פינה חמה בלב

פינה באוש, אחת מהכריאוגרפיות האהובות ביותר על הגרסוניירים, מתה היום, בת 68. הנה אחד הקטעים שגרסונייר אחד ניסה ללמוד בעצמו, כשרק התוודע ליצירתה המפעימה והכובשת. לזכרה, אלפי ציפורנים ואהבה גרסוניירית קשורה בעניבה.

שובר שרב

הגרסוניירים הבטיחו לא להתלונן על החום (בטח לא ביום שכזה), אז במקום תלונות ומענות, הנה משהו שיצנן את הרוחות ויעשה לכולם רק טוב. יקיר הגרסונייר, ת'ום בראון, חבר לחברת ביגוד הסקי מונקלר, לליין בשם "גמה בלו", והפך את התצוגה שלו בשבוע האופנה במילנו למפגן שחייה מרשים של אופנה, ספורט ויצירתיות. סטיי קול.

בחלומי חזרתי - טייק (אייבי) 2

טרנד הפרפיות שכבר כתבנו עליו לא יורד מהכותרות, וכל יום נוספים עוד ועוד מקורות וידיעות לקהל הצמא לאימג'ים שמהם אפשר לקחת השראה. ועכשיו: סרט מ-דארטמות' קולג' מהפיפטיז. הגרסוניירים עולים כיתה ומרותקים למסך.

מועדון הג'נטלמנים - הטור השני

עברו שבועיים והנה בא הטור הדו-חודשי שלנו בגלריה, הארץ. ההתרגשות היא כמו בפעם הראשונה. איזה כיף!
האמת היא שהטור נכתב לפני יותר מחודש, בתקופה שלעשות ארון נראה כדבר הנכון לאותו הרגע, והמושג חילופי עונות נשא עימו תקווה לרעננות מסויימות. עכשיו כשחום יולי קרב, אנחנו כבר לא בטוחים בעניין הרעננות - אבל שמחים לראות לא מעט גרסוניירים תל-אביביים שמפרגנים לעצמם בביגוד שלא רק מתאים לעונה - אלא, תודה לאל, גם נראה טוב: שורטס קצרים ("המכנסיים הקצרים היו חייבים להיות באורך ארבע אצבעות מעל הברך", אמר סבא של אחד הגרסונייר שקרא את הטור, "זו היתה הנורמה כשהבריטים היו בארץ"), גברברים שלובשים כובעי פנמה לבנים, שלא רק נראים מצויין אלא גם מגנים על פדחתם, נעלי בד, סירה, אספדרילים, יותר ויותר חנויות מביאות פריד פרי, בקיצור הקיץ הזה הולך לראות טוב מאי פעם. אבל למה לגלות כל מה שכבר כתבנו - תקראו את הטור, תראו על מה מדובר ותגיבו כהרגלכם.

גרסוניירים בעבודה

שנינו זוכרים שכשהיינו קטנים, היה נהוג "לעשות ארון": להוריד את בגדי הקיץ, להעלות את בגדי החורף, לשלוף את הסנדלים ולמצוא כמה אסימונים ועטיפה של מסטיק בכיסים של הברמודה בז'. אבל אנחנו חלוקים לגבי משמעות המעמד: האחד רואה בו הודאה רשמית בתבוסתו של גנרל חורף לשמש, והאחר חושב על הזדמנות פז לרענן את המלתחה, להשתחרר מהכבדות החורפית ולהתחדש בפרטי לבוש שימלאו את המדפים הריקים, לפחות עד לסתיו הבא.
אופנה היא אולי סוג של כיעור שהוא כה בלתי נסבל שעלינו לשנות אותו מדי שישה חודשים, כפי שאמר אוסקר ויילד, אבל אחד מאתנו אינו מהסס להסתובב גם בחודשי הקיץ המהבילים במכנסי קורדרוי עבים, חולצות ארוכות ונעליים גבוהות. מבחינתו אין כאן עניין של אופנה - זוהי כסילות אסקפיסטית שאינה מכירה בשלטון הקיץ. וכך אנחנו שוב מנהלים את אותו דיאלוג יום-יומי עם אופנת הגברים ועם הנפש הישראלית, שואלים את עצמנו היכן מתחיל הקורבן ונגמרת האופנה, ולמה אפילו לאלה שמתווכחים אתנו ברור שהאופן שבו הם ייצאו מהבית וייראו בציבור מסמן משהו לעולם, גם בניגוד לרצונם.

