בטור ה-18 של מועדון הג'נטלמנים בגלריה מנסים הגרסוניירים להציץ לעולם ההתגודדות הגברית שמסביבם. הגרסוניירים, אינדיבידואלים בנשמתם, חייבים לפצוח בגילוי נאות שגם הם חברים בסוג של פרלמנט. לא קבוע, לא אחיד, לא יציב אבל כזה שבהחלט ממלא אחר הגדרות וויקיפדיה: "קבוצה חברתית אינה אוסף של אנשים מקריים שהתאספו יחד. התפתחותה של קבוצה תלויה בכך שיש לחברי הקבוצה מאפיינים משותפים". הגרסונייר מציע: חברותא שופינג.
הג'נטלמנים מעולם לא חשבו שהמועדון שלהם הוא מועדון סגור. נהפוך הוא. הם לא עייפים מלצטט את גראוצ'ו מארקס שאמר "לא הייתי רוצה להיות חבר במועדון שמקבל אנשים כמוני" ומתנערים מכל השתייכות לקבוצה גדולה יותר מצמד. אבל גם אם "חבר'ה" הוא מושג בעייתי מבחינתם, הם עדיין מרותקים למראה עדרי הגברים המסתובבים בקבוצות – מראה מוכר שחוזר על עצמו בצורות רבות ברחובות שלהם, במגזינים שהם קוראים, בסדרות בטלוויזיה ובקולנוע.
עדרים-עדרים מסתובבים להם הגברים בעירנו, מתגודדים סביב פעילויות שונות והופכים מפגש מקרי לשגרה גברית קבועה. השבוע של כמה מהעדרים האלה מתחיל בערב פוקר (או טאקי), ביום שני יש לאחרים מפגש על הבר(זלים), שלישי שמור לדרבי, רביעי לחומוס על הים, חמישי מוקדש לסיבוב גלריות ובשישי רובם רובצים בבית הקפה במפגשים כמו זה של מועדון הג'נטלמנים.
מועדון הג'נטלמנים הראשון, "White's", נוסד ב-1693 בלונדון, כבית שוקולד (מצרך נדיר שנועד אז לעשירים בלבד), וכונה במהרה "הקללה של האצולה הבריטית", שכן הפך למועדון הימורים, שרבים מעשירי לונדון השאירו בו את כספם. המועדונים הפכו במרוצת השנים למקומות שבהם ג'נטלמנים הימרו, ריכל, אכלו, שתו והתלבשו היטב (מספרים שהג'נטלמן המפורסם בו ברומל, שנודע בזכות טעמו המשובח בבגדים, נהג לעמוד בחלון ולהראות את בגדיו החדשים מדי שעה לעוברים ושבים ברחוב), והיו, כמובן, אקסלוסיביים. הכניסה אליהם התאפשרה בעזרת הצבעות של חברי המועדון ומבחני סף. אבל למרות העובדה שהמועדונים הוותיקים העניקו כניסה ליותר ויותר אנשים, ומועדונים חדשים נפתחו על בסיס תחביבים משותפים (ולא רק לבעלי תארי אצולה), הם שרדו בקושי את המאה ה-20.
בשנים האחרונות חבורות גברים הם שוב השראה אופנתית. סגנון האייבי ליג, עם מדי הפנימיות וחולצות האוניברסיטאות, הוא טרנד בולט כבר כמה עונות, מהליין "ראגבי" של ראלף לורן, ועד הקולקציות האחרונות של בית קיצונה הצרפתי ו"באנד אוף אאוטסיידרס", שמייצרים מחבורות הסטודנטים והסטייל שלהן די הרבה רעש.
גם בקמפיינים בולטים של חברות אופנה מככבות חבורות הבנים, ואי אפשר לדפדף במגזיני כרום גדולים בלי להיתקל בצילומי הגברים של דולצ'ה וגבאנה או ברברי, המוצגים כעדרי גברים שמספרים סיפור אופנתי גדול יותר. בקמפיינים אלה, בגדים מעידים על עולם משותף רחב, ולא (רק) על חוש הסטייל האישי של המתבודד העירוני.
לייבל בגדי הגברים מסן פרנסיסקו "נייס קולקטיב" קרא לקולקציה האחרונה שלו "התקהלות". שני המעצבים של החברה יזמו הקמת קולקטיב זמני, הרחק מהעיר, שכלל גם דוגמנים, מוזיקאים ואמנים. המתקהלים נדרשו לחיות במשך שבוע במקום מבודד ללא אמצעים טכנולוגיים וללא חפצים מיותרים. התוצאה, שהוצגה לאחרונה, היא סטייל מפתיע שמושפע מהטבע, מבגדי עבודה ובגדי יומיום לא מתוחכמים, שכל גבר היה רוצה בארון.
אבל קולקטיבים הם דבר מסוכן, כמו שיוקו אונו יודעת. קחו למשל את טרוֹבאטה, לייבל אופנה מקליפורניה שנוסד ב-2002 בחדר קטן במעונות קלרמונט קולג' בקליפורניה. ג'ון, סם, ג'ף וחוסה היו גולשים בנשמה וחיות סטייל, שהצליחו לשגע את עולם האופנה עם שילוב מבריק וכמעט בלתי אפשרי בין סגנון גולשים מקליפורניה לפְּרפּיות של האוניברסיטאות בחוף המזרחי. תחשבו על צ'אק באס מ"גוסיפ גירל" מתארח בגרסה החדשה של "בוורלי 90210". הלייבל בלט מיד בקולקציות הגבריות שלו, עם משחקי פסים ולא מעט כפתורים צבעוניים שזיכו אותו בפרסים נחשבים, אבל מישהו שם התחיל להרגיש שצפוף לו על הגלשן, והקולקטיב התפזר, על רקע מה שנקרא חילוקי דעות אמנותיים. ג'ון (ווייטלדג') נשאר שם עד היום ומנווט את הגלשן בהצלחה. 
בישראל לא נוסדו מועדונים או קולקטיבים כאלה, אבל הג'נטלמנים בכל זאת תוהים לאן הולכות קבוצות הגברים שעושות את דרכן בנחישות ברחוב הישראלי. בניגוד לבנות של "סקס והעיר הגדולה", הם כמעט לא יוצאים ביחד לקנות בגדים, ואם תיכנסו לחנויות בגדי גברים, סביר שתזהו יותר גברים לצד הנשים בחייהם (אמא או חברה, למשל) ולא שני גברים בוחרים חולצה, או ארבעה מודדים ג'ינס.בינתיים המועדון של הג'נטלמנים כולל רק שני אנשים, ואין להם אף כרטיס חבר. כששואלים אותם בקופה ברשתות הביגוד או הפארם על כרטיס מועדון, הם תמיד עונים בשלילה. אבל כשהם יוצאים משם לכיוון בית הקפה שלהם, הם מקווים שלייף-סטייל אולי בכל זאת יש להם.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה