המושכים בחוטים

צלם האופנה הבריטי אליסטר גאי (שעובד באופן קבוע עם הווג הבריטי, פנטסטיק מן, דייזד אנד קונפיוזד ואחרים) פתח השבוע תערוכת פורטרטים חדשה תחת השם: "Shot From Above".

בתערוכה, המוצגת בבוטיק הלונדוני START, ניתן למצוא את הגברים המובילים בסצנת האופנה בבריטניה, רובם ככולם חברים טובים של גאי. בחרנו לכם שישה גרסוניירים מייצגים המושכים בחוטי האופנה הבריטית:

הרולד טילמן - יו"ר מועצת האופנה הבריטית והבעלים של Aquascutum

דומיניק ג'ונס - מעצב תכשיטיםפיליפ סטארט - הבעלים של בוטיק START צ'רלי קאסאלי-הייפורד - מעצב בגדי גברים

וויליאם גילקריסט - סטייליסט

ג'יימס בראון - מעצב שיערותכירו: אליסטר גאי בפתיחת תערוכתו

לידיעת הנוסעים: התערוכה תוצג עד ה - 27 ליוני בבוטיק START.

Cheerio geezers!

אני אהבה

הגרסונייר כבר כתב לא אחת על אהבתו הבלתי מעורערת לטילדה סווינטון, ויערה קידר הפליאה לשרטט את דיוקנה של האייקון האנדרוגיני הזה בבלוג שלה. לכן אולי אפשר להתחיל מהמלצה חמה לרוץ ולראות את הסרט החדש בכיכובה של סווינטון, "אני אהבה", שמוקרן החל מהיום בקולנוע דיזנגוף. הסרט, בבימויו של לוקה גוואדניניו, הוא יצירת מופת אסתטית ומרהיבה, שמתארת משפחה איטלקית ממעמד גבוה הנאבקת בעולם משתנה, כשבמרכזה עומדת האם (סווינטון) ובנה, שמסתבכים בקונפליקט אישי, משפחתי ומקצועי. "אני האהבה" הוא דיוקן של אלגנטיות מאופקת, שקורסת תחת רגשות מתפרצים, מסגרות פטריאכליות ויופים של בתים, תיקים, חליפות ובגדים. סרט מושלם לסוף השבוע ושיעור מרתק באהבה מוקפת יופי איטלקי ואלגנטי.

מזבח השינה

נאמנים לשם בלוגם, חוזרים הגרסוניירים ומדמיינים מדי פעם את חלל המגורים האולטימטיבי, ולאחרונה מסתמן לו ריק אוונס כבחירה קיצונית אולי, אם כי לא רעה בכלל, לעיצוב הרהיטים בו.

ריק בחלל

אחרי תערוכת הרהיטים שהציג בלונדון בספטמבר האחרון, ממשיך המעצב אוונס בניסיונות המרתקים שלו בעיצוב רהיטים, תוך שימוש בחומרים מיוחדים ובסגנון הכל כך מדוייק שלו.
מיטת השיש (או ליתר דיוק מיטת הבהט), שאוונס מציע לכם לישון עליה, שוקלת 2 טון וכשעיצב אותה נעו האסוציאציות שלו בין מיטת הזכוכית של היפהפיה הנרדמת לעבודות פיסול של דונלד ג'אד וריצ'רד סרה.

חלומות על מזבח

בחדר של אוונס תוכלו למצוא לצד המיטה שני שולחנות ברונזה דוקרניים

למשש וילון מפרווה

ולהדליק את המנורה העשוייה שיש ובטון

כמו הבגדים של אוונס, ככה גם רהיטיו: שרידים מפוארים של עולם עתיק ויצירות עתידניות אפלות, ברוטלים ואלגנטיים כאחד. אפשר לראות אותם בימים אלו (ואת חלקם אף לרכוש) בגלריה Salon94 בניו-יורק.

סודר-צוואר

הגרסוניירים נשאלו לא אחת בנוגע ל-neckerchief, אותה מטפחת-צוואר דמוית הבנדנה, שכורכים אותה סביב הצוואר (הם היו מעדיפים לקרוא למונח neckerchief 'סודר-צוואר', כמו במילון אלקלעי, אבל זה עניין לפוסט אחר). שאלות כמו "איך אמורים לקשור מטפחת כזו?" מבלבלות אותן, בעיקר כי לכל אחד מותר לסגנן את סוג הקשירה שלו כרצונו, וכדאי להרגיש נוח ובטוח בתוך ריבוע הבד הזה, אחרי הכל הוא כרוך סביב הצוואר.