לא נירגע עד שלא יקבלו גם אותנו לבנד אוף אאוטסיידרס

וכך אנו נשארים עם מדפים מלאים בבגדי חורף, עם הרצון להתחדש ועם הטעם הטוב של המסטיק הישן (עם סוכר, כמובן), שמזכיר לנו איך "עושים ארון". קודם מוציאים את הבגדים וממיינים אותם. ערימה ראשונה היא לבגדים שלא נלבשו בכלל בשנה האחרונה ושאין סיכוי שיילבשו אי פעם (כדאי למכור בחנויות לבגדי יד-שנייה או לתרום). בערימה השנייה יתכנסו בגדי חורף שצריך לקפל ולארוז עד הסתיו הבא. אחד מאתנו זוכר עוד מימי הצבא שהקיפול הוא קריטי, מכיוון שאופן האפסון קובע איך ייראו הקמטים והקפלים העתידיים של הבגד. הערימה השלישית היא של בגדים שזקוקים לעזרה מקצועית - הרחבה, הצרה, מכפלת או ניקוי. אלה ישונעו לבעלי המקצוע המיועדים להם. לדעתנו, גבר שהולך ברחוב עם שקית ובה בגדים שחזרו מניקוי יבש הוא מחזה מעורר השראה, מעין תמונה אידיאלית של אדם שיודע לדקדק עם עצמו.
ואם כבר "עושים ארון", כדאי להעיף מבט גם בארון הנעליים, אותו כוך אפל ומבולגן שלא זוכה לתשומת לב רבה. את נעלי החורף אנחנו מחזירים לקופסה, עטופות בנייר פרגמנט (או סתם מניחים במקום שלא יאגור אבק). את הנעליים שלא השתמשנו בהן - גם אם אלה הסניקרס האהובות שנקנו בלונדון לפני עשור וראו ימים יפים, אבל היום יושבות מיותמות כמו זיכרון משיעורי הספורט - זורקים. את הנעליים שנשארות גם לעונה החדשה מאווררים בחוץ ליממה.

רק עכשיו אפשר לגשת לארון הבגדים הריק יחסית ולראות מה עלינו להכין לקראת הקיץ הישראלי, שהוא בדרך כלל התירוץ הרשמי הכללי למראה מוזנח ומינימלי. פעם, אפשר להיזכר עם חגיגות ה-100 לתל אביב, היו כאן אנשים בחליפות לבנות וכובעים, שישבו בבתי קפה הומי אדם באוגוסט ובכל זאת נראו כמו אנשים עם כבוד וסטייל - כאלה שלא היו מביישים את רחובות וינה או את בתי הקהווה של אלכסנדריה. לא שצריך לשוב לסדר הישן, אבל כדאי לזכור שג'ינס וחולצת טי הם מערכת לבוש אחת מני רבות, שמתאימה ליום עבודה במשרד אפרורי, אבל לא להליכה ברחוב לפנות ערב, למסעדה או לפגישה.

שלוש פינות לכובע שלנו

את המלתחה צריך לרענן, וכדאי להתחיל מכמה אבני יסוד שהן יותר צורך, ופחות עניין אופנתי של רגע. שלא תבינו לא נכון: אנחנו מאוד אוהבים חולצות טי ואף רואים בהן קלאסיקה שלעולם לא תצא מהאופנה. חולצת טי אחת לבנה וטובה היא משהו שקשה לתיאור. היא חייבת להיות בגזרה הנכונה: צווארון עגול עדיף תמיד, שרוולים קצרים, לא רחבים מדי, ושתהיה קרובה לגוף - לא צמודה, לא קצרה ולא ארוכה; שתהיה מכותנה איכותית, ושתמיד תהיה נעימה ותנשום, גם אחרי עשר כביסות.
אך לצערנו, הגבר הישראלי החליט לאמץ את הטי כלבוש הרשמי, כפיג'מה, כחולצת עבודה, כחולצה לבילויים וכחולצת חוצות. אז למה לא להחליף את השגרה? חולצות פולו מכל מיני סוגים הן תמיד פתרון סכיזופרני מוצלח: יש להן מראה אלגנטי וקלאסי, אבל כשהן מותאמות בחוכמה לשאר המחלצות הן משלימות בקלות מראה של רישול מוקפד. חברת השמאטעס האמריקאית "אמריקן אפרל" תרמה רבות להפצת בשורת הפולו כשהוציאה לשוק חולצות בסיסיות, מדויקות ובצבעים שקטים. באותה נשימה אפשר להזכיר גם את "לקוסט" ו"פרד פרי", המותגים הידועים שגם צרפתים שזופים באוגוסט וגם חנונים אוהבי חורף ייראו בהם קלאסיים, אלגנטיים וגם, אם לשאול את המונח הסבתאי, מאוד מודרניים.

