליו.
032C מגדיר עצמו כמגזין לענייני "אמנות אופנה וקונפליקט". המערכת יושבת בברלין, הטקסט נכתב באנגלית והתוכן משלב באלגנטיות דיון עדכני בענייני אופנה, אמנות, ארכיטקטורה ופילוסופיה עם תשומת לב פרטנית למרחב האורבני המשתנה. יורג קוך, המוצ"ל העורך והמייסד של המגזין הצליח בשנים האחרונות להפתיע את הגרסונייר בכל פעם בחדש עם גיליונות מדויקים הדנים בנושאים כמו "At war with the obvious", "Embrace Instability" ו ""When Attitudes becomes form .
הגליון החדש נקרא "Post-America" והוא מכיל שלל מרתק של נושאים, כתבות וראיונות. הפרויקט המרכזי של הגליון נקרא "מי הוא סטיבן מייזל?" - ובו ראיון מקיף עם אחד הצלמים החשובים, המשפיעים והבלתי מתראיינים בעולם האופנה (זה שצילם זה עתה את מדונה ללואי וויטון). אבל איך מכסים את גוף עבודתו העצום? בעצמה אסתטית וכשרון וויזואלי יצר המעצב מייק מרה 14 עמודי אקרודיון כפולים ומרהיבים שהוקדשו לשני עשורים בהם צילום של מייזל הופיע בשער של ווג איטליה.

עוד במגזין קומיקס אדמדם שנקרא "Doing Dubai" שנעשה על ידי הארכיטקט Wes Jones שעובד בלב המאפליה הדובאית.

ראיון עם הפילוסוף וההיסטוריון הבריטי ג'ון גריי על אמונה, מות האוטופיה, ועל האימפריה האחרונה; סדרת צילומים של גרהרד ריכטר; קפסולת זמן של אופנה עכשווית מאת הסטייליסט Joe McKenna, הפקות אופנה מהממות; סקירת אירועי התרבות בברלין ועוד. בקיצור אושר כה גדול שגם הבלוג magculture מסקר את הגליון האחרון.

כל זה הזכיר לגרסונייר את הראיון שערך לפני יותר משנה עם העורך יורג קוך ושמע ממנו כמה הערות מחכימות לגבי מצב הפרינט בעולם הדיגיטלי והשילוב האופטימלי בין סטייל לאג'נדה פוליטית.

על אסקפיזם אקטיבי

יורג קוך היה שותף פעיל בהפיכת ברלין בשני העשורים האחרונים למרכז העצבים של התרבות העכשווית. במהלך שנות התשעים הוא ייסד עם שותפים את גלריית ffwd שהייתה מנותקת במכוון מהממסד האמנותי והציגה אמני שוליים מקומיים ובינלאומיים. אותו חור שחור ששרר בברלין בשנות התשעים אפשר לגלריה להציג מגוון מרתק של עבודות מצילומים של גלאן E. פרידמן (מתעד הסקייט-פאנק) עד לארכיטקטורת אוונגרד יפנית. ברגע בו הבינו קוך ושותפיו כי הגלריה הפכה למרכז העניינים וזכתה בהילת ה"טרנדיות" החליטו לסגור את הבאסטה כשקוך מתפנה לפרויקט 032c.
בראיון הסכים קוך לשפוך קצת אור על הבייבי שלו ולהסביר איפה הוא רואה את חשיבות של תעשיית הדפוס. המערכת משמשת גם כמשרד לייעוץ קריאטיבי (כתיבה, מחקר ועיצוב) ופעמיים בשנה הם מוציאים גליון שמטרתו כפי שמגדיר זאת קוך היא: "למצוא את החדש בישן ואת הישן בחדש". המגזין הוא חממה לטיפוח רעיונות בצורה ייחודית ומאתגרת ומזמין שיתוף פעולה עם יוצרים אחרים (מת'יו ברני, האדי סלימאן, מריו טסטינו, האנס אולריך אובריסט, אינז ואן למסוורדה ואחרים). מלבד התוכן - העיצוב עצמו הביא את המגזין לתערוכות מיוחדות במוזיאון העיצוב בלונדון, בגלריה של "קולט" שבפאריס וב GAS שבטוקיו.