אבל למרות העובדה שצריכה לשרור דמוקרטיזציה של סגנונות קשירת מטפחת, הבלוג המצויין A Suitable Wardrobe פרסם איור המסביר איך לקשור את סודר-הצוואר לפי הפרוטוקול:

הנסיך צ'רלס - אייקון אופנה מלכותי וקינג בכל מה שקשור לסטייל - מדגים כאן קשירה מופתית, אם כי מפשל בכל הנוגע לנוהג לענוד את המטפחות האלה מתחת לחולצה.

הגרסוניירים, אוהבי טעויות מהסוג הזה, סולחים.

שמברה - גרסת המכנס

אחד הפוסטים הפופולריים בגרסונייר לאחרונה היה על בד השמברה הקייצי, פוסט על בד דהוי שנפתח בג'ייק ג'ילנהול ונגמר בדייויד בואי (ובעקבות התגובות על הפוסט - הגרסונייר עדיין מחכה לטלפון תודה מסניף גאפ המקומי).

ולמי שחשקה נפשו בחליפה מלאה, הגרסונייר שמח להציג את מכנסי השמברה של המעצבת הניו-יורקית דנה לי (אפשר להשיג באופנינג סרמוני ובכלל כדאי להציץ בקולקציית השמברה המרשימה של לי).

מי הגבר?

השפה העברית לא הבריקה בשנים האחרונות בכל הנוגע לשמות שאנשים קוראים בהם לגברים. מילים כמו "גבר", "אחי" ו"אבא'לה" לא יכולות להתחרות בכינויים כמו "tiger", "king of the world" או אפילו "good looking fella". הגרסונייר קורא את כולם לסדר ומכריז שהגיע העת לשמות חדשים ומוצלחים ("נשמה של ברבור" זה לגמרי בכיוון, תודה צ'), בעיקר אחרי שתמונות מהתערוכה של Rudy de Belgeonne הגיעו לשולחנו.

התערוכה "Who's the Man", מורכבת מאלף לוחות שצויירו ביד, כשעליהן מילים המתארות או מגדירות גבר. כל כינוי זוכה ללוגו משלו, מעין תשובה לעולם הצרכני המודרני שבו הזהות הגברית משתנה ומחליפה פניה, ולכל לוח סטייל שמשקף את משמעותו. הסדרה תוצג לצד סדרות מצומצמות יותר, שמחולקות לשמות של טובים, רעים, קללות, רפרנסים קולנועיים וכינויים להומואים.

אופנה במשבר

אין מקום יותר נכון לחפש ניצוצות גאונות מאשר באירוע לאמנות עכשווית בעיר שנמצאת במשבר קיומי.

היריד לאמנות עכשווית באתונה החל לפני כמה ימים בצל המשבר הכלכלי/פוליטי/חברתי ששורר במדינה, והגרסונייר אומר יאסו לקבוצת "ATOPOS" המקומית שיצרה פרויקט אופנה שתפור היטב לימים אלו של חרדה וחוסר וודאות (משמעות המילה ATOPOS ביוונית עתיקה היא: מחוץ לגדר הרגיל, מוזר, אקסנטרי).
יחד עם מר וגברת מית' (הידועים כ- THE MYTHS) והמעצב צ'רלי לה מינדו, הילד המשוגע והכה מוכשר של עולם הפאות ועיצוב השיער, יצרו אנשי ATOPOS מייצג סטייל-סוריאליסטי ברחובות אתונה, שמבוסס על כתביו של אנתרופולוג האופנה טד פולמוס (שמתעסק הרבה באופנה, אנטי-אופנה והתקשורת החברתית והבין-אישית של הסטייל).

שבוע טוב, ואל תבהלו אם ככה יראה יום אחד הרחוב שלכם:

Mr&Mrs Myth from Vassilis Karidis on Vimeo

מועדון הג'נטלמנים - טור דיאט

מסוג הדברים שאף לא דיברנו עליהם, אבל מעסיקים במידה זו או אחרת את כולנו: משקל, גבריות, אופנה וסטייל. מועדון הג'נטלמנים בטור חדש שכותרתו "מידה כנגד מידה". אוכל למחשבה.

הג'נטלמנים סובלים מכמה הפרעות מינוריות (אובססיה לנעליים היא אחת מהן), אבל הפרעות אכילה לא היו להם מעולם.הם בכלל חושבים שמדובר במקרה קלאסי של אשליה אופטית: מדי פעם מאשימים אותם בעידוד הרזון‫ או ‬חושדים שהם בדיאטה קבוע‫ה וסמויה, ושהם חושבים כל הזמן על משקלם בבואם לבחור את מזונם. אבל הג'נטלמנים ‬רוצים להצהיר בזאת שהם ניזונים ממה שבא להם‫,‬ אוכלים ‫(‬כמעט‫)‬ הכול, מבשלים בעצמם ‫(‬לפעמים‫)‬ כשהם רעבים, ובאופן כללי יש להם תיאבון לחיים.