חולצה נושאת פרי

יש עוד הרבה מה לומר על הקיץ ועל הדרכים הנכונות לעקוף את זוועת חומו: משקפי שמש מצריכים דיון נפרד; מכנסי בד - חאקי או בז' - ראויים לבחינה חוזרת, פוסט-חלוצית; נעלי הבד חזרו לאופנה ומאפשרות מרווח נשימה לכפות הרגליים; ואין כמו ז'קט בד קיצי, בצבע כחול עמוק, שתמיד יהיה הדבר הנכון, אפילו אם הוא נלבש מעל חולצת הטי הלבנה מקודם.

לאן? לאן? לאנוון.

הגרסונייר השבועי: קרלו מולינו

איך נציג את קרלו מולינו, הגרסונייר השבועי שלנו? הוא היה ממציא, ארכיטקט, מעצב רהיטים, מעצב תפאורות, צלם אופנה, נהג מרוצים, טייס ומורה סקי. אולי הכי כדאי להתחיל מהסוף, מה-27 לאוגוסט, 1973, יום פטירתו.

מולינו שחי את חייו באינטנסיביות מטורפת, תמיד התעניין בתורת הנסתר והעריץ את הארכיטקטים הקדמוניים של הפירמידות המצריות. ב-1960 הוא רכש וילה מהמאה ה-18 בשם "מנוחת הלוחם", הממוקמת על גדות נהר הפו שבטורינו, והקדיש כל טיפת זמן פנוי לדקורציה של ממלכת המוות שלו.

בין האובייקטים הרבים שנמצאו אחרי מותו בבית, שהפך היום למוזיאון, נמצא אוסף ענק של כ-1500 צילומי פולארויד, שצולמו במשך 15 שנה (ואוגדו לא מזמן לספר משובח). בתמונות מוצגות נשים, רובן זונות צעירות שאסף לביתו, וצילם אותן, יחד עם עשרות הרהיטים הפזורים בדירתו, כשהוא משלב בין שתי האהבות הגדולות של חייו: נשים ורהיטים.
מולינו לא רק צילם את התמונות, הוא גם עיצב את הבגדים ואת הסט, השתמש באור בצורה מרתקת, וידע למקם אביזרים בתמונות שיהיו חלק מהקומפוזיציות, והשפיע כך לא מעט צלמי אופנה מודרנים.

נשים נשים בגרסונייר

מולינו נולד בטורינו ב-1903 ועבד עם סיום לימודי הארכיטקטורה, במשרד של אביו. מהר מאד התבלט ביצירותיו ויצא לקרירה עצמאית, שהפכה אותו לאחד האמנים האיטלקיים הבולטים של המאה ה-20. במקום לעבור למילאנו כמו כל בני זמנו (ג'יו פונטי, פרנקו אלביני, האחים קסטיליוני ) בחר מולינו להתבודד בטורינו ולהתעסק בנושאים שאהב: סקס, סקי, טייס, מרוצי מכוניות ותורת הנסתר.

העבודות הארכיטקטוניות שלו, עיצובי הרהיטים והמכוניות שלו היו ייחודיים וניסיוניים וחלקם מעולם לא עלה על פסי יצור תעשייתיים. לפני כשנתיים נמכר בבית המכירות הפומביות כריסטי'ז שולחן של מולינו (בתמונה למטה) בכ- 4 מיליון דולר, מהסכומים הגבוהים ששולמו אי פעם לאובייקט ריהוטי מהמאה ה-20.

אבל מולינו, איש רנסאנס שכמוהו, מעולם לא הרגיש שייך לחברה הגבוהה שביקשה את ההילה שבקרבתו. הוא התחבר באופן עמוק לאנשי שוליים, והתמכרות שלו לסמים ולסקס היתה דומה רק לאובססיביות האמנותית שלו, שנמשכה עד יומו האחרון.