אז מה הרעיון שמאחורי 032c?
המשמעות של השם קשורה לתחילת דרכנו. Pantone היא התעשייה הסטנדרטית המקובלת ברחבי העולם לקטגוריזציה של צבעים ו 032c זה הקוד לאדום. כשהתחלנו, המגזין היה עיתון נייר פשוט, בעל הפצה מוגבלת אשר הודפס אך ורק בצבעי אדום ושחור. אחרי מספר גיליונות וכמעט שנתיים של עבודה הוצאנו אותו מחדש כמגזין סטייל גלוסי ואיכותי. זה היה חלק טבעי מהאבולוציה של הרעיון המקורי שלנו. להתחיל עם משהו מאד פשוט ולאט לאט להגביר בו את המורכבות.
מה בעינייך הוא הערך המוסף של מגזין כ 032 כהוצאה דו שנתית? הרי התרבות העכשווית היא כל כך אינטנסיבית, במיוחד שקיימים מגזינים חודשיים, שבועיים, בלוגי אופנה ואמנות ומגזינים אונליין שמוקדשים לתרבות הפופ?
תראה, היינו שמחים להוציא יותר משני גיליונות בשנה אבל זה מה שהתקציב מחייב אותנו. אנחנו חיים עם זה מצוין כי זה משחרר אותנו לעבוד על פרויקטים אחרים. מגזין חודשי חייב להתחרות עם מימד הזמן אשר מוכתב בעיקר על ידי מגזיני האינטרנט. כדו-שנתי אנו לכאורה התנתקנו מהדילמה ומשתדלים שהתכנים יהיו עמוקים מספיק ורלוונטיים לאורך זמן – המטרה העיקרית היא התרכזות בשיפור היתרונות הבלתי מעוררים של הדפוס.
תעשיית מגזיני הפופ החלה לפני 28 שנה וחצי (אוגוסט 1980 מגזין i-D יוצא לאוויר העולם) אתה חושב שהרעיון בבסיס פלטפורמה זו להצגת אמנות עכשווית עדיין רלוונטי בימינו?
תרבות עכשווית אתה יכול להציג בכל מדיה - החוכמה היא לעשות זאת בצורה אינטליגנטית. אנחנו עדיין מאמינים שהדפוס הוא אחד הכלים בעלי העוצמה לעשות זאת. לכן התחלנו ב 032c: כדי ליצור כתב עת שהוא מעניין ומאתגר.
כן, אבל האם עודף המידע בו אנו מופצצים מדי יום לא גורם לכאוס מוחלט בעולם התכנים? מהי בעצם אותה העוצמה שאתה טוען הקיימת בדפוס?
התשובה הקצרה שלי היא: שאל כל צלם או אמן אם הוא רוצה לפרסם את העבודות שלו אונליין או בדפוס. ברב המקרים אנשים יעדיפו דפוס. התשובה הארוכה היא שאני מאמין שהאפקטים המיוחדים של מגזיני האינטרנט עוזרים בעיקרם להעריך את היתרונות שיש בדפוס ואף מדגישים אותם. אם אני רוצה רכילות או חדשות או ביקורת מוזיקה אז האינטרנט הוא כלי מושלם לצורך העניין. אם אתה רוצה להציג מאמר, רפורטז' וויזואלי או סיפורי אופנה – אני עדיין מאמין שהדפוס הוא מדיום שאין שני לו, וזה כמובן עלול להשתנות עם הצגת טכנולוגיות חדשות בעתיד הקרוב. ב 032c אנחנו מנסים לנצל את חוסר הממשות של האינטרנט ומעניקים המון תשומת לב ליצירת ריגוש אצל הקוראים אשר קונים את המגזין: איכות הנייר, צורות כריכה שונות שימוש בצבעים מיוחדים ועוד.
אז זה טוב ויפה לגבי הצורה, אבל איך מצליחים לשמור על הרלוונטיות של התוכן? הרי מלבד עומס התכנים בתרבות העכשווית אנו חיים באובססיה של מציאת "הדבר הבא".
קודם כל אתה חייב להישאר סקרן ואפילו אובססיבי לגבי העכשווי. באותה מידה אסור להיכנע ללחץ הכללי להציג את האובייקטים שמוגדרים כ"הייפ" האחרון. לגבי המסה של האימאג' שביטלו כל סדר והירארכיה הרי שאני מבולבל כמו כל אחד אחר. אתה פשוט חייב לסמוך על האינסטינקטים כדי למצוא משהו רלוונטי ואז להתחיל להכניס סדר והגיון בכל הבלגן.
כמה הקוראים של 032c שותפים מבחינתך בתהליך הקריאטיבי? אני מתכוון מבחינת התהליך הפרקטי אבל גם במחשבה על כל גיליון. האם אתה כותב עליהם או בשבילם?
אין לנו מחוות פסבדו דמוקרטיות אשר מערבות את קוראים. ממש לא, 032c הוא די מונוליטי בהתייחסות זו. מה שאני אוהב ביחסים שלנו עם הקהל היצירתי הוא שלפעמים קורה כי הם הופכים להיות חלק מהגיליון. אחת הדוגמאות האהובות עלי היא הצלם סטיבן קליין שצילם למעננו (גיליון מספר 8) פורטרטים ייחודים של בראד פיט.
נראה כאילו פונקציית ה shuffle שנחתה בחיינו עם בוא האייפוד התמקמה לה בטבעיות במערכת תרבותית שמערבבת כל הזמן בין גבוה לנמוך. איך אתה מיישב את הדילמה הקלאסית של שילוב בין שאיפות אינטלקטואליות וצרכים פופולאריים?
האלמנט החשוב בעבודה היצירתית שלנו הוא ההפרעה לתפיסות הממוסדות של תרבות גבוהה ונמוכה. ובדיוק מכאן מגיע ה"קונפליקט" שלנו - ערבב אותו.
אומרים לנו לחשוב גלובאלי ולפעול לוקאלי – 032c למרות שהוא נמכר ברחבי העולם ונכתב באנגלית על ידי כותבים בינלאומיים הוא מאד ברלינאי בהגדרה. האם ברלין היום היא אכן המיקרוקוסמוס של "העכשווי"? האם יכולת ליצור את 032c בכל עיר אחרת?
ברלין זו עיר מאד אגרסיבית עם אבטלה ועוני. הדינמקיות החברתיות בעיר הן לא קלות אך הן הופכות אותה למקום דגירה משובח לפעילויות קריאטיביות. ברלין שלי היא כמו כפר של עשרת אלפים אנשים המוצאים עצמם מוקפים על ידי עיר של שלושה וחצי מיליון. הרעיון של המגזין היה מאד פשוט מתחילתו והכוונה הייתה לייצר זהות - שה"אאוטסיידר" יסתכל פנימה. היום אני חושב שיכולנו לייצר את המגזין בכל עיר גדולה אחרת, אבל אז הוא יצטרך להתעסק עם המיקום החדש של הפקתו. בינתיים אנחנו מאד שמחים להיות בברלין. הייתי מגדיר את העיר כמעבדה תרבותית הגובלת בפשיטת רגל כלכלית. אני חושב שהסיפור של ברלין טרם הסתיים; בניגוד לערים אחרות היא עדיין מנסה להבין מה תהיה.
האם לדעתך יש למגזיני נישה אחריות לדון גם בסוגיות פוליטית? האם סטייל הוא אלמנט אסקפיסטי או חלק מאג'נדה יותר רדיקלית?
הו, אני אהיה מאד זהיר כדי לטעון שיש למגזיני סטייל אחריות או צורך מוסרי להתעסק עם עניינים פוליטיים. למרות הכול – עבורי, ב 032c, זוהי בחירה מאד טבעית; כמו שז'אן לוק גודאר הצהיר: "סטייל הוא רק החיצוניות של התוכן, והתוכן הוא הפנימיות של הסטייל". אז למה לא ללכת על אסקפיזם ואקטיביזם ביחד?