‏‎ אם החיבור בין אופנה לגוף האדם הדגיש תמיד את ההתעללות של מעצבי האופנה בגוף האישה‫,‬ היום הזרקורים מופנים אל הגוף הגברי. בימים האחרונים מתחוללת מהומה זוטא בעולם האופנה בעקבות הידיעה שחברת רוטסטין הבריטית‫,‬ שמייצרת בובות תצוגה, משיקה סדרה חדשה של בובות שנקראת "יאנג אנד רסטלס"‫ (בתמונות מעל ומתחת).‬ מדובר בפיגורות גבריות‫,‬ רזות מהמקובל עד כה‫,‬ בעלות היקף מותניים של 68 ס"מ והיקף חזה של 89 ס"מ – במילים אחרות, הרבה פחות מהממוצע הגברי וממה שעין הציבור רגילה לראות ויכולה להכיל‫.‬

השראה רזה

אבל הג'נטלמנים מרגישים שלא מדובר במהפכה של ממש‫,‬ אלא רק בהתאמה טבעית לשוק‫.‬ דב צ'רני, אבי חברת השמאטע‫-‬היפסטרים אמריקן אפארל, מגבה אף הוא את הבובות החדשות ומסביר כמה קשה להלביש היום את הבובות הישנות עבות הבשר בבגדים הפשוטים וצמודי הגוף של חברתו. הבובות האלה היו מסוג המודלים שמתאימים יותר למערב התיכון של ארצות הברית (או לחדרי הכושר העירוניים שלה) מאשר לצעירים המעודכנים המצטופפים בברוקלין‫, ברלין‫ או ‬תל אביב‫.

האדי "slim" סלימאן

‏‎אבל גם בלי הבובות אפשר להבחין בשנים האחרונות בשינוי מובהק במודל היופי הגברי – מעבר ממודל שרירי וחסון, ששלט באייטיז‫-‬בואכה‫-‬ניינטיז, לרזון שהולך יד ביד עם נקמת החנונים של העת האחרונה‫.‬ הגיק שיק הזה ניכר גם בשינוי שעוברים גיבורי הילדות‫: סטיב אוסטין וסופרמן מפנים מקום להארי פוטרים ולפיטר פארקרים שיש בכל אחד מאיתנו. למגמת דלדול השרירים אפשר להוסיף גם את הצלחתו הפנומנלית של הסקיני ג'ינס, ואי אפשר לשכוח את הנערים הענוגים של הדי סלימאן (בתמונה מעל) ואת החליפות הצנומות של ימי דיור הום שלו, שחוללו מהפכה בעלת משקל (קל) לא מבוטל.‬

אבל לא רק ברזים נפלה שלהבת.‫ אפשר להבחין היום בטיפוסי משקל שונים, שבלי קשר למידת המכנסיים שלהם לעולם לא מוותרים על הסטייל:‬
‏‎אמני התענית – אותם אנשים שחרדים לרזונם‫,‬ מוטרדים ומטרידים את הסביבה בגין כל חצי גרם שעלו במשקלם‫. ‬
‏‎רב"כ (רזים בעל כורחם) – אלה שיוכלו לאכול לעולם מה שירצו, כמה שירצו‫. הג‫'‬נטלמנים לא ערבים לבריאותם‫,‬ אבל בהחלט מפרגנים לרזונם‫.‬ ‬
‏‎אח"כ (ארנבוני חדר כושר. כן, סמיכות משולשת‫ זה להיט!) -‬ מדובר בקבוצה שחיה בין חדרי הכושר לדוכני הפרוטאינים‫,‬ מקדשת את מסת הגוף ועסוקה בריצה מול מסכים מרצדים‫.‬
ענקי האלגנט – אותה קבוצה קסומה שגדולתה במשקלה. היא כוללת, בין היתר, את אורסון וולס ואלפרד היצ‫'‬קוק‫ ואנדרה ליאון טאלי מ"ווג".

אז

והיום

‫אחד הענקים החביבים על הג'נטלמנים הוא האמן הבריטי סטיב מקווין (שסרטו הפוצע "רעב" השאיר את הג'נטלמנים חסרי תיאבון לשבוע), שגם דגמן בתצוגת האופנה של יממוטו לפני כמה שנים.