לעוד עבודות מעולמו של מולינו

בחלומי חזרתי לימי הקולג'

הטרנד הכל-אמריקאי קיבל גושפנקה סופית השבוע כשגם ה"ניו יורק טיימס" הקדיש כתבה לא קטנה (באיחור מאוד לא אופנתי) לאחד הנושאים החמים ברשת: הלוק האמריקאי הפרפי, זה של ה"אייבי ליג" (Ivy Leauge), שמשמש כבר זמן מה השראה לכל כך הרבה מעצבים, קובעי טעם וצעירים ברחבי העולם המחפשים תקופות נוסטלגיות שמהן אפשר לשאוב סגנון ולבוש. את הכינוי "פרפי" (שמקורו ב"preparatory" או "prep school" - אותן מכינות / בתי ספר שילדים מהחוף המזרחי היו הולכים אליהם כדי להתכונן לקולג'ים היקרים שההורים שלהם קיוו שאליהם יתקבלו) הכניס לשימוש דווקא אריך סגל (האיש שכתב את "סיפור אהבה", אולי סרט הפרפיות האולטימטבי הראשון) שהגדיר כפרפי כל מי ש"מתלבש באופן מושלם בלי להתאמץ... ומתנהג לפי הכללים בלי להתכוון לכך".

המראה הפרפי, המורכב מכמה אבני יסוד, כולל: ז'קטים קלילים כחולים, חולצות כפתורים, עניבות מפוספסות, מכנסי חאקי/צ'ינו, חולצות פולו, סוודרים עם וי/קרדיגנים (סריגים תלויים ברישול מוקפד על הכתפיים עדיפים כמובן), נעלי סירה (boat shoes), מאדראס ומכנסיים לבנים בקיץ. חברות ותיקות כמו "ג'יי. קרו", "ברוקס בראדרס", "ראלף לורן", "אל.אל. בין" ואחרות בנו חלק גדול מהקולקציות שלהן על הלוק הזה, ועכשיו - כשהטרנד בעיצומו (ולא בפעם הראשונה מאז הסיקסטיז) - מעצבים נוספים עולים על הגל והופכים את הלבוש הרשמי של הוואספים בני המעמד הבינוני-גבוהה לדבר הגדול הבא.

מתוך הקטלוג של הכלבו היפני "איסטן"

הטרנד, כרגיל, הופך לקיצוני יותר אם אתם יפנים אחוזי אובססיה לכל דבר שמריח כמו אמריקה ושיש לו טעם של קמפוסים ירוקים במסצ'וסטס.

אימג'ים מ"Take Ivy" של האיאשידה

הסיבוב הנוכחי של הטרנד האמריקאי קשור דווקא בספר יפני בשם "Take Ivy". זהו אוסף צילומים של צלם יפני בשם טרויושי האיאשידה, שצילם את הקמפוסים של החוף המזרחי ב-1965 ויצר תיעוד יפהפיה של התרבות והאופנה ששלטו אז בקולג'ים האמריקאים. הספר, שאזל בהוצאה, התחיל להסתובב בשנים האחרונות בבלוגים ואתרי אופנה (הוא נמכר בסביבות 2000 דולר בחנויות המתמחות בספרים נדירים) וסריקות ממנו אפשר למצוא באתרים רבים, שהפכו את הספר לתנ"כ האופנתי של המראה הפרפי.מתוך קולקציית הקיץ של "אנג'נירד גארמנטס"

בכלל, בשנה האחרונה - אולי בעקבות המשבר הכלכלי והרצון לתמוך בחברות מקומיות מצד אחד, והאופטימיות האמריקאית הנושבת ממסדרונות וושינגטון בעקבות בחירת אובמה מצד שני- הופך לא רק המראה, אלא גם כל תהליך הייצור וההפצה של בגדים, לאלמנט מרכזי בטרנד. בלוגים כמו "קונטיניואס לין" ו"דה טראד", שמובילים את המהלך מקדמים חברות אמריקאיות שראוי לשים אליהן לב, וחברות אופנה כמו "בנד אוף אאוטסיידרס", "אנג'נירד גארמנטס" ואחרות הפכו את הארון האמריקאי הקלאסי לאוצר בלום שממנו הן בונות קולקציות שלמות.
לכל אלה שעדיין צריכים מדריך מפורט יותר, כדאי להעיף מבט בספר "The Official Preppy Handbook" - מדריך אירוני, שעדיין משמש מורה נבוכים לכל מי שרק תיק וויקנד ריק עומד בינו לבין חופשה בהמפטונ'ס.
עוד על הפרפיות אפשר למצוא בבלוג "וואספ 101" ובבלוג המצויין "אייבי סטייל".
להתראות בניו הייבן.