בוא אליי פרפר נחמד

מאז שאלבר אלבז הפציע בשמי האופנה העולמית, לא ידעה עניבת הפרפר עדנה שכזו. Rugby, הקו הקולג'י של ראלף לורן,Band of Outsiders, ורבים אחרים כבר התחילו לפרפר, ובעקבות המשבר הכלכלי נדמה שכולנו קצת חוזרים למראה המהוגן והמהודק.

..אבל הגרסוניירים מודים שהם אף פעם לא ידעו איך לקשור עניבה כזו. עד שנתקלנו בוידאו הבא:

A.P.C עושים שוב רוח

הגרסונייר יצא הבוקר מהבית, פשט את מעילו, ונשבע שלא להתלונן שוב שהשמש זורחת ובחוץ שלושים מעלות. אבל אז הוא קיבל דיווח שA.P.C מוציאים מעיל רוח, בשיתוף עם K-way, ויצאה לו הרוח מהמפרשים.
K-way נולדה בבוקר גשום אחד בפריס של 1965, עת יצא לאון-קלוד דוהמל לרחוב וגילה שכל האנשים סביבו שכחו מטריות והחלו לנוס מהגשם. הוא החליט להמציא מעיל ניילון עמיד למים, שיכול להיכנס לתיק קטנטנן ולשמש מיני ערכת חירום לימים גשומים שכאלה. זה היה ה-Windbreaker הראשון. מאז נמכרו כבר למעלה מ-250,000 מעילים, החברה עברה הרבה גילגולים, ולאחרונה החלה בשיתופי פעולה עם חברות אופנה אחרות, כמקובל בזמן האחרון.
מאז עברו הרבה מים בסיין, מעט גשם בתל-אביב, והרבה רוחות בעולם הגדול, אבל מעיל הרוח כבש את מקומו הקלאסי בארון של כולם, והפך להיות פריט בסיסי, בעיקר במדינות שגשם יורד בהם בתדירות דומה להופעתם של ימים חמים בתל-אביב.
בליין החדש שלושה מעילים, והם יהיו מוכנים רק באביב, כך שיש לנו עוד ארבעה ימי גשם לעבור עד אז, והרבה חלומות רטובים על ימים חורפיים יותר מכאן.

Para Simpre

הגרסוניירים, שמחכים כבר לראות מה יהיה עם הדי סלימאן, עוקבים בקפדנות אחרי ממשיך דרכו בדיור-הום, הבלגי הצעיר כריס ואן אשה שמתחזק גם בית אופנה עצמאי. לאחרונה הציג ואן אשה קולקצייה חדשה של אקססוריז לגבר שהגרסוניירים מאד אהבו.

תחזית לאביב-קיץ 2009: דק ומדויק.