מעניין להזכיר בהקשר זה גם את השחקן פורסט וויטקר‫,‬ שנראה לאחרונה עורק ממחנה הענקים לזה של אמני התענית. הוא היה ענק אלגנט ‬איקוני, במיוחד כשהוכיח זריזות גוף מרשימה בסרטו של ג‫'‬ים ג‫'‬רמוש ‫"‬גוסט דוג: דרכו של הסמוראי‫".
‬

הענק שערק

ראשי הגזר – הקפדנים והנוקשים החרדים לבריאותם‫,‬ שותי המיצים‫,‬ אוכלי הנבטוטים‫ ‫ומתנגדי הכימיקלים.‬ אחד הג‫'‬נטלמנים חייב להתוודות על חיבה למועדון הזה, אם כי הוא שותה‫,‬ מעשן‫ ומזכיר כי אוכל דיאטתי הוא לא בהכרח אוכל בריא‬‬ – ולהיפך.

הארנב והגזר

אם נסקור את רשימת מעצבי האופנה הגדולים‫,‬ אלה שמעצבים בעיקר לא‫נשים רזים,‬ נגלה שגם ביניהם יש הנוטים לקיים מערכת יחסים הפכפכה ובעייתית עם משקלם וגופם: ג'ון גליאנו‫,‬ ז‫'‬אן פול גוטייה‫,‬ אלכסנדר מקווין המנוח‫,‬ מארק ג‫'‬ייקובס וכמובן הקייזר של ההשמנה וההרזיה, קארל לאגרפלד‫.‬
המעצב הגדול, שטבע אינספור ביטויים שקשורים לתעשיית הרזון בשוק האופנה‫ ("אמהות שמנות עם שקיות צ'יפס יושבות מול הטלוויזיה וטוענות שדוגמניות רזות זה דבר נורא"), ‬הוציא ספר דיאטה שהיה רב מכר והשיל ממשקלו עשרות קילוגרמים, רק כדי להתאים לבגדים הצנומים שזוהו עם נסיך שנות האלפיים הדי סלימאן. אבל גם הוא לא התחיל את המהפכה לבד. לצידו עמד גם ראף סימונס, שהיתה לו אובססיה לעולם הנעורים‫ ו‬לגוף הנערי‫, וביחד הם שינו את התפיסה של הגוף הגברי על ידי שימוש בגזרות דקיקות וחליפות צמודות גוף‬‎.

אמא'לה

אבל מועדון הג'נטלמנים לא רוצה להצטרף להילולת הרזון הזו, אלא דווקא להכריז על פשיטת הרגל של הקטגוריה הכחושה. אמנם במגזיני האופנה ובחנויות המעצבים המשקל הקל עדיין שולט, אבל תפיסות הגוף הגברי עוברות דמוקרטיזציה.

גברים, סתיו 2010, ראף סימונס לז'יל סנדר

מר סימונס (שהוזכר קודם), וגם יממוטו ומרג'יאלה הם דוגמאות למעצבי אופנה דומיננטיים שהחלו לשחק בנפחים ובמידות גדולות, סטפנו פילאטי מבית איב סן לורן מקדם את מכנסי השרוול הגדולים כבר כמה עונות, ואילו דמיר דומה הצעיר‫ ו‬ריק אוונס מעבירים בסך גלימות אפלות ומכנסי באגי שחורים ורחבים‫.‬

דמיר דומה והנפילים האפלים

לכל אלה מצטרף גם טרנד בגדי העבודה האמריקאיים, שחוגג את הגוף הגברי הגדול ושם את המורעבים של ברוקלין בכיס הקטן (והשמן) שלו.


את המהפכה המשיכו, בדרך אחרת, בלוגרים בולטים (כמו הסרטוריאליסט ומיסטר מורט) שהציגו גברים בשלל מידות והוכיחו שמה שמעניין הוא לא הגודל, אלא כמו תמיד – הסגנון. ענק האלגנט מזמין אל גנו את אמני התענית‫,‬ ברקע מתרוצצים להם ארנבוני חדרי הכושר, ראשי הגזר והרזים בעל כורחם - הכניסה למועדון פתוחה לכולם‫.‬

במועדון החדש אפשר לראות מגוון רחב של דמויות‫,‬ לאו דווקא רזות‫, שמסמלות את העידן הנוכחי, העידן הגברי המסוגנן. לא תמצאו בו גברים גדולים בסקיני ולא ‬מֶנורקטיים חסרי מודעות לגופם, אלא אנשים שלבושים בסטייל, לפי מידתם, ויש להם מעט הומור וביקורת כלפי הבובות הניבטות אליהם מחלונות הראווה. במילים אחרות, יש מודלים רבים של יופי‫. זה לא סיפור גדול‫.

‬‬