גברים בהפסקה

בשביל טומי, הצלם שמאחורי הבלוג המדובר ג'ק וג'יל כל יום הוא שבוע האופנה. טומי, שנוהג לצלם את הדוגמניות (עם נטייה לעשות זום-אין על עקביהן הגבוהים) בדרך אל או מהתצוגה, מציע לכם הצצה אל הבנים הדוגמנים שממלאים עכשיו את רחובות מילאנו.

קרב ג'נטלמנים

הברטיטסו היא תורת לחימה ג'נטלמנית. היא נולדה בלונדון בסוף המאה ה-19 על ידי ברנש בשם אדוארד ברטון-רייט, מהנדס רכבות בריטי, שחי ועבד שלוש שנים באימפריה היפנית וצבר נסיון וידע רב באמנויות הלחימה השונות.
כשחזר ברטון-רייט לאנגליה הוא צירף את האלמנטים החשובים באמנויות הלחימה היפניות והאירופאיות (קרב מקלות צרפתי, אגרוף בריטי, וג'וגיטסו יפני) וקרא לשיטה החדשה: ברטיטסו. שילוב של שם משפחתו וג'וג'יטסו.

ב-1989 הקים ברטון-רייט את בית הספר הראשון לברטיטסו, ובלונדון כמו בלונדון, המוסד הפך מהר מאד למועדון חברים אקלוסיבי אליו חברו לא מעט ידוענים של אותה תקופה (הכתובת, לחובבי ההיסטוריה מביניכם, היא 67b Shaftesbury Avenue, סוהו).

אמנות לחימת הג'נטלמנים כמעט ונשארה באנונימיות מוחלטת אלמלא היה זה גרסונייר בכיר בשם סיר ארתור קונן דויל שאזכר את הברטיטסו בספר הקאמ-בק של שרלוק הולמס. להזכירכם, בשלב מסוים הרי נמאס לקונן דויל מהרפתקאותיו הבלתי נדלות של הולמס' ובסיפור "הבעיה הסופית" (שיצא לאור ב- 1893) מתואר קרב אימתני עם פרופסור מוריארטי, סמוך למפלי הרייכנבך בשוייץ בו מוצא הולמס את מותו האכזרי.
אבל הלחץ הציבורי עשה את שלו, וב-1901 הוציא קונן דויל ספר חדש לאור בשם "תעלומת הבית הריק" בו הולמס קם לתחיה. את הישרדותו המופלאה מסביר הולמס בכך שהידע השימושי שלו בתורת הברטיטסו הצילו ממוות.

מאה שנה אחרי חזרתו של הולמס – גם תורת הברטיטסו זוכה לתחיה מחודשת: ב-2002 הוקמה מחדש תנועת הברטיטסו בלונדון, עם מועדון חברים, שני ספרי הדרכה, ערוץ ביוטיוב ובקרוב: הברטיטסו בבתי הקולנוע הקרובים לביתכם.
הבמאי הבריטי, והאקס המיתולוגי, גאי ריצ'י (בעל חגורה חומה בג'יו ג'יטסו) ליהק את השחקן רוברט דאוני ג'וניור (חובב נלהב של אמנויות לחימה, ומתרגל קונג-פו להנאתו) לתפקיד הולמס בסרט "שרלוק הולמס" שיצא לקראת חג המולד 2009 (ג'וד לואו בתפקיד ד"ר ווטסון).

בסרט החדש הולמס אמור להיות הרבה פחות מנומס ואלמנטרי מהרגיל – ובקרב חברי המועדון הלונדוני כבר רצים לא מעט סיפורים על קרבות ברטיטסו שמתחוללים בסרט. (רמזים אפשר לראות בטריילר ובצלקותיו של ר.ד.ג'.)

ברינג איט בק

גרסונייר אחד נשבע שהבננה היחידה שהוא אוהב היא זו שעל עטיפת האלבום של הוולווט אנדרגראונד, "הוולווט אנדרגראונד וניקו". לפחות היא לא מעלה ניחוח מצחין. בכל מקרה, הבוקר הוא נתקל בפרוייקט החדש של בק - הקלטה מחודשת של כל השירים מהאלבום המופתי שהופק ב-1967 - והשיר הראשון מתוכו "בוקר יום ראשון" כבר עושה לו טוב. אפילו אם יום ראשון כבר כמעט עבר.

Record Club: Velvet Underground & Nico 'Sunday Morning' from Beck Hansen on Vimeo.

אבא'לה

יום ראשון השלישי בחודש יוני מצויין ברחבי העולם כיום האב. הגרסוניירים, שמאוד אוהבים את אבא שלהם, חושבים שהדרך הטובה ביותר לחגוג את המאורע היא להתסכל על אלבומים ישנים ולדוג את הרגעים שבהם אבא שלהם היה אייקון ביוגרפי של סטייל. גם אם התמונות הם מיום החתונה. קחו את סקוט שומן מהבלוג האהוב ה"סרטוריאליסט", שהקדיש לא מזמן טור שלם לאביו, ארל שומן, ולהיסטוריה הפרטית שלהם סביב לבוש וסטייל.
יום אב שמח לכולם.

השגרירסיונר

מסיבה לא ברורה הגרסוניירים לא נמצאים עכשיו בדרכם להצגת קולקציות הגברים לאביב-קיץ 2010 במילאנו (הפתיחה הרשמית בשבת, ה-20 ליוני) ומיד אחר כך הם גם לא נוסעים לתצוגות בפריז. לכן הם ממנים, באופן בלתי רשמי בעליל, את אנג'לו פלאקבנטו (Flaccavento) כשגרירסיונר של כבוד במסלול החתול.
פלאקבנטו הוא גרסונייר איטלקי איכותי עם לוק משובח ופפיון כסממן מזהה. הוא עורך אופנה במגזין The End המילאנזי, ובעל טורים קבועים ב- L’Uomo Vogue, ב- Fantastic Man, ובבלוג האופנה ASVOF - והגרסוניירים ממתינים בציפייה לדיווחיו.

(תמונות, איך לא, מהסרטוריאליסט)

פלאקבנטו, שמג'טלג לו באופן קבוע בין בירות העולם, הגדיר יפה את מקצועו, בראיון שנתן לאחרונה למגזין המקוון דה-מלקולם: "I turn images into words". עוד בראיון, כדאי לשים לב לכמה שמות של מעצבי אופנת גברים צעירים, עליהם הוא פוקח עין וביניהם פטריק ארוול, אומית בנן, ודאמיר דומה.

צ'או אנג'לו.

*
ואגב מלקולם, כדי להעיף מבט עם על הראיון מעניין עם בן ודאג בורקמן, צמד האחים שעומד מאחורי המותג Burkman Bros.

הגרסונייר השבועי: מתיו בארני

מתיו בארני, אחד האמנים המעניינים והמסקרנים שפועלים כיום בעולם, הוא אביר האסתטיקה האידיוסנקרטית. בארני הוא אמן מיצבים ווידאו ארט, שהיצירות העמוסות סימבוליות שלו מאתגרות את העין ומרחיבות את הלב. מעבר לעובדה שמגיע לו כובע גרסונייר (במקרה שלו, אולי עז גרסוניירית) בגלל ה"קרימסטר סייקל", סדרה בת חמישה חלקים הכוללת סרטים, אובייקטים, רישומים ושאר ארטיפקטים שכולם עוסקים בתהליך היצירה (כשנקודת הקפיצה היא שריר הקרימסטר הגברי, אותו שריר שעוטף את האשכים ושולט בטמפרטורה כדי לייצר זרע), הרי שאת עיקר הפוקוס יפנו הגרסוניירים להופעה שלו בחיים ובאמנות, שכולה הקפדה ומורכבות, שרק אמן מופרע כמוהו יכול להשיג. במובן הזה אפשר להגיד שעבודתו האמנותית כוללת טרנספומציה של אנשים לדמויות מיתולוגיות דרך התעסקות בגוף האנושי, באיפור, בבגדים ובחיבורים בין טכנולוגיה, חיות ופופ.בארני ב"קרימסטר"

למי שלא יודע, בארני החל דרכו דווקא כדוגמן, ועדיין אפשר למצוא תמונות שלו מהקמפיינים שעשה ל"ג'יי.קרו", חברת הפרפיות האמריקאית.לימים גם הפכו הוא וביורק לזוג מן המניין, מה שקידם את האימג' הציבורי שלו גם מעבר לדפי המגזינים האמנותיים.

השבוע, אגב, הציג בארני פרוייקט סודי בשם "דם לשניים" בשיתוף אליזבת' פייטון בחוף האי הידרה שביוון. במיצג, שזכה לחשאיות והתפרסם רק אתמול, הם הציגו אירוע הזוי בו דייגים מקומיים שלו מהמים ארון זכוכית ובו ארטיפקטים של פייטון, כריש מת וטקס אשכבה שרק אמן כמו בארני יכול לרקוח. עוד על הפרוייקט אפשר לקרוא כאן. מתוך "דם לשניים"

דיוקן של בארני שציירה פייטון

בלומסדיי

ג'יימס ג'ויס, 1904

ה-16 ביוני מצויין ברחבי העולם כ"בלומסדיי", על שם לאופולד בלום, גיבור ספרו של ג'יימס ג'ויס "יוליסס". החג מציין את חייו של הסופר האירי המפורסם ומזכיר את האירועים הבדיוניים שבספרו "יוליסס", שמתרחשים כולם ביום אחד בדבלין, 16 ביוני 1904. ג'יימס ג'ויס וסילביה ביץ', 1921

משמאל: נורה וג'יימס ג'ויס, בליווי עורך דין, ביום חתונתם, 1931

הגרסוניירים מודים שהם לא צלחו את "יוליסס" עד הסוף, אבל הסופר-גרסונייר הזה, שהמשורר ט.ס.אליוט אמר עליו ש"רצח את המאה ה-19", נראה דמות מרתקת והדורת סטייל. מה שמזכיר לגרסוניירים את הסרט החדש "האחים בלום", סרט גרסוניירים מסוגנן עם אדריאן ברודי, מארק רפאלו ורייצ'ל ווייס, ששווה צפייה ולו רק בגלל הלוק הכל כך מוקפד וג'ויסיאני (מעין גרסה הדוקה פחות - ומנייריסטית קצת יותר - לעולמו של ווס אנדרסון). הסרט הוא (גם) מחווה ל"יוליסס", וגיבוריו נקראים על שמם של גיבורי ספרו של ג'ויס.
הפי בלומסדיי!

גרסוניירים בתקשורת

לא, לא אנחנו...מספיק. העולם מלא בגרסוניירים רציניים שעובדים בתקשורת, והגרסונייר גאה להציג שני דורות של פורצי דרך אמיתיים בתחום העיתונות הכתובה, שפתחו לאחרונה צוהר לארון הבגדים המרשים שלהם ול-Passion האמיתי שלהם אחרי המילה הכתובה: אופנה.

גאי טאלסה הוא כתב מגזין מיתולוגי בהיסטוריה של העיתונות, שעבד עם ה"ניו-יורק טיימס"; "ניו-יורקר"; "הארפר מגזין"; "אסקוויר" ואף הוכתר על ידי הסופר טום וולף כאבי ה"ניו ג'ורנליזם". הכתבה המופרסמת ביותר ביותר שלו על פרנק סינטרה מ-1966, זכתה בתואר הסיפור הכי טוב שפורסם אי פעם ב"אסקוויר" והוא גם סופר מצליח עם 11 רבי מכר. ועוד משהו: יש לו ידע עצום באופנה, תאווה בלתי נגמרת לאופנת גברים והרבה הרבה סטייל.

“I always dress up to the stories" הוא מספר בכתבת וידיאו למן-סטייל שתפסו אותו לראיון על העלמות החייטים, חליפות בהתאמה אישית ונעליים ב-2800 דולר.



גרסונייר המדיה השני הוא סטפנו טונצ'י העורך של T - מגזין הסטייל של "הניו-יורק טיימס". טונצ'י שהיה בעבר מנהל קריאטיב ב"אסקוויר", התיר לצלם טוד סלבי לתעד את ביתו ואת ארון הבגדים שלו.
כבר סיפרנו על פרויקט הצילום הביתי של סלבי, שמתעד את הבתים של מובילים בתעשיית הקריאטיב, ולאחרונה אף יצא לו הספר, אותו אתם מוזמנים לרכוש ולהמשיך להציץ לחיים של היפים והקובעים.

ובינתיים, שיעור בקיפול: